הנצחת קרבּנוּת היסטורית יוצרת קרבּנוֹת חדשים

כבר במבט שטחי על הנוף הפוליטי ישראלי-פלסטיני ניתן לדאבוננו להבחין בבירור בתחושה של תבוסתנות עצמית ואפתיה השוררת בקרב כה רבים בשני צדי המתרס, מה שמחזק את ההרגשה כי אין סיכוי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האמת העגומה היא כי בעוד הסקרים מראים באופן עקבי שרוב הישראלים והפלסטינים מאמינים כי רק הסדר של שתי מדינות עצמאיות יאפשר פתרון בר-קיימא, הם עדיין מסרבים להיפרד מתחושה עמוקה של קרבּנוּת. שתי האוכלוסיות הללו ממשיכות להגדיר עצמן כקרבנוֹת היסטוריים, ולטפח מעין קרבנוּת חליפית אשר בסופו של דבר משרתת את צדקת דרכם המתבטאת במדיניות ובמטרות שכל צד דבק בהן, על אף אי יעילותן ביישום פתרון כולל.

אין ויכוח על כך כי רצח העם שהתרחש בשואה היה תופעה חדשה בהיסטוריה. אין תקדים לכך שאומה רבת עצמה מסבה את מיטב משאביה למען תעשיית מוות של בני אנוש. אף פעם בעבר לא בוצע חיסולו של עם שלם ביעילות ובמהירות של קו ייצור תעשייתי. השאלה, אם כן, היא זו: האם סבלו הבלתי נתפס של העם היהודי הופך אותו באיזה אופן מ"קרבנוֹת" ל"הקרבנוֹת" (ב"ה" הידיעה), והאם הוא משמש ערבות בלתי מותנית ליהודים – ולמדינת ישראל כולה – לכך שמוסרית אין לגעת בהם? צודק הפילוסוף הצרפתי אלין באדיו (Alain Badiou) באֹמרו כי עלינו לבחון את ההנחה, ש"בדומה לחטא קדום במהופך, החסד (grace) הטמון במצב של היות קרבן שאין-דומה-לו יכול לעבור הלאה לא רק לצאצאים ולבני בניהם של הצאצאים, כי אם גם לכל אלה השייכים לנשוא העניין, כגון ראשי מדינה או צבא שעסוק בדיכוי קשה של אותם אלה שאת אדמותיהם הם החרימו." תחושת הקרבנוּת האולטימטיבית של הישראלים מובילה אותם לחוסר כל אמפתיה למצוקתם של הפלסטינים. היא מוכיחה עצמה אף ביתר שאת באמצעות גזל אדמות פלסטיניות, והתחמקות ישראל מלקיחת אחריות כלפי בעיית הפליטים, בעוד היא עצמה ממשיכה לטפח צדקנות עצמית. ישראלים שימשיכו לכבוש אדמות השייכות למדינה הפלסטינית העתידית חייבים להבין כי אין אפשרות לכבד את זכר המתים על סבלותיהם, כל עוד החיים מושפלים ומנושלים.

עבור הפלסטינים, חוויית הנכבה (ה"קטסטרופה"), ששיאה היה במלחמת 1948, הייתה לא פחות הרת-אסון. מנקודת מבטם הם הרי חיו מזה מאות שנים על אדמה השייכת להם, ואין להם כל ספק בכך שבמהלך מלחמת 48' הישראלים כפו עליהם לעזוב את בתיהם – טרגדיה הנמשכת כבר עשרות שנים שבעטיה הם סובלים עד היום הזה, בהותירה חותם בל ימחה בנפשם. חוויה טראומטית זו היא שמחברת בין כל הפלסטינים באותה צורה המאחדת את כל היהודים לאחר השואה, כאשר כל צד מאמין כי לאירוע הטראגי שלו אין אח ורע בתולדות האנושות. הפלסטינים, כתוצאה מכך, כמעט ולא עשו מאמץ רציני כלשהו לנסות ולהבין את ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה על היהודים. הם העדיפו או להכחיש לחלוטין את תופעת השואה, או לקונן על כך שאם היא אכן התרחשה, אזי אין להטיל עליהם את האחריות לכך, ואין זה מוצדק שהם אלה שצריכים לשלם את המחיר עבור ההיסטוריה הטראגית של היהודים – גישה אשר הלכה והתחזקה בעקבות בניית ההתנחלויות הישראליות על אדמתם הם.

הן ישראלים והן פלסטינים (בעיקר אלה אשר, בדומה לחמאס, שואפים לחיסולה של ישראל) צריכים לנהוג ביתר הססנות בבואם להשתמש במושג הקרבנוּת; שני הצדדים גם יחד חייבים להכיר בכך כי אין להם מונופול על פוזיציית ה'קרבן', וכי אין לשום צד זכות להתנהגות בלתי מוסרית כתוצאה מאירועי העבר או משינוי המציאות בשטח.

שיקוליה הביטחוניים של ישראל, לגיטימיים ככל שיהיו, משמשים כתירוץ להפקעת קרקעות למען הרחבת ההתנחלויות תחת המסווה של יצירת גבולות ברי הגנה. ממשלות ישראל, בזו אחר זו, ממשיכות לכבוש שטחים פלסטינים ובדרך זו מאבדות כל סיכוי לסיום קרוב של הכיבוש, מה שמונע מהפלסטינים לא רק שטח קרקעי רציף, אלא גם את הזכות לחיים של חירות וכבוד. גם הפלסטינים מצדם (ובמיוחד חמאס) חייבים להבין שאמונתם כי יום אחד יצליחו להחזיר לעצמם את פלסטין כולה הנה חלום באספמיה; כמו גם חזרתם של חמשה מליון פליטים פלסטינים לאדמתם (מאחר שזה יביא להחרבת ישראל באמצעות הדמוגרפיה). אם הפלסטינים מעוניינים בדו-קיום אמיתי, אזי תקוות מעין אלה אינן ברות- מימוש, ולמען השגת מטרותיהם הפוליטיות עליהם לנטוש את דרך האלימות.

אין סיכוי למתן את תחושת הקרבנוּת בחזרה תמידית לחוויות העבר של כל צד. הלוך נפש זה רודף את רובו של העם בשני הצדדים, בעודו מאפשר לקבוצות המיעוט הקיצוני להשפיע על הסכסוך ובכך לרמוס כל אפשרות להתקדמות. ככלל, רגשות ודפוסי מחשבה כאלה מחזיקים מעמד באופן אינהרנטי, ועוד יותר כשהם מקבלים חיזוק מגופים רשמיים הן בישראל והן בפלסטין, התומכים בנרטיב הציבורי שבאופן גלוי דוחה את דרישותיו וזכויותיו של הצד השני. ייתכן וזה מסביר מדוע הגו ההנהגות של שני הצדדים מתווים מדיניים בהעמידן דרישות כאלה שהצד השני אינו יכול לקבלן, וזאת מבלי לזנוח סדר יום פוליטי (עקום ככל שיהיה) חד-צדדי שאבד עליו הכלח, על מנת להצדיק את מעשיהן. יתר על כן, היות וחילוקי דעות פוליטיים בין הישראלים והפלסטינים הם עמוקים, ומנהיגיהם לוקים בחוסר חזון ואומץ מדיני שיכול היה לקרב ביניהם, קיימת תקווה קלושה בלבד שהמנהיגות העכשווית, זו שאיבדה את מצפנה השפוי, יכולה לשנות כיוון ולקבל לא רק את מציאותו, אלא גם את זכויותיו, של האחר.

מסיבות אלה המשימה מוטלת עכשיו על הרוב השקט בקרב שני המחנות; עליו לנטוש את השאננות שפשתה בקרבו, לצאת לרחובות ברבבותיו ולהכריז בקול רם וברור כי הגיעו מים עד נפש ויש להביא את הסכסוך לידי סיומו. הגיע הזמן שהן הישראלים והן הפלסטינים יתאחדו בהמוניהם לפעולות של אי-ציות אזרחי למשך כל הזמן הדרוש, עד אשר הנהגות שני הצדדים יגיעו לידי הסכמה הדדית לפתרון המצב. זה אומר, כמובן, ששני המחנות חייבים להפסיק את התגובה המכאנית ששלטה עד כה כלפי פגיעה או כאב; כלומר, לטפל בנפגע ולמצוא את האמצעי שיכאיב לפוגע. הן הפלסטינים והן הישראלים חייבים לנטוש אחת ולתמיד את הרציונל של נקמה ותגובה שאינו מרפא את תחושת הפגיעה (הקרבנוּת), ובסירובנו להניח לזה אנו נלכדים ביתר שאת במוראות עבר.

אם פירושה של הנקמה הוא שימוש בחלקים מן העבר כדי לקבוע את עתידנו, אזי למעשה אנחנו נשארים ללא עתיד; ההצלחה אם כן של התנגדות לחלוטין בלתי-אלימה טמונה בטבעה המרגיע. תקרית אלימה, קלה ככל שתהיה, מסיחה מייד את תשומת הלב מהמטרה, ומאפשרת לקיצונים משני המחנות לנצל תקריות דומות לטובת צרכיהם הם. בעוד שאי-ציות אזרחי אינו מוגבל לפעילותן של נשים בלבד, ניתן לשער מה תהיה השפעתו בבית ובעולם כולו בשעה שעשרות אלפי נשים ישראליות ופלסטיניות יפגינו בחוצות הערים הגדולות. נשים אלה, המסרבות לקבל בשוויון נפש את מותם לשווא של ילדיהן, כמו גם את קיפוחם ארוך השנים מעתיד מבטיח, אבדו את אמונן באמצעי המעוות של מות יקיריהן על מזבח מטרה עיוורת שאבדה מזמן לא רק את איכותה, אלא גם את ערכה המוסרי.

על אף נחיצותו של אי-ציות אזרחי, ייתכן מאוד שהישראלים והפלסטינים כבר אינם מסוגלים לפתור בעצמם את הקונפליקט ארוך השנים, ועליהם להיעזר במתווכים חיצוניים כדי ללחוץ עליהם, לאלצם, ואפילו לנקוט באיומים על מנת שישנו כיוון לפני שיהיה מאוחר מדי. ארה"ב, המעורבת הראשית במזרח התיכון ונהנית מהשפעה רבה גם על ישראל וגם על פלסטין, נותרה המעצמה המכרעת בניסיונה לסייע בהשגת הסכם. בסיוען של גרמניה, בריטניה, צרפת וארצות האיחוד האירופי הולכת ומתגבשת טיוטת הצעה שתהווה בסיס לחידושו המיידי של משא ומתן לשלום. לכוחות חיצוניים, ובמיוחד לארה"ב, קיים מרחב תמרון והצדקה לעודד ולהמריץ תכנית כזו, כאשר רבבות ואלפי ישראלים ופלסטינים יתרמו את חלקם וייצאו לרחובות בדרישה דומה.

אכן, לכל אותם אנשים השופכים את דמם, מקריבים את חייהם וסובלים באופן אישי מהמצב; להורים שחפצים בשלום ועתיד טוב יותר לילדיהם; לכל אלה שרוצים לנתב את גורל חייהם במו ידיהם; להם ולכל האחרים – ישראלים ופלסטינים כאחד – מגיע להגשים את חלומם ותקוותם לחיים של שלום בין שני העמים. על ארה"ב לתמוך בפעולות קולקטיביות של אי-ציות אזרחי בכך שתפנה את מרב מאמציה להשכנת שלום. זה מה שהרוב הדומם – ישראלי ופלסטיני – זקוק לו ומקווה שיתממש. יחד עם זאת, אזרחי שני העמים חייבים להיות חלק פעיל במאמץ, ע"י יציאתם של ההמונים לרחובות עריהם והשמעת קולם הרם.

המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוליד כבר דור שלישי של קרבנות – אלה אינם קרבנות השואה ולא הנכבה – כי אם הקרבנות של מנהיגות תועה ומטעה. מנהיגים-לכאורה כגון ראש הממשלה נתניהו (שנראה כי ירכיב את הממשלה הבאה וימשיך להנהיג בדרכו הנלוזה את ישראל), מקרבים יותר מתמיד את שני העמים למדרון חלקלק. גם הוא וגם שכמותו בצד הפלסטיני, איסמעיל הנייה איש החמאס, חייבים להישמע לזעקת הציבור ולעצור בעוד מועד את התפתחותה של קטסטרופה קרובה.