קורא קבוע של טורי השבועי שיתף אותי בפרשנותו על הרצח הברוטלי של דפנה מאיר, יהודייה ישראלית שנדקרה למוות על ידי נער פלסטיני. למותר לציין כי אין מילים להביע את הכעס והרתיעה מפשע מפלצתי זה – רצח אישה חפה מפשע, אם לשישה ילדים ללא איבה בלבה לאף פלסטיני. טבעי אומנם להגיב בזעם וארס, ומה שעולה בראש…
אין לתפוס את יישומה של עסקת איראן בעתה ואת עמידתה המלאה של טהראן בתנאיה השונים עד כה כהישג מוגמר, אלא כתהליך מתמשך שעלול לקחת מספר שנים עד שניתן יהיה לקבוע את קיימותה ואת המידה שבה היא משפיעה על מדיניות החוץ והפנים של איראן. אני מאמין כי העסקה דווקא תעודד את טהראן להוסיף בפעילויותיה החשאיות והערמומיות…
השימוש באלימות בכדי לשים קץ לכיבוש אינו משרת היטב את המטרה הפלסטינית, אלא דווקא מחמיר את העניינים, שכן הדבר רק מקשיח את נחישותו של השלטון הישראלי לטפל בקיצוניות האלימה באגרוף ברזל. העימותים העקובים מדם הנוכחיים, המכונים לעתים תכופות "אינתיפאדת הסכינים", ורצח ישראלים חפים מפשע, מקוממים כמעט כל ישראלי בלי קשר לנטיותיו הפוליטיות (ובצדק), ודווקא ברגע…
ההחלטה הסעודית להוציא להורג את איש הדת השיעי שייך נימר א-נימר דווקא בנקודה זו מהווה פעולה מתריסה שמטרתה לקרוא תיגר בייחוד על איראן וארה"ב. ברצונם של הסעודים לשדר מסר ברור ומחושב ביותר כי הממלכה מסוגלת לעמוד על שלה, ולא תורתע מהאי-היציבות באזור או מכל השלכה מפעולתה. אולם, בכדי להבין מדוע הסעודים בחרו לנקוט בעמדה התקפית…