ההשלכות האיומות של הנקמה והגמול
קורא קבוע של טורי השבועי שיתף אותי בפרשנותו על הרצח הברוטלי של דפנה מאיר, יהודייה ישראלית שנדקרה למוות על ידי נער פלסטיני. למותר לציין כי אין מילים להביע את הכעס והרתיעה מפשע מפלצתי זה – רצח אישה חפה מפשע, אם לשישה ילדים ללא איבה בלבה לאף פלסטיני. טבעי אומנם להגיב בזעם וארס, ומה שעולה בראש לעתים תכופות הוא נקמה וגמול נגד המבצע על רצח שפל ואכזר.
הכותב מציין תחילה כי "תגובתי הראשונית הייתה שעלינו להרוג 100 ערבים, 10 לכל אחד, לה, לבעלה, לילדיה ולהוריה. אך לזאת תהיה מעט השפעה, שכן, כפי ש[הפלסטינים] בעצמם מזכירים לנו, הם אוהבים את המוות כמו שאנו אוהבים את החיים".
כמה שמותה הטרגי של דפנה מחריד אמנם, בלתי נתפס כי מחשבתו הראשונה של הכותב יהיה להרוג 100 פלסטינים בכדי לנקום מותה. לתפיסתו, משום ש"הפלסטינים אוהבים את המוות" לכאורה, לא יהיה כל טעם בהריגת 100 פלסטינים בתמורה למותו של ישראלי אחד, שכן על פי הגיונו הם דווקא מעדיפים את המוות על פני החיים, ולכן נטילת חייהם של 100 פלסטינים היא בעצם חסרת כל ערך. במקום זאת, הוא מציע כי "עונש קולקטיבי מתאים כאן שכן מדובר באשמה קולקטיבית. כפרו (של המחבל) ועמו מהללים מחבלים והופכים אותם לגיבורים".
מה שבלתי מובן הוא כיצד הנקמה והגמול יוכלו לצמצם את המעגל הזדוני של האלימות אשר מכלה את שני הצדדים במשך יותר משבעה עשורים. הסנטימנט של הכותב כי ברצונו להרוג עוד אנשים חפים מפשע עומד בניגוד מוחלט למוסר היהודי, אשר בא לידי ביטוי בדבריו של בעלה של הנרצחת, אשר אמר עם דמעות בענייו כי: "אין בנו כעס. אני לא כועס על אף אחד. אנחנו לא מקללים ערבים. אנחנו לא אנשים ששונאים".
בדיוק כמו בעלה של דפנה, אביו של מוחמד אבו ח'דיר, שבנו נחטף ונשרף למוות ביולי 2014 על ידי שלושה ישראלים, אמר: "הם שרפו (את בני) פעם אחד, אבל אנחנו נשרפים כל יום. הלקוחות היהודים שלי שואלים אותי אם אני שונא אותם. אני עונה להם שלא. אני שונא את אלו ששרפו. מבקש מכם להעניש אותם בעונש הכי חמור".
העובדה כי אנשים שכולים אלו – אחד ישראלי ואחד פלסטיני – מסוגלים לגלות אנושיות וחוזק בעת של כאב וייסורים אמורה לשמש דוגמה לכל ישראלי ופלסטיני כאחד. הקריאה לנקמה לא רק מצביעה על פשיטת הרגל המוסרית של כותב זה, אלא גם מזמין מעשי נקמה אחרים שרק יותירו אחריהם אלמנים ויתומים יהודיים ופלסטיניים נוספים.
על פי איזה סטנדרט מוסרי בדיוק כותב זה יכול להצדיק את הרצחם של מאות גברים, נשים וילדים פלסטיניים חפים מפשע, גם אם היללו את הרוצח על מעשהו הזוועתי? כיצד כותב זה יגיב אם הפלסטינים ירצחו בדם קר מאה ישראלים על כך כי הריעו לרצח פלסטיני אחד בידי ישראלי?
בעוד שמושג המוות נתפס בצורה שונה בקרב פלסטינים מסוימים, הכותב מתעלם לחלוטין מהעובדה כי כל בן משפחה פלסטיני – בעל, אם, בן או סב – הוא גם בן אדם החווה את הרגש באותו עומק כמו כל ישראלי השרוי בייסורים, בכאב בייאוש מאובדן אדם קרוב.
כותב זה, בדומה לישראלים רבים אחרים, מתעלם באופן נוח מהעובדה כי ביצוע פשעים מבעיתים אינו תופעה בלעדית לפלסטינים. מה לגבי הישראלי בן ה-21, עמירם בן-אוליאל מההתנחלות בגדה המערבית כרמי צור, אשר השליך שני בקבוקי תבעירה אל בית משפחת דוואבשה בכפר דומא בעת שהמשפחה ישנה והרג תינוק בן 18 חודשים ואת הוריו?
אין מילים לגנות בצורה הולמת את חטיפתם והרצחם של שלושה נערים ישראלים ביוני 2014, מעשה אשר הוביל לרצח-הנקם המחריד של מוחמד אבו ח'דיר חודש לאחר מכן. מעשה נקמה חסר הגיון זה רק סלל את הדרך לכניסתו של צה"ל לעזה, פעולה אשר גררה 2000 אבדות פלסטיניות, הרס מאסיבי, ועשרות אבדות ישראליות.
יש לראות את האירועים הטראגיים הללו גם בהקשרם של היחסים ההולכים והמידרדרים בין הישראלים לפלסטינים, והמנהיגים המושחתים בשני הצדדים אשר מקדמים את סדרי יומם הפוליטיים באמצעות הסתת עמם זה נגד זה.
באופן טראגי, מעשי רצח-נקם אלו אינם מוגבלים לישראלים ולפלסטינים החיים בגדה המערבית, אלא מיובאים גם לתוך ישראל עצמה. באותו האופן שרוב הישראלים מזדהים עם המתנחלים, ערביי ישראל חשים זיקה הדוקה לאחיהם בגדה המערבית ובעזה. לסבל ולאפליה נגד צד אחר, על בסיס זהותו, יש השפעה ישירה על השני.
אולם, אין זה בשום פנים ואופן מצדיק את הרצחם המזעזע של שלושה ישראלים בתל אביב בינואר 2016 בידי ערבי ישראלי, נשאת מלחם מכפר ערערה בישראל.
רה"מ נתניהו צדק כשאמר: "נדרוש מכולם נאמנות לחוקי המדינה. אי אפשר להיות ישראלי בזכויות ופלסטיני בחובות. מי שרוצה להיות ישראלי שיהיה ישראלי עד הסוף, גם בזכויות וגם בחובות. והחובה הראשונה והעליונה היא לציית לחוקי המדינה".
עם זאת, על נתניהו להכיר בכך כי האפליה נגד ערביי ישראל עוד משתוללת. נתניהו וחסידיו אינם יכולים ליהנות משני העולמות. אם ברצונו כי ערביי ישראל ייטלו אחריות וישמרו על חוקי המדינה, עליו להעניק להם שיוון זכויות לא רק על פי החוק אלא גם בהתנהלות היומיומית.
כל ישראלי או פלסטיני, בלי קשר למקום מגוריו (בשטחים או בתוך ישראל), אשר חפץ למנוע את המעגל הזדוני הזה של נקמה, צריך לעצור ולשאול את עצמו – לאן כל זה יוביל? על כל הטוענים לכך שמחפשים פתרון לסכסוך לגנות במונחים החזקים ביותר את מעגל הנקמה והגמול.
לא חסרות האשמות והאשמות-נגד. על שני הצדדים כעת לנסות להבין בצורה הדדית את כאבו, סבלו, חששותיו וחוסר-בטחונו של השני, אשר מקורם בחוויות הכואבות המצטברות ששני הצדדים חוו ותרמו להן במהלך השנים, ואשר מוסיפים להיות מוצתים על ידי האכזריות הבוטה, הבלתי-אנושית והעיוורת זה כלפי זה במעשי-נקם נגד חפים מפשע.
מתי ישראלים ופלסטינים רגילים יבינו כי הנקמה אינה תרופה לסכסוך האנדמי, אלא קללה אשר תוסיף לפקוד את שני הצדדים ואשר רק חופרי הקברים מרוויחים ממנה?
