חמאס יזמין מלחמה בחיפוש אחר פתרון ארוך-טווח

כל סכסוך ממושך עשוי להסתיים בנסיבות שמתפתחות לאורך פרק זמן מסוים או שנוצרות על-ידי אחד הצדדים המעורבים בסכסוך, בין היתר: כאשר שני הצדדים מסיקים כי הם כבר אינם מסוגלים להפיק תועלת מהמשך הסכסוך; כאשר שני הצדדים מגיעים לנקודת תשישות, בה כבר אין להם את המשאבים או הנחישות להמשיך את הקרב; כאשר מעצמה חיצונית כופה פתרון עליהם; כאשר צד זה או אחר נוקט בוויתור חד-צדדי משמעותי שמשנה את הדינמיקה של הסכסוך; וכאשר הציבור קם בהמוניו ומקיים באופן ממושך מרי אזרחי או מחאה אלימה כדי לאלץ את הממשל למצוא פתרון.

אולם, אף אחד מהתרחישים המתוארים לעיל אינו נראה רלוונטי כל-כך לסכסוך בין ישראל לחמאס. התרחיש הסביר ביותר הוא דווקא התפרצות אלימה רבת-ממדים – מלחמה רביעית שחמאס עלול להזמין אותה מתוך נואשות, בה יהיה מוכן לספוג אפילו אלפי אבדות וחורבן מאסיבי. חד-משמעית חמאס יסרב לעוד הפסקת-אש ולהשבת הסטטוס-קוו הקודם. במקום זאת, הוא צפוי להתעקש על כך כי ישראל תסיר את הסגר המוטל על רצועת עזה על בסיס נוסחה מוסכמת.

לתפיסתו של חמאס, ספיגת אבדות רבות כל-כך אומנם לא תהיה קלה, אך תתגמד בכל זאת מול הייאוש והאומללות הבלתי-פוסקים אשר נחווים על-ידי הפלסטינים בעזה כתוצאה מהמשך הסגר.

על אף גישתו הלוחמנית והקיצונית כלפי ישראל, חמאס עוד נתפס על-ידי הקהילה הבינלאומית כאנדרדוג. חומרת המשבר ההומניטארי בעזה כיום כבר הגיעה למדדים עצומים, ויוצרת מצב שבו לישראל כבר אין אפשרות ממשית לנהל מלחמה נוספת נגד חמאס בתקווה שניתן יהיה להגיע בסופו של דבר פשוט לעוד הפסקת-אש רעועה רק כדי לשוב ו"לכסח את הדשא" פעם אחר פעם מבלי לחולל שינוי דרמטי בשטח. ניצחון רביעי לישראל נגד חמאס אינו אלא הכשלה עצמית, שכן החמרת התנאים הכבר איומים בעזה תוכל רק לפגוע בתדמיתה של ישראל, ובכך תשחק דווקא לידיו של חמאס.

המצב הנוכחי בעזה פשוט אינו בר-קיימא משום שחוסר-התקווה והסבל בקרב הפלסטינים זורעים תרעומת ושנאה, אשר בתורן מובילות להתנגדות אלימה. מדובר במעגל זדוני; אין דבר שישראל תוכל לעשות כעת או בעתיד שישים קץ לסכסוך, לא משנה כמה כוח תפעל, כל עוד הסגר יוסיף להיות מוטל על עזה.

הזמנים השתנו; ישראל כבר אינה מסוגלת לשמור על שקט יחסי אפילו בעזה, מהסיבה הפשוטה כי לחמאס נותר מעט מאוד להפסיד ולכן ייתן לסכסוך לרתוח לעד על אש קטנה. חמאס למד לקח משגיאותיו בשלוש המלחמות הקודמות וכבר לא יסתפק בפחות מפתרון ארוך-טווח. חמאס יודע היטב שרה"מ נתניהו אינו רוצה במלחמה נוספת דווקא בנקודה זו שבה ישראל עסוקה בסוגיות אזוריות דחופות אחרות שיש להתמודד עמן.

עבור נתניהו, חשיבותו הגוברת של שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל למדינות ערב מול איראן, חששותיה של ישראל סביב נוכחותה של איראן בסוריה, והסיכוי כי תחודש תכנית הגרעין האיראני חייבים לקבל עדיפות ראשונה. במקביל עומדות תכוניות השלום של טראמפ, אשר אותן אין ברצונו של נתניהו לשבש, שכן עליו להימנע מיצירת הרושם כי הוא זה שעושה אובסטרוקציה ולא יו"ר הרשות אבו מאזן.

כל ממשלה ישראלית תבין שחמאס אינו הולך לשום מקום. אומנם ישראל מסוגלת לפלוש לעזה ולערוף את ראשם של מנהיגי חמאס, אך תוך זמן קצר מנהיגים חדשים יעלו לשלטון שעלולים להיות קיצוניים, נוקמניים ובלתי-מתפשרים אף יותר.

יתר על כן, אין ברצונה של ישראל בשום פנים ואופן לכבוש את עזה מחדש. כיבוש מחדש של הרצועה לא יהיה פחות מסיוט ביטחוני טוטאלי לישראל, שלא לדבר על המחיר הכלכלי: מאות מיליוני הדולרים שיידרשו באופן חודשי כדי להחזיק כוח צבאי גדול שישמור על הסדר והביטחון, וכדי לדואג לצרכיהם של כשני מיליון תושבים.

רצועת עזה היא ישות נפרדת מהגדה המערבית, ולנוכח מורכבותן הניכרת יותר של הסוגיות הקרשות לסכסוך בין ישראל לרשות הפלסטינית, על ממשלת נתניהו להתמקד תחילה בטיפול במשבר ההומניטארי בעזה. חמאס והרשות אינם רואים עין בעין, ומבחינת חמאס, הקלת התנאים הקשים בעזה היא העניין הדחוף ביותר; לפיכך, יש להניח כי הארגון יקבל כל הזדמנות לקיים משא ומתן, כל עוד לא יושפל בתהליך.

חשוב לציין כי כל משא ומתן להפסקת-אש שהתקיים עד כה בין ישראל לחמאס נוהל למעשה על-ידי צד שלישי. בגלל קרבתה לעזה, חששותיה הביטחוניות, והיותה מדינה שבשלום עם ישראל, מצרים מילאה בעבר תפקיד מפתח בתיווך בין ישראל לחמאס. אולם, בשלב זה, כדאי לישראל וחמאס דווקא לנהל משא ומתן ישיר בשיתוף מצרים.

משא ומתן פנים-מול-פנים בין ישראל לחמאס לא רק יגלה את ממדם האנושי של שני הצדדים – פחדיהם, ייסוריהם, חששותיהם – אלא גם יראה אם הם באמת מחויבים להשגת הסכם. כמו כן, שיחות פנים-מול-פנים עשויים להוליד רעיונות ואפשרויות חדשים שנוטים לנבוע מכל משא ומתן ישיר. בנוסף, שיחות ישירות מעודדות יחסים שמסייעים לצדדים להגיע להסכמה בסוגיות קשות שונות ולטפח אמון, דבר חוסרו פוקד בשני הצדדים ומחבל בכל סיכוי להתקרבות.

על מנת להכשיר את הקרקע למשא ומתן ישיר, יש ליזום תחילה מגעים בערוץ אחורי בין הצדדים באמצעות צד שלישי. טיבן החשאי של שיחות בערוץ אחורי המנוהלות על-ידי אישים נכבדים ואמינים משני הצדדים יאפשר להם להביע את תלונותיהם וחששותיהם ללא מעצורים, למדוד את היקף הוויתורים שיהיו מוכנים לנקוט בהם, ולקבוע את התנאים המוקדמים הדרושים כדי להכין את הבמה לשיחות פנים-מול-פנים ללא חשש מביקורת ציבורית.

אם באמת ברצונה של ישראל להגיע להסכם, לא יהיה לה מנוס אלא לוותר על דרישתה כי על חמאס תחילה למסור את נשקו בטרם ישראל תסיר את הסגר מעל עזה. פירוזה של הרצועה חייב להיות חלק מתהליך המשא ומתן על בסיס עקרון קוויד פרו קוו (מידה כנגד מידה) , לפיו נשקו של חמאס יושמד בהדרגה בתמורה להקלה בסגר. אולם, תנאי מוקדם הכרחי ללא ספק הוא כי תחילה חמאס יסכים לזנוח את האלימות ולחדול מכל פעולות האיבה.

רצוי שישראל תקבל את הצעתו של חמאס להפסקת-אש ארוכת-טווח (הודנה). בניגוד לעמדה הישראלית, הודנה לא פשוט תעניק לחמאס זמן להתכונן למלחמה הבאה מפני שהוא נחוש בדעתו להשמיד את מדינת ישראל, אלא תעניק לשני הצדדים הזדמנות לקיים תהליך של פיוס, תאפשר לחמאס לקצור פירות מידיים וממושכים מהתהליך, ותפתח אינטרס הדדי בשימור השלום.

במהלך פרק זמן זה, על חמאס יהיה להתמקד בשיקומה של עזה באמצעות צעדים כגון בניית בתי ספר, מרפאות ותשתיות תוך כינון יסודותיה ומוסדותיה של מדינה ברת-קיימא, כאילו היה עצמאי להוכיח את מחויבותו לשלום, במקום לחפור מנהרות-תקיפה ולרכוש ולפרוש אמצעי לחימה.

ישראל בתמורה תקל בהדרגה את הסגר ובסופו של דבר תסיר אותו כליל, כל עוד חמאס יעמוד בכל תנאי ההסכם. תהליך זה יוביל תוך תקופה בת שלוש עד חמש שנים למבנה קבוע לשלום, בו יתנהל משא ומתן על כל הסוגיות האחרות הנוגעות לסכסוך תחת תנאים חיוביים יותר הבנויים על אמון הדדי.

כל אלו הטוענים כי חמאס הוא חסר-ישע, כפי שישראלים רבים עושים, פשוט טועים ומטעים. על אף הצהרותיו הפומביות להפך, חמאס יודע היטב כי ישראל היא כאן להישאר, כי אין לנצח אותה עכשיו או בעתיד, וכי ניתן למצוא פתרון לסכסוך רק באמצעות משא ומתן.

אין זה חלום באספמיא. הרי שמכל זווית שבוחנים את הסכסוך בין ישראל לחמאס, מתברר כי לאף צד אין ברירה אלא להשלים עם המציאות של הצד השני וליישב את המחלוקות עמו. ככל שממתינים זמן רב יותר, כך הסכסוך נעשה עמוק יותר וקשה יותר לפתירה, והמחיר בדם ובחורבן הולך ועולה.

הגיעה העת לישראל ולחמאס להעמיד את נחישותם במבחן באמצעות שיחות ישירות ולגבש פתרון לשלום, שהוא נותר האופציה המעשית היחידה.