מכתב פתוח לראש הממשלה בנימין נתניהו
לכבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו;
שלום רב,
ההפגנות האחרונות של הפלסטינים לאורך הגבול בין רצועת עזה לשטח ישראל אשר הפכו לאלימות לא הפתיעו אותי או, אפשר להניח, גם ישראלים ופלסטינים רבים. עימות טראגי זה, אשר הביא למותם של 120 פלסטינים לא היה הראשון וגם לא יהיה האחרון. ישראל ניהלה כבר שלוש מלחמות נגד חמאס וגם ביצעה אינספור תקיפות תגמול, ובכל זאת שום דבר מהותי לא השתנה.
הדבר העצוב הוא שכלום גם לא ישתנה אלא אם כן ישראל תקבל את העובדה כי חמאס הוא הרשות השולטת בעזה, עמה אין מנוס אלא להשלים על מנת לשים קץ לטרגדיה הבלתי-פוסקת הזו. מדיניותך כלפי עזה מוסיפה להיות מדיניות של בלימה, אבל לשם מה בדיוק? חמאס הוא מציאות שאי-אפשר לשנות אותה – כן, ניתן לערוף את ראשם של מנהיגיו, אך מנהיגים חדשים מאותו הסוג יקומו במקומם.
מנהיגים אלו עלולים מאוד להיות קיצוניים הרבה יותר ולהיות מוכנים להקריב הקרבות גדולות יותר, בידיעה כי לא משנה כמה כוח תפעיל נגדם, לא תצליח לדכא שני מיליון פלסטינים לזמן בלתי-מוגבל. הם יקומו שוב ושוב ויקריבו את חייהם, שכן עבורם, המוות בכבוד עדיף על פני השעבוד בחסדו של מה שנתפס בעיניהם כמעצמה מתועבת, אשר איבדה את שרידיה האחרונים של אחריות מוסרית.
מתי בפעם האחרונה תיארת לעצמך את הסבל הגמור שהפלסטינים חווים יום ביומו? מתי בפעם האחרונה ניסית להבין את מצבם הפסיכולוגי והרגשי של הפלסטינים? תחשוב רק. יותר מ-80 אחוז מהפלסטינים הם מתחת לגיל 50, דהיינו, הם נולדו תחת הכיבוש ומעולם לא חוו יום אחד אפילו של חופש.
חמישים שנות חוסר תקווה וייאוש. חמישים שנות השפלה וכניעות. חמישים שנות קיפוח ומחסור. חמישים שנות דה-הומניזציה וביזיון. וכן, חמישים שנות כעס, שנאה ותיעוב.
הם קמים בבוקר בתחושת חוסר תקווה ושוכבים לישון בלילה בתחושת חוסר אונים. הם חיים בפחד ובחרדה, כאשר יום טוב יותר אינו נמצא באופק. עבורם, החופש הוא רק עוד מילה. הם אינם תופסים את עצמם כמיליטנטים או כטרוריסטים אלא כקורבנות – קורבנות מהיום שנולדו. אסירים של הזמן – אסירים של גורל מר, אשר אכפת להם פחות מי צודק ומי לא. הם כמהים לחיים נורמליים – חיים בכבוד ובגאווה.
הצלחת, אדוני ראש הממשלה, לשטוף במיומנות את מוחם של רוב הישראלים ולגרום להם להאמין כי כל פלסטיני הוא מחבל, כי חמאס הוא התגלמותו של הרשע שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל. כי חמאס הוא חסר ישע, וכי הם מבינים רק את שפת הכוח. אתה מחזיק בכוונה את התנאים בעזה על אש קטנה כדי להצדיק את מדיניותך הקיצונית, להרחיק את חמאס ולזרוע פחד בקרב הציבור הישראלי.
הנך מחרחר-פחד, איש תאב-כוח, ולמרבה הצער, רוב הציבור הישראלי נפל למלכודת שלך. הם נעשו שאננים, אדישים והזוועות המתפתחות לנגד עיניהם כבר אינן מזיזות להם, אלא שחסרות להם המילים להסביר לילדיהם את חמישים שנות הכיבוש והקיפוח ללא סוף באופק. מקרה הריגת הפראמדיקית הפלסטינית בת ה- 21, רזאן א-נג'אר, מסמל את הצד האפל של הסכסוך המתמשך. אף על פי שלבשה מדים רפואיים, בעיניו של צלף צה"ל היא היוותה רק עוד מטרה, ונורתה למוות בזמן שניסתה להציל את חייו של מפגין שנפל.
הגיעה העת לעשות חשבון נפש, ולהתמודד עם המציאות המרה – המציאות של חמאס ושני מיליון הפלסטינים שנמצאים שם ושאינם הולכים לשום מקום. מדיניותך כלפי חמאס והריגתם חסרת ההיגיון של תושבים פלסטיניים אינן מביאות לשום דבר אלא לגינוי בינלאומי. אתה הופך את ישראל למדינה מנודה, אכזרית, שקועה בעצמה ובלתי-מוסרית.
הגיעה העת להיות מציאותי ולהתמודד עם האמת. הגיעה העת לחשוב על עתידה של ישראל ולשנות את הדינמיקה של המאבק. הגיעה העת לסלול דרך שעשוי לשים קץ לסכסוך המכלה והמשתק, אשר חותר תחת ביטחונה של מדינת ישראל ומכרסם במרקמה החברתי וביסודותיה המוסריים.
הגיעה העת להתייחס לעזה כישות פלסטינית נפרדת – ישות עמה ישראל מסוגלת ולמעשה חייבת לחיות בשלום כשכנים טובים, אשר משתפים פעולה ואשר משגשגים ומתקדמים יחדיו. לא, אין זה חלום באספמיא. אין אפילו פלסטיני אחד בעזה שבאמת מאמין כי ניתן להשמיד את מדינת ישראל. כל חמאסניק מושבע יודע היטב כי ישראל היא כאן להישאר וכי איכות חייהם, שגשוגם ארוך-הטווח וביטחונם תלויים בישראל.
הגיעה העת שכל ישראלי יבין גם כי כל עוד הפלסטינים חיים תחת סגר, ללא גישה למצרכים חיוניים, כל עוד הם חיים בייסורים ובפחד ללא סיכוי לימים טובים יותר בעתיד, מדינת ישראל לא תדע יום אחד אפילו של שלום אמתי.
הגיעה העת להתייחס לחמאס לאו דווקא כארגון טרור אלא כגוף שלטוני ששולט בשני מיליון פלסטינים. אמרת שוב ושוב כי ישראל אינה מנהלת משא ומתן עם טרוריסטים, אך בכל זאת ניהלת משא ומתן עם חמאס בערוצים ישירים ועקיפים. סיפקת לעזה חשמל, דלק, חומרי בניין וציוד רפואי, ואפשרת למדינות זרות לספק לחמאס מגוון רחב של מצרכים וסיוע כלכלי.
קיבלת מהר את הצעת הפסקת האש של חמאס שכן רצית להתמקד לכאורה באיום האיראני. אולם, זכור זאת: כל עוד התנאים בעזה אינם משתפרים, זה רק עניין של זמן עד ההתפרצות האלימה הבאה. האיום האיראני הוא איום ארוך-טווח, אשר מתוך הכרח מחייב התייחסות למצב הנואש והנדיף בעזה – ועל ידי כך, תרחיק את חמאס מאיראן במקום לקרב ביניהם.
דרשת שחמאס תחילה ימסור את מצבורי הנשק שלו בטרם ישראל תסיר את הסגר. חמאס דחה דרישה זו משום שהוא בגדר כניעה מצדו עוד לפני פתיחת המשא ומתן. מה שכן מהווה דרישה צודקת והכרחית היא כי חמאס תחילה יזנח את האלימות ותחדל מכל פעולות האיבה – דהיינו, כי יכריזו במפורש על הודנה שיהיה להם אינטרס מובהק לקיים אותה כל עוד יקצרו פירות מידיים ומתמשכים מזאת, דבר שיצור אווירה של שקט ואמון הדדי, אשר עשויה בתורה גם להוביל לשלום.
יש ליזום תהליך קוויד פרו קוו (מידה כנגד מידה), שבו בתמורה לכל הליך של צמצום או השמדת כלי נשק, חמאס יזכה להקלה נוספת בסגר. על שני הצדדים להגיע להסכמה על תהליך משא ומתן, שמטרתו תהיה לקיים תחילה הפסקת אש קבועה, לבנות אמון ולבסוף להביא להסרתו ההדרגתית והשלמה של הסגר. תהליך זה יניח, במהלך מספר שנים, את היסודות עליהם ייבנה מבנה קבוע לשלום בו ניתן יהיה ליישב את כל הסוגיות האחרות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
זאת הגישה המציאותית ביותר, שכן בניגוד לגדה המערבית, ישראל אינה רוצה כל שטח בעזה וגם אינה שואפת להקים מנגנון ביטחון בעזה כמו זה שקיים כיום בגדה. למעשה, זה רק לטובתה של ישראל להתייחס לעזה כישות נפרדת מהגדה המערבית. בכל מקרה, יש לרשות הפלסטינית ולחמאס מעט מאוד במשותף. הם אינם רואים עין בעין, לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינה פוליטית, ובאמצעות הפרדתם בתהליך השלום, גם תזרז את חידוש המשא ומתן עם הרשות.
הנך, בדומה למנהיגי חמאס, שבוי בנרטיב הישן והעייף שלך, כאשר כל צד מאשים את השני באחריות למבוי הסתום ומסרב להתמודד עם המציאות. הרי שאין להעמיד את העבר לדין, ואין באפשרותם של ישראל וחמאס לתקן את העוולות של אתמול. לכן, על כל צד לקבל את המציאות של הצד השני, מהסיבה הפשוטה כי אין להעלים אותה.
על כתפיך, מר נתניהו, מוטלת האחריות הכבדה לשים קץ לסכסוך העקוב מדם הזה, שכן אסור שאף ישראלי או פלסטיני נוסף ייספה בסכסוך שלעולם לא יניב פרי מוחשי או בר-קיימא לאף צד.
תיזכר כראש הממשלה אשר הפך את מדינת ישראל למעצמה חזקה ומשגשגת שחיה בשלום עם שכניה הפלסטיניים, או כמנהיגה של מעצמה החיה על חרבה, אכולת ניוון מוסרי, עם עתיד לא בטוח. עליך להחליט איזו מורשת תרצה להשאיר מאחוריך.
