הסכנה הטמונה בדה-לגיטימציה הדדית

תקציר: ייתכן שההיבט התמוה ביותר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא שגם אחרי 65 שנות אלימות, עוינות וסבל דבר לא השתנה, בעוד שדו-קיום הוא בלתי נמנע, ופתרון שתי המדינות הוא האופציה המעשית היחידה. אע"פ שישנן נקודות חיכוך רבות הדורשות התייחסות ספציפית, הרי שהשפעתו הישירה של הממד הפסיכולוגי על כל נושא שרוי במחלוקת מעצים ביתר שאת את המצב הבלתי פתור. על מנת לשכך את עוצמת הקונפליקט עלינו לבדוק תחילה את גורמי הממד הפסיכולוגי שלו, וכיצד ניתן למתנם כתנאי מוקדם להשגת פתרון.

למרות העובדה שרוב הישראלים והפלסטינים מבינים שדו-קיום המבוסס על פתרון שתי-מדינות הוא בלתי נמנע, קולות עקשנים משני צדי המתרס עדיין מסרבים להכיר בזה.
בתוך ישראל, ציבור רב עצמה המשויך לצד המרכז-ימינה של המפה הפוליטית מתנגד לרעיון שהפלסטינים יכוננו לעצמם מדינה עצמאית. בדומה, בצד הפלסטיני קבוצות חזקות כגון חמאס מתנגדות לתפיסה שהיהודים הם לאום הזכאי למדינה עצמאית משלו; אפילו אלה מבין הפלסטינים שלא מתעקשים בסוגיה זו, אין ספק כי אינם מוכנים לקבל את העובדה שהעם היהודי יתיישב על קרקע פלסטינית. למען חיזוק עמדותיו של כל צד בהתאמה, המתנגדים משני הצדדים עוסקים באופן שיטתי בדה-לגיטימציה של האחר, כולל הכחשה והתעלמות מזכויות האדם הבסיסיות. אף על פי שהסכמי ג'נבה 1993-1994 אמורים היו לשנות (לפחות במידה מסוימת) את אופי הקשר בין הצדדים במתן הכרה הדדית, הרי שהספק ואי-האמון ההדדי לא התמתנו, ולא נוצר שינוי מהותי בתפיסותיו המוטות של כל צד כלפי האחר. כלומר, תחושת הדחייה ההדדית המוטמעת בפסיכה של כל צד יוצרת התנגדות בלתי-חדירה לכל שינוי שהוא, ומוזנת ע"י הסתה מכוונת למעשים שיגבירו ביתר שאת את הדחייה של האחר.

בבואנו לבחון את המחסומים הפסיכולוגיים שמונעים שינוי, עלינו לשים לב במיוחד לאופן שבו חוסר אונים ו\או תחושת פגיעות קיצונית בולמים את ההתמרה הפוזיטיבית של הסטאטוס קוו. חוסר אונים קיים במקרה שהיחס כלפי העצמי או אל העולם מבוטל באופן שיטתי ע"י הזולת, "אבל מבוטל באופן כה גורף ובלתי מותנה, עד שהקרבן מאבד כל תחושת יכולת לקבוע את גורלו שלו, של סביבתו המיידית, או את קשריו ויחסו לעולם בכלל: הפרט חווה את עצמו בתוך הוויה של חוסר אונים קיומי" (ברנשטיין, 2012). בעוד שתחושת הנטישה והפגיעות ללא ספק חמורה יותר בקרב הפלסטינים, אל לנו להניח בפזיזות שאזרחי ישראל אינם שותפים גם הם לחוויה מסוג זה, על אף היות מדינתם בעלת עצמה רבה: דאגות יומיומיות של בטחון אישי ופחד כרוני משינוי הנם די והותר כדי לעודד גם בקרב הישראלים תחושה של פגיעות.

הנהגות שני הצדדים מנסות לעתים קרובות מדי ללבות רגשות שליליים בקרב ציבוריהם ע"י השמצת הנרטיבים של הצד שכנגד, תוך התעלמות מזכויותיו ומאנושיותו של האחר. הפלסטינים, למשל, מאשימים את ישראל על סבלם המתמשך שנובע מבעיית הפליטים, בעוד ישראל מאשימה את הפלסטינים בפיגועי טרור ובאלימות שקצם אינו נראה לעין, ובאופן מיוחד האינתיפאדה השנייה שהותירה את ישראל בהלם, וניפצה את שארית האמון שעוד נותר.

שלילת הנרטיבים של האחר, מכל מקום, אינה מוגבלת להצהרות של נבחרי ציבור בלבד. למשל, הישראלים מפרשים את התעקשות הפלסטינים על זכות השיבה של הפליטים כמאמציהם להכחדת זהותה היהודית של המדינה. באותו אופן, הפלסטינים רואים בהקמת התנחלויות ברחבי הגדה המערבית פלישה גסה לאדמתם, במטרה למנוע מהם את האפשרות לכונן את מדינתם. בהתעקשות כל צד על זכויותיו שלו בלבד, שני הצדדים גם יחד מפרשים את פעולותיו של השני כמאמץ לשלול ולהכשיל את האחר.

הקמפיין של אי-מתן לגיטימציה הדדית התפתח לתופעה תרבותית שמחלחלת לכל שדרות החברה, ובמיוחד לתחום החינוך והתקשורת. היבט הדה-לגיטימציה מטריד יותר מתופעות אחרות, משום שהוא מתכחש לזכויותיו של האחר לא רק בקרב הצבור כיום, אלא מרעיל כבר את הדורות הבאים של אזרחים מן השורה, אשר עוברים כבר בילדותם שטיפת מוח מסוכנת להפליית האחר. ספרי לימוד פלסטינים ממשיכים לעוות ולסלף עובדות היסטוריות בין ישראל ופלסטין, בניסיונם להסביר את מצבם בהווה. בספרי גיאוגרפיה פלסטינים ישראל אינה מופיעה כלל במפות, ומורים שמביעים עוינות כלפי ישראל זורעים בקרב תלמידיהם שנאה שורשית-עמוקה ליהודים. בזאת הם מנציחים את שלילת ישראל ומעמיקים את הנזק אצל הילדים שמגיעים לבגרות.

בישראל פורסמו ספרי לימוד חדשים שהוכנסו למערך בתי ספר יסודיים ותיכוניים ב- 1999, לאחר חתימת הסכם השלום באוסלו. בעוד ספרים אלו ניסו להציג תמונה מאוזנת יותר בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי לעומת הספרים שקדמו להם, עדיין הם ייצגו נרטיבים לאומיים אופייניים, ובקושי השאירו פתח להכרה בלגיטימציה של הפלסטינים. וכך, במקום להשתמש בחדרי הלימוד כבמה להכרה במצוקותיהם ולקידום זכויותיהם, מערכת החינוך משני צדי הגבול הפכה למעבדה שמייצרת תפיסות יעילות לשם שלילתו של האחר. ואכן, תפיסות אלה מתחזקות לעתים קרובות עקב אירועים אלימים, בהנציחן תרבות של שנאה בבית, בבית הכנסת ובמסגד.

בישראל, הנהנית עפ"ר מחופש עיתונות וביטוי על מגוון הדעות הרחב שבה – מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני – לא נחסכת ביקורת בכל אמצעי המדיה על יחסה ומדיניותה של הממשלה כלפי הפלסטינים. אי אפשר לומר אותו דבר על אמצעי התקשורת שבצד הפלסטיני. עובדה זו היא בעייתית במיוחד, משום שהביקורת והגינוי נגד ישראל, מבלי להתייחס כרגע האם וכמה היא מוצדקת, הינה ממסדית ברובה, וככזאת היא מעצבת דפוסי חשיבה המקשים עוד יותר על כל סיכוי לפיוס. מה שבטוח הוא שמאמציהם המודעים של שני הצדדים לשלול את קיומו של האחר לא רק גורם לסבל רב, אלא גם מאפשר ואף מצדיק את המשך המעשים החמורים הנעשים בשמו של כל צד נגד משנהו. שלילת האחר מלבה את הסכסוך, מצמצמת את נכונותו של כל צד לוויתורים, ובאופן עקיף מובילה להגברת ההתנגדות לשינוי ולחידוש האלימות ההדדית.

בבואנו לאמוד את המכשולים הפסיכולוגים בדרך לשינוי, אל לנו להתעלם מהשפעתו של תהליך הסוציאליזציה, במיוחד אם ברצוננו להבין איך שני הצדדים מסוגלים להצדיק עבירות מוסריות כנגד הצד האחר. כלומר, עלינו לחקור לא רק את הסיבות שדוחפות בני אדם לביצוע פעולות דיכוי ואלימות, אלא גם מה הם האלמנטים הפסיכולוגים שתורמים להחלשת העכבות המוסריות, אשר בדרך כלל שומרות על האדם מפני ביצוע פעולות מסוג זה.

הסרט הדוקומנטארי שומרי הסף (2012) העוסק בשירות הביטחון הכללי בישראל (שב"כ) ראוי לכל שבח, על העלותו בדיוק סוגיה רגישה זו, בין השאר, וראוי להזכיר לפחות שלושה תהליכים של סוציאליזציה בהקשר זה: התהליך הראשון הוא הסמכות. יותר מאשר לראות את העצמי כסוכן מוסרי עצמאי, הפרט משוכנע שהוא לוקח חלק באיזו "משימה נעלה", כזו הפוטרת אותו מאחריות אישית על בחירותיו המוסריות; התהליך השני הוא השגרה היומיומית של המעשים. ההליך שבאמצעותו מאורגנת פעולה כלשהי ומפוצלת בין מספר סוכנים, כך ש"אין הזדמנות להעלות התלבטויות מתחום המוסר ולהגיע לידי החלטה על פיהן… כל פרט מבצע משימות שגרתיות מבלי שצריך לחשוב על התוצאה הכוללת הנובעת מחלקו הוא במשימה" (Kelman, 1993). מה שצריך להדגיש פה זה שהילת המקצוענות מתירה לפרט המשתייך לאותו מעגל פנימי, לתפוס את מעשהו לא כפעולה ברוטאלית כלפי בני אדם אחרים, אלא "כנוהג רוטיני הדורש ידע וכישורים ייחודיים"; ולבסוף, דה-הומנזציה, היכן שהאחר מודר באופן שיטתי מהקהילה הערכית אליה הוא משתייך. נוהג זה מייתר את המשמעות האתית בהתייחסותו של הסוכן כלפי האחר. בקיצור, קרבן הדה-הומניזציה אינו נמצא ראוי להתלבטויות מוסריות כלשהן.

התעלמות מכאב וסבל: למרות שרוב הישראלים מעוניינים בסיום הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות, ונתמכים ע"י קבוצות חשיבה רבות כולל טווח רחב של כלי התקשורת, תופעת היחס המשפיל לפלסטינים ואי-ראייתם כשווים הולכת ומתפשטת בתרבות הישראלית. בדרך זו הישראלים נעשים שאננים כלפי סוגיית הכיבוש, ושמחים להתעלם מהצורך הדחוף לכונן מדינה פלסטינית. אדישות הישראלים למצוקתם של הפלסטינים נהייתה כבר מעין טבע שני, ביצירתה הלך רוח בקרב הציבור אשר נוטה ברובו להאשים את הפלסטינים עצמם בבעיותיהם הם.

אני מאמין כי המושג "מוות נפשי" [""soul death] (שבמקורו בא לבטא את אופן החשיבה על ההשפעה הסוציו-פסיכולוגית של העבדות) היא רלוונטית לגמרי גם בהבנת סבלם של הפלסטינים. החלת המושג בהקשר זה מעידה על הכלה והבנה לנזק האמיתי והנוראי שנגרם לאחד שנתון לחלוטין תחת שליטתו של האחר, על בזיזת ביתו, על חציצה שרירותית בתוך כפרו באמצעות גדרות (כביכול למניעת מפגעי טרור), על פשיטה שרירותית בביתו באמצע הלילה והטלת פחד ואימה על נשים וילדים, וכל זאת תוך כדי אבדן כל תחושת שליטה על החיים שלו ושל בני ביתו. בדומה לתושבים האפרו-אמריקאים בארה"ב תחת שליטתו של ג'ים קראו (Jim Crow), או בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, כך גם הפלסטינים חווים על בשרם את כפירתו השיטתית של הכיבוש בעובדת היותם בני אנוש. ועם כל זאת, ישראל ממשיכה להתעלם מכאבם ומסבלם של אלה שאדמתם נלקחה מהם, ושעבורם הדה-לגיטימציה המתנהלת בשם המדינה כלפיהם אינה רחוקה מתחושה של מוות נפשי.

מצב קיומי של חשש תמידי מהתפרצויות אלימות בלתי צפויות לא רק שמחסל כל תקווה לשינוי חיובי בבוא היום, אלא עוד מעצים ביתר שאת תחושות של חרפה, ייאוש והרצון לנקמה כדי לגרום סבל לאחר. השלכותיה של טראומה שנובעת מאלימות מכוונת ממשיכה ללוות את הקרבן עוד זמן רב לאחר התרחשותה, כחלק בלתי נפרד מהעצמי שלו, ו"זהו הדבר שגורם לתחושה עזה כל כך של חוסר אונים קיומי". צריך להדגיש שהרגשה זו של חוסר אונים קיומי מצויה בקרב הפלסטינים בהווה (כמו גם בקרב הישראלים), והיא תלך ותתעצם אם הסכסוך לא יגיע לקצו.

בין אם אנו מדברים על מתנחל אשר דבר לא יעצור בעדו לשלוט על קרקע גזולה, או פלסטיני מיליטנטי שנשבע לחסל את ישראל, הרי ששניהם גם יחד רואים עצמם כשלוחיה של איזו סמכות דתית-עליונה, אשר הגשמת מאווייה פוטרת אותם מרגשות אשם כלשהם. מאפיינים של קנאות צרה מצויים באותו אופן מדויק ועקבי הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, כאשר סירוב עיוור להכרה במציאות מאפיל על כל ניסיון של קולות השוליים השפויים להגיע לפתרון. כל זה יגרום להחרפת הניכור ולשלילת האחר, ובוודאי מהווה מתכון בטוח להרס הדדי.