סיכונים במעבר מהיר לדמוקרטיה
המתרחש כיום במצרים אינו צריך להפתיע אף את אלה אשר מכירים באופן שטחי בלבד את ההיסטוריה, התרבות, הדת והפוליטיקה בעולם הערבי. האביב הערבי לא התפרץ טרם זמנו על מנת לגאול את ההמון ממאות שנים של שיעבוד, הכנעה ודיכוי בידי רודנים. הרעיון כי הפלתו החפוזה של דיקטאטור עריץ תאיץ את הדרך לדמוקרטיה אשר תספק לעם את כל מאווייו הינה מופרכת מיסודה, ורק תוביל באופן בלתי נמנע לתוצאות הרסניות, להן אנו עדים כיום במצרים.
במידת מה יש להאשים את ארצות המערב – ובראשן ארה"ב – למתרחש במצרים, להתמשכות שפיכות הדמים בעיראק, לאלימות הבלתי פוסקת בלוב ולמה שעדיין מצפה לסוריה כתוצאה ממלחמת האזרחים העקובה מדם שם. נדמה כאילו המערב מחק מזיכרונו את מאות שנות המלחמות (כולל מלחמת האזרחים האמריקאית) על מיליוני חלליהן וההרס העצום שנגרם בעטיין, עד אשר הושג הסדר פוליטי דמוקרטי ממנו ארצות אלה נהנות כיום. לא אז ולא עכשיו ניתן להתייחס לדמוקרטיה כדבר מובן מאליו, כאילו היא נובעת באופן טבעי מתהליכים פוליטיים. הדמוקרטיה איננה איזו תרופת פלא שעם בליעתה מתחוללים שינויים בהתנהגות האנושית אשר מערים למוח תחושת חופש עמוקה המחוסנת מפני אתגרים חיצוניים. דמוקרטיה הינה תהליך ארוך ומייגע שדורש שנים רבות של הכנה ובגרות, אפילו תחת התנאים הטובים ביותר. מיום היווסדם, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והשנייה, אף לא מדינה ערבית אחת חוותה דפוס כלשהו של משילות דמוקרטית. מלכים ואמירים הועלו לשלטון באופן שרירותי בידי כוחות קולוניאליים; גבולות לאומיים שורטטו באופן רנדומאלי, ללא התחשבות בעדות האתניות ובלאומים שחיו לאורכם.
זרעי אי-הנחת העממית נטמנו כבר אז, ותפחו ביתר שאת תוך כדי יריבות שבטית ואתנית, בעוד רודנים ומלכים משתמשים ללא רחם בכל האמצעים שברשותם לשם הפרדה וכיבוש על מנת להבטיח לעצמם שלטון ללא מְצָרִים. המדינה ומשאביה הפכו לרכושן הפרטי של קומץ משפחות מיוחסות, אשר רבות מהן ממשיכות עד היום להעביר את עושרן וכוחן מדור אחד למשנהו בתוך המשפחה. השליטים מתייחסים לאזרחיהם כאל נתינים שחבים את חייהם לחסדי מושליהם, ואשר אינם מעזים להתעמת מול הרשויות, מפחד כי יאונה להם רק רע.
המחשבה המערבית שהדחת עריץ כתוצאה מדרישת ההמון תדחוף למשטר דמוקראטי באמצעות בחירות כלליות, וכבדרך אגב גם תנוסח חוקה חדשה, הינה לא יותר מאשר מתכון בטוח להמשך המהומות ולשפיכות הדמים. בעוד שעל המערב חלה האחריות המוראלית לתמוך במרוץ לחירות, ואף לספק את ההדרכה והכלים המתאימים לקראת המעבר לסדר פוליטי חדש, הרי שלשם כך דרוש הרבה יותר מסתם זינוק אינסטינקטיבי לממשל בעל אופי דמוקרטי. נחוץ תהליך פוליטי שיסלול את הדרך לכינון ממשלה אשר מבוססת על ניסוח זהיר ומושכל של חוקה להבטחת זכויותיו של כל פרט, יחד עם מכניזם פוליטי מובנה שיערוב לקיומן המלא של זכויות אלה.
בדחיפה החפוזה להקדמת הבחירות, כל שוטה יכול היה לחזות את תוצאותיהן. המפלגות האסלאמיות – אם בתוניסיה, במצרים או בכל מדינה ערבית אחרת – התמידו בהכנותיהן לקראת תפיסת השליטה בארצותיהם. פעיליהן הינם ממושמעים, סבלניים, מרושתים היטב בכל הערוצים החברתיים ובעלי משאבים וכישורים ארגוניים למתן סיוע להמון העני, כשאין בנמצא מפלגה חילונית אחת שיכולה להתחרות בהם. בעוד שמפלגות אסלאמיות אלה פעלו תחת עינם הפקוחה של הרשויות, בהשתמשן בדת ובמסגד כמקדמי שליחותם מבלי לקרוא תגר על הממשלה, הרי שמפלגות חילוניות נזקקו למרחב הציבורי כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם המהווה איום על המשטר, ולכן אסורה או נרמסת על-ידו באופן שיטתי.
במצרים כמעט ואין בנמצא מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה פוליטית ברורה אליה יכול הציבור להתוודע, ובאמצעותה להעריך ולהשוות עם מצעיהן של מפלגות אחרות, בעלות צביון אסלאמי או חילוני ככל שיהיה. היה זה נתון ידוע מראש שהאחים המוסלמים ינצחו בבחירות. על אף היותן בחירות חופשיות והוגנות, עדיין הן לא ייצגו את שאיפותיהם של מרבית האזרחים. ניתן לומר בפשטות כי מפלגות פוליטיות אחרות דוכאו תחת משטרים דיקטאטורים קודמים; הם חסרו את הכישורים הארגוניים והפוליטיים, ונכשלו בהצגת אג'נדה שתתכתב עם רחשי לבם המר של ההמונים. האבסורד הזועק לעין הוא כי בהיותו עד לתהליכים שעברו על מצרים במהלך שלושים החודשים האחרונים, ממשל אובמה חוזר עכשיו על אותן הטעויות שעשה בעבר, בניסיונו לעודד בחירות מוקדמות תוך כדי ניסוח חפוז של חוקה חדשה.
הודות לתהליכי הגלובליזציה ומהפכות הטכנולוגיה והמידע, המדינות הערביות אינן זקוקות לכל אותן עשרות ומאות השנים שהיה על המערב לעבור כדי לפתח דמוקרטיה מתפקדת. עם זאת, המעבר למשטר דמוקרטי עדיין דורש זמן, ומסיבות של נוחות פוליטית אין להחישו באופן מלאכותי. על ארה"ב לנצל את השפעתה הניכרת על הצבא המצרי, ולעודד את הרשות האזרחית השלטת כיום לכהן כממשלת מעבר כוללנית המייצגת את כל חלקי האוכלוסייה לפחות למשך ארבע השנים הבאות. תקופת מעבר מינימאלית זו דרושה לשם הקמה ופיתוח של מוסדות דמוקרטיים, ומיסוד חופש העיתונות והדיבור בד- בבד עם קידום תרבות של עצה והסכמה. למען האמת, אין סיכוי כי דפוס כלשהו של משטר דמוקרטי יכול להתממש, שלא לומר להחזיק מעמד, אם נוצר מתוך חפזון לשם "צבירת קופונים" מיידיים, תוך כדי נשיאת דגל הרפורמות הדמוקרטיות. על אף סירובם עד כה של האחים המוסלמים לקחת חלק בשלטון, תנועתם תעמוד בהקדם בפני הבחירה בין אם להמשיך בהתנגדותה ולרדת למחתרת, או לחלופין להצטרף לתהליך הפוליטי החדש. האחים המוסלמים אינם בעלי נטיות אובדניות, ומודעים היטב לעובדה כי אין להם עתיד כל עוד יישארו מחוץ למשחק הפוליטי.
הרכב ממשלת המעבר צריך לכלול ביורוקרטים מוערכים ומיומנים, מומחים בתחומם, מסורים לאינטרס הלאומי ומוכנים לתת ממרצם, זמנם, וכישוריהם למען עתיד ארצם. ממשלה כזו תבחר בקבוצה של מלומדים בעלי רקע משפטי שייצגו את כל פלחי האוכלוסייה, על מנת לנסח חוקה חדשה שתקדש זכויות אדם, כולל חופש דתי ופוליטי. המפלגות הפוליטיות השונות – הישנות והחדשות – ינסחו את מצעיהן ויציגו אותם בפני הציבור, כדי לאפשר לאזרחים לבחור בצורה מושכלת וחופשית את המפלגה הרצויה להם. הרעיון העומד מאחורי כל זה הוא, כי ללא קשר להמשך הקונפליקטים האלימים והדעות המנוגדות כל כך, המסר מכיוון ארצות המערב חייב להיות אחד ואחיד: כינון ממשלת מעבר מייצגת וכוללת, אשר תישאר על כנה לתקופה של לפחות ארבע שנים, ואחריה יתקיימו בחירות כלליות שיתבססו על החוקה החדשה. במשך תקופה זו הצבא ימשיך למלא את תפקידו כשומר החותם של הביטחון הלאומי, אך יוותר על תפקודו בענייני ביטחון הפנים עם בחירתה ועלייתה של הממשלה החדשה.
אין מישהו שמעלה על דעתו כי זהו נתיב פשוט וללא מהמורות אשר ניתן ליישמו בקלות. אך יחד עם זאת, ארה"ב חייבת להיות עקבית בעמדותיה ולהימנע מתדמיתה הדו-פרצופית, בעודה ממשיכה במאמציה להביא לקץ המהומות והפרעות המתמשכות במדינות ערביות אחרות; היא יכולה הייתה לנצל את מינופה בקרב הצבא המצרי בעקבות הדחתו של מובארק, ולכונן ממשלת מעבר מקיפה (כולל ה'אחים'), לתקופה של לפחות ארבע שנים. אם הייתה נוקטת אז בפעולה מעין זו, ייתכן שארה"ב הייתה מצליחה לשנות באופן דרמטי את הנוף הפוליטי והסכסוך ואי-היציבות שהתחוללו, ועדיין מתחוללים, היו נמנעים.
לדאבון לב, המערב (בראשות ארה"ב) עומד לבצע אותה טעות בשנית, ובזאת ימנע מהדור הצעיר את ההזדמנות לגדול ולהתפתח תחת שלטון דמוקראטי בר-קיימא.
