מדיניותו של נתניהו מתדלקת את האנטישמיות

אני כבר לא מופתע ממה שרה"מ נתניהו אומר או עושה. אין מנהיג עם טיפת כבוד עצמי או רגישות שהיה מנסה לנצל פוליטית את מותם הטרגי של ארבעת היהודים הצרפתיים שנרצחו בסופרמרקט הכשר בפריז. זה דבר אחד לנסוע לצרפת בכדי להביע סולידריות עם העם הצרפתי לאחר רציחתם הנוראית של 12העיתונאים בעיתון הסאטירי "שארלי הבדו"; זה דבר אחר לחלוטין לנצל את המקרה בכדי לקרוא ליהודים צרפתיים להימלט מאנטישמיות ו"לחיות חיים בטוחים ושלווים".

ברגע זה, כאשר לצרפת יש לא מעט חשבון נפש לעשות, נטיב לזכור את מחשבותיו של ז'אן פול סארטר, שספרו "אנטישמי ויהודי", אעפ"י שנכתב לפני יותר משבעים שנים, מכיל הבחנות הרלוונטיות לא פחות היום, כגון אבחונו של האנטישמיות כתאווה מציפת כל, "בחירה טוטאלית" שהופכת את השנאה לאמונה.

סארטר הבין שהתשובה לאנטישמיות אינה טמונה בעזיבת יהדות צרפת את ארצם – "ארץ אבותיהם המקורית" – לטובת החיים בירושלים או בתל אביב, כפי שהציע נתניהו.

כל פתרון לבעיית האנטישמיות (שבמגמת עלייה בכל רחבי אירופה) מחייבת את ההכרה בכך, אשר באה לידי ביטוי בדבריו המסכמים של סארטר, כי "אין צרפתי אחד שיהיה בטוח כל עוד יש יהודי אחד – בצרפת או בעולם בכלל – שחושש לחייו".

רה"מ הצרפתי מנואל ואלס הכיר בעבודה זו כאשר הביע דאגה עמוקה מהסיכוי, אם כי קלוש, שחלק גדול מיהדות צרפת יעזוב בעקבות העלייה בסנטימנטים אנטי-ישראליים ואנטי-יהודיים.

עבור ואלס, הכרה ביהודים כאזרחים מלאים הנה עקרון יסוד של המהפכה הצרפתית של 1789, ונותרת אחד עמודי התווך של הדמוקרטיה הצרפתית.

בקריאתו ליהודים צרפתיים לעלות לישראל בעודו עומד על אדמה צרפתית, נתניהו רמז בחוצפה כי הם כבר אינם בטוחים בצרפת וכי רק ישראל יכולה לספק "מקלט בטוח" שבו יוכלו לחיות ללא פחד ובביטחון.

באופן נוח, נתניהו שוכח כי פי 80 יהודים נהרגו בישראל ע"י מחבלים מתאבדים ופעולות אלימות אקראיות ב-20 השנים האחרונות מאשר כל היהודים שנהרגו באירופה ע"י מחבלים באותה התקופה.

יהודים צרפתיים, בריטיים ואמריקניים אינם רואים את ישראל כבית הבלעדי ליהודים; הם גאים להיות אזרחים של מדינותיהם. טקטיקת ההפחדה של נתניהו בניסיון לגרום ליהודים לעזוב את מקומות לידתם הנה עלבון לצרפת וליהודים כאחד.

כן, לרוב היהודים הללו יש זיקה מיוחדת לישראל, אך הם אינם חשים קרועים בין נאמנותם לארץ מולדתם לבין קרבתם לישראל.

על אף העובדה שספר רב יותר של יהודים עזבו את צרפת לחיות בישראל ב-2014 מאשר בשנה הקודמת, רבים יותר היגרו לארה"ב ולקנדה, בין מדינות אחרות. יש לציין כי המספר הכללי של יהודים מערביים שעלו ארצה ירד דווקא בעשור האחרון.

הם כבר אינם תופסים את ישראל כמדינה חלוצית, חופשית ודמוקרטית כמו שדימו בנפשם בעבר. הם אינם מקבלים את הכיבוש כאילו הוא דרך חיים; הם מגנים את האפליה נגד ערבים ישראליים ומתעבים את שחיתותם האנדמית של האליטה הפוליטית בישראל.

ובאותה העת שנתניהו קורא ליהודים לעלות ארצה, הוא אינו עושה דבר כמעט בכדי לעצור את ירידתם של יהודים ישראליים מהארץ; כמעט מיליון עזבו ב-20 השנים האחרונות. באופן אירוני, רבים עוזבים מפני שהם חוששים לביטחונם ואינם רוצים שילדיהם יתגייסו לצבא, ככל שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ונגרר באופן שמסתמן כאינסופי.

האנטישמיות קיימת מאז ומקדם. ככל הנראה, היהודים מסוגלים לעשות מעט בכדי לשנות מציאות מצערת זו, כמו שאמריקנים-אפריקניים מסוגלים לעשות מעט בכדי לשנות את גזענותם של אמריקנים לבנים.

אף אחרי הכרזת השחרור של 1863, העברת התיקון ה-13, אשר אסר על קיומה של עבודות, שנתיים לאחר מכן, עשורים של המאבק על זכויות האזרח ובחירותו של נשיא שחור ב-2008, אפיון גזעי (racial profiling) נותר מקור של עלבון עמוק בקרב אמריקנים-אפריקניים.

בין אם האנטישמיות נובעת מקנאה, משנאה או נתמכת תרבותית, הבריחה לישראל פשוט תיתן לאנטישמים לנצח. תמיד יהיו יהודים שחיים בכל רחבי העולם (אולי זה דווקא הסוד מאחורי הישרדותם) והאנטישמי תמיד יארוב בצללים.

השאלה היא, לאור העובדה כי האנטישמיות אינה ניתנת למחיקה, וכי ליהודים אין מנוס אלא לחיות עמה, מה הם, בייחוד בישראל, יכולים לעשות בכדי לשכך את מחלת האנטישמיות?

היכן שהם לא חיים, אסור ליהודים להתכופף בכדי לרצות אויביהם, אך נופלת בייחוד על ישראל אחריות לעשות את הדבר הנכון ולהפסיק להוסיף שמן למדורה.

זה לא במקרה שכל העולם, כולל ידידתה ובעלת בריתה הקרובה ביותר – ארה"ב – פוסל את מפעל ההתנחלויות והמשך הכיבוש, וזה לא במקרה שחלה עלייה במקרים אנטישמיים בעולם כל פעם שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מחריף.

על נתניהו לקבל את העובדה כי הכיבוש הנו אחד הגורמים העיקריים (אך לא מקורה) של העלייה האחרונה באנטישמיות. במקום להתמקד בסיומה, הוא קורא ליהדות צרפת לעלות ארצה רק בכדי "להפוך למדכאים" של הפלסטינים.

השגת הסכם שלום צודק עם הפלסטינים לא תסלק את האנטישמיות; כפי שסארטר הבחין, " לולא היה היהודי קיים, היה האנטישמי ממציא אותו". אולם, מינימלית היא תפיג את הקנאות האנטישמית.

לא. אם נתניהו לא תהיה מסוגל למצוא את נשמתו, השעה קוראת לעלייתו של מנהיג ישראלי אחר שיהיה לו את האומץ לענות לקריאה זו.