קיצור הדרך לדה-רדיקליזציה הנו הדרך הארוכה
כל מדינות ערב, לא משנה מה מידת מעורבותן במלחמה בקיצוניות האלימה, צריכות להכיר בכך כי, אין קיצור דרך לנצח פורענות זו, וכי, לאלו המחפשים פתרון מהיר, מחכה יקיצה מרה. בעוד שכוח צבאי הוא הכרחי באופן סלקטיבי לסיכול ארגונים חסרי רחמים וצמאי דם כגון המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה (דאעש), כאשר באים לנטרל את הקיצוניות האלימה בטווח הארוך, אין שריר צבאי שיספיק. מדינות ערב מוכרחות להבין כי, גורמי השורש לרדיקליזציה טמונים באי-סדר סוציואקונומי ופוליטי פנימי, וכי, רק בנקיטת צעדים שיטתיים ועקביים לריפוי מחלה זו ניתן להפחית את הרדיקליזציה.
אם כי המערב, בייחוד בריטניה וצרפת, ובשלב מאוחר יותר ארה"ב, אינו חף מאשמה ותרם לצרותיהם של ההמונים הערביים, מנהיגים ערביים כבר אינם יכולים להאשים את המעצמות המערביות בבעיותיהם.
עשורים של דיכוי, סבל ושעבוד שההמונים הערביים, ובייחוד הצעירים ביניהם, עברו תחת מנהיגים מושחתים, לא-אכפתיים ובעלי רעב שאינו יודע שבעה לכוח בעיראק, סוריה, לוב, מצרים, תימן ומדינות אחרות מגיעים עתה לנקודת מפנה חדשה.
מדינות ערב צריכות להבין כבר כי, התעוררות צעיריהן, אשר באה לידי ביטוי באביב הערבי, היא רק בשלביה הראשונים. מדינות אלו אשר טרם הוצפו באביב הערבי וטוענות כי, היה תופעה חולפת בלבד, הן מוטעות עמוקות, שכן זה רק עניין של זמן עד שהתקוממות הצעירים הערביים תגיע לחופיהן ותפקודן.
התכנסותם של ריבוי ארגונים ג'יהאדיסטיים אל תוך עיראק, לוב, סוריה ותימן אינה מקרית, וכל עוד שוררים עוולות, חוסר תקווה ואומללות, הם יוסיפו לספק קרקע פורייה לאסלאמיסטים רדיקליים להיכנס ולנצל את ייאוש הציבור.
אין דרך יחידה אל הרדיקליזציה – יש המצטרפים לארגונים רדיקליים בכדי לרכוש תחושת שייכות, יש המחפשים להתנער מעלבונות יומיומיים, יש המונעים על ידי הרצון בהכרה או באינטגרציה, יש הנמשכים על ידי פיתוי ההרפתקה או הגבורה, ויש שאין להם כל ערוץ אחר להביע תלונותיהם בהיעדר הליך נאות או כל גישה לתהליך הפוליטי.
המכנה המשותף הוא כי, צעירים וצעירות אלו מתנכרים ומתרחקים מקהילותיהם שלהם ונהיים פתוחים לכמעט כל דרך שתובילם למשמעות או תכלית חדשה, אף במוות. וולטייר צדק כשאמר, "אלו המסוגלים לגרום לך להאמין בדברים לא הגיוניים, מסוגלים לגרום לך לבצע מעשים נתעבים".
באופן לא מפתיע, לכל מחבל או ג'יהאדיסט שנהרג או נשבה, מתגייסים שניים או שלושה נוספים. משתמע מכך כי, בלי קשר לכוח הצבאי המופעל והמאמצים המושקעים על ידי חלק ממדינות ערב (לרבות ערב הסעודית, מצרים ועיראק) בניסיון לשקם רדיקלים שבויים, לא יהיה סוף לקיצוניות האלימה.
לכן, על מדינות ערב ליזום רפורמות חברתיות, כלכליות ופוליטיות המציעות אופק חדש ותקווה לעתיד טוב יותר, שמא ייסחפו על ידי הקיצוניות האלימה ההולכת והמסלימה, אשר תהרוס את יסודותיהם הפוליטיים של משטרים אלו; עיראק, לוב, סוריה ותימן הנן דוגמאות בולטות לכך.
אין "תרופה" שתשים קץ לקיצוניות האלימה באופן מוחלט. זה ייקח עשור או יותר עד שיחולו שינוי משמעותי והתייצבות, וזה יקרה רק אם (א) תיקבע אסטרטגיה לטיפול במצב לאחר הניצחון (כתנאי מוקדם) על דאעש ועל ארגונים קיצוניים אלימים אחרים (נושא שיידון במאמר הבא), ו-(ב) מדינות ערב יחלו לבנות מבנה סוציואקונומי ופוליטי בר-קיימא (תוך כדי המלחמה בקיצוניות) בכדי להפיג את זעקתם של ההמונים, אשר תובעים שינויים אלו שאחרת יקדמו באמצעים אחרים, כולל אלימות.
על מנת לעשות זאת, על מדינות ערב להתחיל בצעדים לצמצם את הפער ההולך וגדל בין עשירים לעניים. אין דבר מצער יותר מאשר לראות כיצד העשירים ברוב מדינות ערב רוכבים על גבם של העניים, וכיצד הממשלות כמעט ולא עושות דבר בכדי לחלץ את העם מעוני מתסכל.
חלוקה שווה של משאבים אינה נדבה המפסקת הקלה זמנית ממצוקות יומיומיות. חלוקה שווה משמעה, בין היתר, הקצאת כספים לבניית תשתיות כמו גם בתי ספר, מרפאות, ומערכות מים, ויצירת משרות חדשות, דברים שיועילו לאדם הממוצע.
אף על פי שהצעירים הערבים הם כבר חסרי סבלנות ומבקשים שיפורים מידיים, כל עוד מאמציו של השלטון הם אמתיים והצעירים חווים קדמה ממשית וממושכת, הם יחבקו אותה שכן היא תציע את ההבטחה למחר טוב יותר.
שנית: על ממשלות ערביות להתחייב לרפורמות חברתיות ופוליטיות הנועדות לשים קץ לדחיקת רוב האוכלוסייה לשוליים. רפורמות חברתיות ופוליטיות אלו אינן בהכרח צריכות להיות מתורגמות לדמוקרטיה במלוא מובן המילה.
אולם, מתן מנות הולכות וגדלות של צדק חברתי וחופש פוליטי, יחד עם פיתוח כלכלי, הוא חיובי בכדי לאפשר התקדמות עקבית מבלי לאיים על השלטון.
במקום לכפות את הדמוקרטיה המערבית עליהן, גישה המביאה לידי הפיכות-נגד (מצרים), כאוס ומלחמות אזרחים (סוריה, עיראק, לוב), מדינות ערב יפתחו עם הזמן סוג של דמוקרטיה משלהם שיתאים לתרבותן ולדתן.
עקירת הרדיקליזציה נשענת פחות על רפורמה דמוקרטית מאשר על מחויבות לזכויות אדם. צעירים ערביים מעוניינים יותר בהזדמנויות תעסוקתיות ובחיים עם כבוד מאשר בזכות ההצבעה כאשר הם חיים בעוני מתסכל.
שלישית: אולי אין דבר שיעצור את הקיצוניות האלימה באופן אפקטיבי יותר מאשר העצמת העם הפשוט. ואין דבר שיכול להשיג זאת באופן ישיר ויעיל יותר מאשר תכניות פיתוח בר-קיימא, אשר דורשות מעט כסף יחסית אך מניבות תשואות גבוהות באופן בלתי-פרופורציונלי.
פיתוח בר-קיימא אינו מושג חדש. כבר הראו שוב ושוב כי, האפשור העצמי הנובע מיצירת עושר, מספקת חיי משפחה סולידיים ותחושת שייכות, אשר היעדרן דוחפת אנשים לחפש אותן במקומות אחרים דרך הרדיקליזציה. על מדינות ערב עניות בייחוד לתת עדיפות לתכניות פיתוח בר-קיימא במלחמתן בקיצוניות האלימה.
הענקת הזדמנות לקהילות קטנות לבחור ולפתח פרויקטים משלהם לא רק תספק יציבות כלכלית, אלא גם תעודד שיתוף פעולה בין בני הקהילה ותהליך קבלת החלטות חופשי להשגת מטרתן, שהם מהותו של אפשור עצמי.
למטרה זו, תכנון דמוקרטי שיתופי – שבו הקהילות עצמן מזהות, מיישמות ונהנות מתכניות פיתוח אנושי – הנו המפתח לקיימות. יישום אפקטיבי הוא חיוני, ושיתוף קהילות מרוחקות ושוליות ידרוש רמה גבוהה של מחויבות למשך זמן ממושך.
רביעית: לאור העובדה כי, האוכלוסייה ברבות ממדינות ערב מורכבת מכתות, גזעים, דתות ושבטים שונים, שאיפותיהם ומטרותיהם השונות מזמינות ארגונים רדיקליים או מדינות לנצל פילוגים ומחלוקות בתוך קהילות.
כדוגמה, בעוד שסביר להניח כי, היריבות ומלחמת הפרוקסי בין ערב הסעודית הסונית לאיראן השיעית על ההגמוניה האזורית לא יתיישבו בעתיד הנראה לעין, אסור למדינות ערב לאפשר לקונפליקט בין איראן לערב הסעודית להעמיק את השסע בין הסונים לשיעים החיים בתוך גבולותיהן.
איראן נחושה בדעתה לזורע את זרעי אי-שביעות-הרצון בקרב המיעוט השיעי, בין אם הם נמצאים בבחריין, בתימן או בערב הסעודית. הדרך היחידה למנוע מאיראן או מארגונים קיצוניים אלימים את ההזדמנות להתערב בענייניהן הפנימיות של מדינות ערב, הנה להימנע מאפליה לרעת מיעוטים, ולהפיג בדרכי שלום את חוסר ההרמוניה בין הסגמנטים השונים באוכלוסייה.
יש צעדים חשובים אחרים שעל המדינות ערב לנקוט בהם בכדי למנוע מאסלאמיסטים פוטנציאליים להצטרף לשורות הרדיקלים, אשר ראויים לתשומת לב מיוחדת:
- לערוך רפורמות בבתי סוהר בכדי למנוע מהם להפוך למדגרות לרדיקליזציה;
- להציע קורסים חדשים בכל מוסדות החינוך שילמדו את הקודים המוסריים של האסלאם, ובאופן ספציפי את קדושת החיים;
- להפעיל את אמצעי התקשורת לקידום דו-שיח ציבורי המובל על ידי חוקרי דת ידועים שבו יידון תפקידו החיובי של האסלאם בחייהם של מוסלמים רגילים, ולהפריך בתוקף את הפרשנות השגויה וניצולו לרעה של הקוראן אשר בהם רדיקלים משתמשים בכדי לרצוח, לאנוס ולהשחית בשם האל;
- לעודד מנהיגים פוליטיים לדבר יום יום נגד קיצונים אלימים;
- להבטיח שהאימאמים ישתמשו בדוכני המסגדים בכדי להטיף למיתון ולידידות במקום לאפשר למסגדים להפוך למוקדים לרדיקליזציה, ולהציע לצעירים דרך אלטרנטיבית ובונה לחיות במקום לנסות למצוא את הגאולה דרך המוות;
- לפעול עם שיקול דעת וליישם החלטתן להקים כוח צבאי מאוחד, חזק ומוכן לקרב, אשר יהיו לו שתי מטרות עיקריות: א) להרתיע את איראן מהתערבות נוספת בענייניהן הפנימיים, ו-ב) להשמיד את רשתות הטרור שלה, שמטרתן העיקרית הנה לזעזע יציבותן של מדינות ערב.
למרבה הצער, רבים מהפתרונות שבהם על מדינות ערב לנקוט בכדי לעצור את גל הרדיקליזציה הם קלים יותר להצעה מאשר ליישום, שכן אין פתרונות מהירים, וקיצור הדרך לדה-רדיקליזציה הנו דרך ארוכה, מפותלת ומסוכנת.
אולם, לאור ההרג וההרס הסוחפים את המזרח התיכון כיום, אין למדינות ערב ברירה של ממש אלא לפתח אסטרטגיה מקיפה וארוכת טווח להתמודד עם האיום המגיח תמיד של אסלאמיסטים רדיקליים; אם לא יעשו זאת, הן בעצמן ישלמו את המחיר.
מדינות ערב עומדות כיום בפני אתגר חסר תקדים המוצב על ידי הקיצוניות האלימה. הדרך היחידה להתמודד עמו הנה לספק את דברים שצעיריהן זקוקים להם באמת ובדחיפות הרבה ביותר – תקווה, הזדמנויות וחיים של כבוד.
