מדוע המשא ומתן הישראלי-פלסטיני כשל בעבר?
אין פורמט חדש למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים שיצליח אלא אם כן יבחן היטב את הסיבות שמאחורי כישלון המשא ומתן בעבר על מנת להבטיח כי לא יחזרו על אותן הטעויות. הדברים להלן מדגישים חלק מהסיבות הבולטות יותר העומדות מאחורי התמוטטותם של משאים ומתנים קודמים בין הישראלים לפלסטינים.
חילוקי דעות על "נוהלי הכניסה לקרב": לאור חילוקי הדעות המוחלטים ביניהם בסוגיות שונות, כל צד התעקש על נהלים שישרתו ראשית כל את אינטרסיו האסטרטגיים. לדוגמה, ישראל עומדת על כך כי המשא ומתן יביא בחשבון בראש ובראשונה את אינטרסיה החיוניים בתחום הביטחון הלאומי, ואילו הפלסטינים ביקשו לנהל משא ומתן על גבולות תחילה בכדי להגדיר את הפרמטרים למדינתם.
בנוסף, אף אחד מהצדדים לא הצליח לנתק את הסוגיות זו מזו, בטענה כי לא תהיה הסכמה אלא אם כן יסכימו על כול הנושאים בעת ובעונה אחת. יתר על כן, הסירוב לשים בצד או "בבנק" לכאורה סוגיות שעליהם הצליחו בשלב זה או אחר להגיע להסכמה, הקשה על הניסיון להתקדם, שכן כל פעם שנכנסו למשא ומתן חדש, נאלצו בעצם להתחיל מאפס.
חוסר אמון: אחת הבעיות הקשות ביותר הנה חוסר האמון בין בצדדים, שכן אף אחד מהם אינו עושה שום מאמץ לשככו. אדרבה, שניהם נוקטים בפעולות מוכחות בשטח כגון בניית והרחבת התנחלויות, התפרצויות אלימות שלא לצורך, והתבטאויות ציבוריות עוקצניות שרק מעמיקות את חוסר האמון. יתרה מזו, כימיה אישית ותקשורת, אשר עשויות לעורר אמון בין מנהיגים ישראליים ופלסטינים, מאז ותתמיד חסרו.
אי גיוס הציבור: אף אחד מהצדדים לא הצליח לערב את ציבורו בהתקדמותו (או אי-התקדמותו) של תהליך השלום, לגייס תמיכה, ולהכין את אזרחיו לקבל את הוויתורים הבלתי-נמנעים שיידרשו בכדי להגיע להסכם.
זאת ועוד, הותירו את העיתונות באפילה ולא אפשרו לה לצפות או לבחון אף היבט מהמשא ומתן על מנת לעורר דיון ציבורי, ובכך הותירו את הציבור כמעט ללא ציפייה או תקווה שהמשא ומתן עשוי למעשה להוביל להסכם.
סיעתיות פוליטית: ובעוד שרוב הישראלים והפלסטינים (על פי סקרים שנערכו במהלך השנים) תומכים באופן עקבי בפתרון לסכסוך על בסיס עקרון שתי מדינות לשני עמים, סיעתיות פוליטית בתוך שתי הקהילות מקשה מאוד על כל ויתור בסוגיה זו, או בכל סוגיה אחרת.
התנגדות חריפה מצד יריבים פוליטיים עם אג'נדות שונות, אף על פי שמייצגים חלק קטן יחסית מהאוכלוסייה הכוללת, הצליחו בעקביות לחבל בשיחות השלום. לתנועת המתנחלים בארץ ולארגונים ג'יהאדיסטיים קיצוניים בקרב הפלסטינים יש השפעה פוליטית גדולה ממספרם, ועובדה שהצליחו עד כה לשבש כל סיכוי לשלום, תוך הצדקת סירובם להיענות זה לזה.
פערי כוח במשא ומתן: בעוד שישראל נהנית מכוח צבאי וכלכלי עצום ומנהלת משא ומתן מעמדה של עוצמה, הפלסטינים חיים תחת כיבוש עם יכולת מוגבלת לאתגר את ישראל.
כתוצאה מזאת, הם חיפשו בעבר לאזן את יחסי הכוח בשולחן המשא ומתן, או בטרם פתיחת המשא ומתן עם ישראל, בדרישות כגון הקפאת בניית התנחלויות או שחרור אסירים פלסטינים, אשר להן ישראל התנגדה בתוקף.
היעדר אסטרטגיה אמריקנית כוללת: כמתווכת, ארה"ב לא פעלה על פי מסגרת מובנית היטב למשא ומתן אשר עשויה הייתה להנחות את שני הצדדים לעשות את הוויתורים ההכרחיים בכדי להגיע להסכם.
למעשה, היות והן ישראל והן הפלסטינים התלבטו ושיני את כיוונם לעתים תכופות, או על פי תכנית או על פי הנסיבות, ארה"ב (מתוך תסכול) שינתה את גישתה האסטרטגית בתגובה, ובכך איבדה את ההמשכיות ואת שליטתה על תהליך המשא ומתן, מה שהוביל לכישלונות חוזרים ונשנים.
אי-הצבת השלכות לכישלון: אם כי ארה"ב הציעה תמריצים כלכליים וביטחוניים לשני הצדדים בכדי להגיע להסכם, לא הייתה לה גישה אסטרטגית והיא לא הציבה אף השלכה לאי-הצלחה בניסיון להגיע להסכם. דהיינו, היעדר מנגנון להאנשת אחד הצדדים או שניהם על חוסר התקדמות רצינית אפשר להם להתנגד לכל לחץ, מתוך הידיעה כי ניתן היה לעשות זאת ללא כל השלכה.
היעדר מנהיגות נועזת: בשני העשורים האחרונים ניכר מאוד היה היעדר מנהיגות אמיצה ובעלת חזון שמסוגלת ללכת נגד הזרם הפוליטי למען מטרה גדולה יותר תוך נקיטת ויתורים שחיוניים לקידום המשא ומתן לשלום.
מאז הסכמי אוסלו ב-1993, שנחתמו על ידי יצחק רבין ויאסר ערפאת, אף אחד מהצדדים לא הוליד מנהיג בעל העוצמה והאמונה הדרושות בכדי ליטול סיכונים למען הדו-קיום בשלום. מחלה זו של המנהיגות תצטרך להתרפא בטרם ניתן יהיה לפתוח בסבב משא ומתן חדש, אך קלושים הסיכויים שזה יקרה ללא לחץ חיצוני אינטנסיבי ועקבי.
אסור שהמאמצים הבינלאומיים החדשים לחדש את המשא ומתן יתעלמו מהרצון הפופולארי של הרוב בשני הצדדים לחיות בשלום, שכן לבדם, לא ישלימו זה עם זה.
אסור שהמבוכה האזורית תעכב את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני; להיפך, היא צריכה דווקא לשמש זרז שעשוי להוביל לסיומו של אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בהיסטוריה המודרנית.
ניסיונות עבר גם חשפו את העובדה כי, אף על פי שהתקדמות מסוימת אכן נעשתה באמצעות התיווך האמריקני, המשא ומתן לא הצליח להניב הסכם ואין שום אינדיקציה כי חידוש המשא ומתן תחת חסות אמריקנית יוביל לתוצאות שונות.
לאור זאת, הולך ומתבהר כי רק התערבות בינלאומית תספק את הערוץ הפרקטי למשא ומתן ותניע או תמריץ את שני הצדדים להשלים עם כורח הדו-קיום.
תפקידה של ארה"ב חיוני להצלחתם של אלו, בתנאי שאובמה או יורשו/יורשתו יפסיק לאפשר לישראל ללכת בדרכה ההרסנית, תוך סירוב להעניק לישראל תמיכה פוליטית, כלכלית וצבאית ללא תנאי.
למעשה, פתרון שתי מדינות לשני עמים נותר האופציה המעשית היחידה המאפשרת דו-קיום בשלום, אשר עליו כל יוזמה חדשה חייבת להתבסס.
