מרי אזרחי הוא האופציה הטובה ביותר לפלסטינים

השימוש באלימות בכדי לשים קץ לכיבוש אינו משרת היטב את המטרה הפלסטינית, אלא דווקא מחמיר את העניינים, שכן הדבר רק מקשיח את נחישותו של השלטון הישראלי לטפל בקיצוניות האלימה באגרוף ברזל. העימותים העקובים מדם הנוכחיים, המכונים לעתים תכופות "אינתיפאדת הסכינים", ורצח ישראלים חפים מפשע, מקוממים כמעט כל ישראלי בלי קשר לנטיותיו הפוליטיות (ובצדק), ודווקא ברגע שבו הפלסטינים צריכים לגייס את תמיכתם של הישראלים במאבקם. הגיעה העת שהפלסטינים יחפשו אמצעים אחרים להעביר לישראלים ולקהילה הבינלאומית עד כמה הם אומללים ועד כמה התנאים שתחתיהם שהם חיים כבר עשרות שנים בלתי-נסבלים. הם צריכים לעשות זאת באמצעות מרי אזרחי מתמיד וקולקטיבי ואי-שיתוף-פעולה בלתי-אלים ללא דופי.

על אף סבלם וייאושם תחת הכיבוש, הפלסטינים מולכים שולל על ידי מנהיגיהם, שכן הם אינם מצליחים לגייס את הרוב הישראלי המבקש שלום לתמוך במאבקם הלגיטימי. אדרבה, באמצעות הנרטיב הצורמני ומעשי האלימות חסרי ההיגיון, הם מצליחים רק להרחיק את הפלח החשוב הזה באוכלוסייה הישראלית אשר לתמיכתו הם זקוקים כל כך.

אם כי המרי האזרחי אינו אמצעי זר לפלסטינים, הם בכל זאת כמעט תמיד פונים לאלימות כבחירותם הראשונה. לאחר שבעה עשורים של קונפליקט אלים בעיקרו, הפלסטינים חייבים עכשיו להגיע למסקנה, אם לא כבר עשו זאת, כי האלימות נגד ישראל אינה מועילה ורק משחקת לידיו של הימין הקיצוני ומחלישה את הישראלים המתונים.

יתר על כן, לא משנה באיזה סוג של אלימות הפלסטינים ינקטו, ישראל תנצח, וזה נכון להיום וגם לעתיד הנראה לעין. מציאות זו מותירה את הפלסטינים למעשה עם אופציה אחת בלבד – מרי אזרחי – אופציה שדורשת אומץ, סבלנות וחוזק פנימי עצומים, ושתוכיח את עצמה כיעילה ועוצמתית יותר מכל מעשה אלימות, בתנאי שלא יפנו לאלימות לעולם גם אם כוחות ישראליים יאיימו עליהם או אף יפעילו נגדם אלימות.

עימותים אלימים בעבר בין שני הצדדים מספרים סיפור מאלף. האינתיפאדה הראשונה (1987-1993), אשר החלה כהפגנה המונית בלתי-אלימה, הפכה להתנגדות אלימה שבה נהרגו יותר מ-1000 פלסטינים. האינתיפאדה השנייה (2000-2005) הייתה אלימה מלכתחילה, עם התקפות מזוינות, פצצות תבערה ופיגועי התאבדות, והובילה למתקפת-נגד ישראלית אשר המיטה הרס מאסיבי בגדה המערבית, וגבתה מחיר דמים של כמעט 4000 פלסטינים ויותר מ-1000 ישראלים. הניסיון הזה הביא להתפכחות עמוקה בקרב הציבור הישראלי והעמיק קשות את אי-אמונם בפלסטינים.

האפשרות לעמוד בפסיביות מול הכיבוש כלל אינה מתקבלת על דעתם של הפלסטינים, שכן הם מוסיפים לסבול כמעט בלי תקווה לעתיד. פלסטינים רבים מאמינים כי ישראל בשמחה תסתפק בסטטוס קוו על ידי שימור הכיבוש והרחבת ההתנחלויות, וכל זאת תוך הפיכת חייהם של הפלסטינים לבלתי-נסבלים בכדי לאלצם לעזוב.

העימותים הנוכחים, אפוא, נראים כנועדים, מנקודת מבטם של הפלסטינים, לשמר את ההתנגדות האילמות על אש קטנה בכדי למנוע פעולת תגמול מאסיבית מצד ישראל. זה גם משדר מסר ברור כי הכיבוש אינו מעניק ביטחון כאשר חופן מחבלים פלסטיניים עשויים לחולל אנדרלמוסיה כזו בכל רחבי הארץ.

מה שטרם זכה לתשומת לב רבה הוא המרי האזרחי, שהוא אולי הדרך האפקטיבית ביותר לשנות את הדינמיקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין זמן טוב יותר מעכשיו לאמץ את גישת ההתנגדות הלא-אלימה בכדי להעביר את מסרם ולחזק את טיעונם.

על מנת להיות אפקטיבי, המרי האזרחי חייב לקבל את הצורה של התנגדות לא-אלימה קולקטיבית. הנרטיב ופעולותיהם של הפלסטינים צריכים להתמקד במצב עניינם, אך אסור שתהיה כל הטפה לאלימות, הסתה, או תגובה אלימה לאלימות, גישה שרק תקנה למאבקם מרכיב מוסרי עוצמתי ביותר.

התנועה לזכויות האזרח בארה"ב מהווה מודל שאותו הפלסטינים עשויים לאמץ כמסגרת להתנגדותם. אי-הצדק או העוול הנעשה במקרה הזה הנו הכיבוש עצמו, הנמשל על ידי חוקים צבאיים אשר מעצם טבעם אפלייתיים ופוגעניים; לפיכך, מתבקשת התנגדות לא-אלימה לחוקי הכיבוש.

מרטין לותר קינג ניסח זאת היטב כשאמר: "אדם המפר חוק שמצפונו אומר לו שאינו צודק, והוא מקבל עליו ברצון את העונש ונשאר בכלא כדי להעיר ולעורר את מצפונו של הציבור על אי-הצדק שבו , מבטא למעשה את מירב הכבוד לחוק".

המרי האזרחי כולל צעדים רבים הנועדים להעלאת המודעות בקרב הציבור הישראלי, מפני שבסופו של דבר, הנשק הטוב ביותר בידי הפלסטינים הנו גיוס הישראלים עצמם לתבוע מממשלתם קץ לכיבוש, מטרה שרק תשרת את אינטרס הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.

טקטיקות כאלו כוללות: עריכת הפגנות שקטות מול מחסומים ולאורך גדר ההפרדה, שריפת תעודות זהות ישראליות, הפגנות בסגנון "הנוסעים לחירות" (נסיעה באוטובוסים שבהם המתנחלים משתמשים בדרך כלל), הפגנות לא-אלימות בייחוד על ידי נשים פלסטיניות, מצעדי סולידריות המוניים, "כיבוש" מרחבים ציבוריים אסטרטגיים, "שביתות מוות" (שבהן מספר רב של אנשים שוכבים ומסרבים לזוז), כבילה לחפצים או זה לזה, אי-ציות לעוצרים ולחוקים האוסרים על הנפת הדגל הפלסטיני תוך איסור מוחלט על שריפת הדגל הישראלי, והצפת בתי כלא ישראליים על ידי כניעה לא-אלימה לכוחות הביטחון הישראליים, מה שיקר, מכביד על המערכת מבחינה ביטחונית ומוריד את המורל בקרב הישראלים.

כפי שמהאטמה גנדי ציין: "חוק בלתי-הוגן הנו כשלעצמו סוג של אלימות. מעצר על הפרתו על אחת כמה וכמה. עכשיו, חוק האי-אלימות אומר כי אין להתנגד לאלימות באלימות נגדית אלא באי-אלימות. את זה אני עושה על ידי הפרת החוק וכניעה שקטה למעצר ולמאסר".

בכל ההפגנות והמצעדים הלא-אלימים, הפלסטינים צריכים לשאת באנרים שכתובות עליהם סיסמאות כגון "אנו מבקשים שלום", "אנו מבקשים פתרון שתי מדינות לשני עמים", "אנו מכבדים את זכותה של ישראל להתקיים", "אנו מבקשים דו-קיום בשלום", "די לשנאה ודי לכאב", וכו', אשר יאתגרו את הדעה המשורשת עמוק כי אין ברצונם של הפלסטינים לעשות שלום אלא להשמיד את ישראל.

כפי שמובארק עוואד, אחד מחלוצי המרי האזרחי הפלסטיניים באינתיפאדה הראשונה, אמר ברהיטות: "כשאתה מוכן להקריב את הכול למען חירותך – ללא נשק, ללא אבנים אפילו – גם אם השלטון יתקוף אותך, הציבור הישראלי ייאלץ לראות אותך בצורה אחרת. עלינו לגרום להם לבחור באיזה סוג בני אדם הם".

סוג זה של מרי אזרחי יחזק את ידיה של תנועת השלום הישראלית, יעודדם לפעול בשיטת אי-שיתוף-הפעולה הלא-אלים בסולידריות עם הפלסטינים, ובכך ישנה את כללי המשחק.

חשוב יותר, למרי האזרחי תהיה השפעה פסיכולוגית על הפלסטינים עצמם, שכן יגלו כי התנגדות לא-אלימה מתמדת הנה הדרך העוצמתית ביותר להשפיע על תהליך השלום ולקבוע את הטון לדו-קיום בשלום.

אף לאחר שבעה עשורים של סכסוך עקוב מדם, אין הישראלים ואין הפלסטינים יכולים להרשות לעצמם להשלים עם הסטטוס קוו. עליהם מוטלת החובה המקודשת להעביר לדור הבא את לקחי חוסר התועלת של האלימות, ואת המסר כי השלום יבוא רק בהיעדרה של האלימות.