הסרת הסנקציות לא תשים קץ לקנאותה המהפכנית של איראן

אין לתפוס את יישומה של עסקת איראן בעתה ואת עמידתה המלאה של טהראן בתנאיה השונים עד כה כהישג מוגמר, אלא כתהליך מתמשך שעלול לקחת מספר שנים עד שניתן יהיה לקבוע את קיימותה ואת המידה שבה היא משפיעה על מדיניות החוץ והפנים של איראן. אני מאמין כי העסקה דווקא תעודד את טהראן להוסיף בפעילויותיה החשאיות והערמומיות הנהוגות בכדי לקדם את אינטרסיה האסטרטגיים. במהופך, היא תחריף בנוסף את עצבנותם של הצעירים האיראניים שפנים למערב, אשר מתרעמים על מדיניויותיו החברתיות והפוליטיות האכזריות של המשטר.

לאור הנדיפות הפוליטית במדינה ושאיפותיה האזוריות של איראן, אין לצפות מטהראן לבחור באסטרטגיה אחת לקידום אינטרסיה הלאומיים. במקום זאת, היא תנקוט בתערובת מדיניויות העולות בקנה אחד עם תפיסתה העצמית ותחתור למטרתה להיות להגמון האזור.

איראן תופסת את עצמה כמעצמה האזורית החשובה ביותר וזאת בזכות תרבותה העשירה וההיסטוריה הארוכה שלה בת ארבעת אלפי השנים באחד המקומות החשובים ביותר בעולם מבחינה גאו-אסטרטגית. לאיראן יש מאגר עצום של משאבים טבעיים, כלכלה רבת-פנים, אוכלוסייה חרוצה בת כ-80 מיליון אנשים (גדולה יותר מהאוכלוסייה הסונית הכוללת במפרץ), ושטח יבשתי גדול יותר מחצי האי ערב כולו.

על אף עסקת איראן, טהראן נותרת נחושה בדעתה להשיג נשק גרעיני ותופסת את העסקה כפאוזה אסטרטגית זמנית בלבד. נחישותה של איראן שיהיה לה ארסנל גרעיני ממונעת על ידי תחושת חוסר-ביטחון ופגיעות הנובעת מכך שהיא מוקפת מדיניות בלתי-יציבות כגון אפגניסטאן ופקיסטאן. כמו כן, גירעונה יעניק לאיראן נוכחות אזורית, ינטרל את יכולתה הגרעינית של ישראל, ימנע כפיית שינוי משטר על ידי מעצמות חיצוניות, ויאפשר לה להציג את עצמה פנימית כמעצמה גלובלית שאין להתעלם ממנה.

לפיכך, איראן חשה שיש לה את הזכות הטבעית לא רק להיות הגמון האזור, אלא גם להגן על עצמה, ולא רק צבאית אלא גם בכל אמצעי כולל רמייה בעסקת הגרעין, חתרנות ותמיכה בטרור.

זה מסביר מדוע הסרת הסנקציות ומיליארדי הדולרים העומדים לרשותה כעת לא ישנו את התנהגותה של איראן, לא פנימית או לא כלפי מדיניות אחרות. למעשה, זה עלול להעניק לטהראן את הביטחון להגביר דווקא את מעורבותה הישירה והעקיפה במדינות שבהן יש לה אינטרס אסטרטגי:

סוריה: איראן תצטרף לוועידה ב-25 בינואר שמטרתה למצוא פתרון למלחמת האזרחים בסוריה כל עוד היא תוכל לשמר את השפעתה בסוריה עם או בלי הנשיא אסד. בעיניי איראן, סוריה מהווה "סהר" רציף המשתרע מים תיכון ועד המפרץ, מה שהופך את סוריה לחיונית לשאיפותיה של טהראן אשר מתנגשות עם ערב הסעודית שרוצה למנוע מאיראן דריסת רגל בסוריה הסונית ברובה.

עיראק: מאז תחילת מלחמת עיראק, ערב הסעודית ואיראן מנהלות מלחמת פרוקסי בין המיעוט הסוני העיראקי לבין הרוב השיעי, מלחמה שבה יש לא מעט מונח על כף המאזניים לשתי המדינות, שכן שתיהן תופסות זאת כמלחמה על נשמתו של האסלאם. אף על פי שדאעש מהווה איום על איראן וערב הסעודית באותה המידה, ולשתי המדינות יש אינטרס משותף לכאורה בחיסול הארגון, אין הן תופסות את דאעש כאיום קיומי המשפיע על הקונפליקט הסוני-שיעי הבסיסי, שהוא אחד ממקורותיה של האי-יציבות האזורית המתמשכת.

תימן: מלחמת האזרחים בתימן סיפקה לאיראן הזדמנות פז להתערב בחצי האי ערב על ידי תמיכתה בחות'ים (ארגון דתי השייך לפלג הזיידי באסלאם השיעי), הנלחמים נגד השלטון הסוני בראשות עבד רבו מנצור האדי הנתמך על ידי הסעודים. עם עשרות מיליוני דולרים בכיסה, סביר להניח כי איראן תגביר את תמיכתה הכלכלית בחות'ים בניסיון להקיז את דמם של הסעודים.

לבנון: מבחינת איראן, חיזבאללה בלבנון מהווה כוח שיעי חיוני שטהראן תומכת בו הן כלכלית והן צבאית, על אחת כמה וכמה בנקודה זו בזמן שבה הארגון נלחם למען אסד בסוריה. איראן גם תופסת את חיזבאללה כמובן כערוץ שדרכו היא תוכל לאיים על ישראל מהצפון. לפיכך, ברגע שמלחמת האזרחים בסוריה תסתיים ודאעש תנוצח, ייתכן מאוד שחיזבאללה תפעל ליישם את תכניותיה ארוכות-הטווח להקים (עם תמיכתה של איראן) מדינה אסלאמית בלבנון, מה שעלול לערער בנוסף את יציבותו של האזור כולו.

כל עוד המולאים בטהראן תופסים את מהפכתם עדיין בהתהוות, ועם הכסף הרב העומד לרשותם עכשיו, כמעט ואין ספק כי יוסיפו לייצא טרור וכי יגבירו את תמיכתם בקיצונים אסלאמיים כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי בכדי לקדם את סדר יומם המהפכני מעבר לגבולות מדינתם.

ממשל אובמה, אשר תמך בעסקת איראן, סבור כי ברגע שיוסרו הסנקציות, איראן עשויה להפוך לשחקן בולט וקונסטרוקטיבי על הבמה העולמית. השערה זו אינה סבירה בעיניי; אם כי איראן שואפת להיות מעצמה כזו, קנאותה המהפכנית והדתית תתגבר בסופו של דבר אף על שאיפותיה הנשגבות ביותר. מסיבה זו, על ארה"ב ובעלות בריתה לעמוד איתנות בהתעסקותן עם איראן על ידי:

נקיטת כל פעולה המתבקשת, כולל פעולה צבאית, במידה ואיראן 'תיתפס על חם' בהפרת עסקת הגרעין; אכיפת החלטות או"ם האוסרות על איראן כל מחקר ופיתוח טילים בליסטיים; הטלת סנקציות חדשות קשוחות (כפי שהנשיא אובמה עשה זה עתה, אלא באופן תקיף ומיידי יותר); מעקב אחר פעילויותיה החתרניות של איראן והבהרה כי יהיו השלכות חמורות במידה ותוסיף לתמוך בארגונים קיצוניים ובטרוריסטים; דרישה מאיראן, באמצעות דיפלומטיה שקטה, לחדול מעוינותה הפומבית נגד מדינת ישראל; והפעלת לחץ על איראן לסייע בשיכוך הסכסוך הסוני-שיעי, בידיעה המלאה כי אין זה סכסוך שאחד הצדדים יוכל לנצח בו.

לא משנה באיזו צורה איראן תקדם את מטרות מדיניותה, הסכנה הגדולה ביותר שהמשטר מתמודד עמה כיום היא מבפנים. אם כי השלטון יוציא לא מעט כסף בכדי לשפר את תנאיהם הכלכליים של איראנים רגילים, פעולה זו כשלעצמה לא תשתיק את קריאתו של הציבור לחופש הדיבור והעיתונות, לכיבוד זכויות אדם ולקץ לחוקים הדרקוניים.

למעשה, הסרת הסנקציות דווקא תעודד את הציבור, ובייחוד הצעירים, להשמיע את אי-שביעות-רצונם, שכן כבר לא יחושו את הצורך להתלכד מאחורי ממשלתם במאבקה עם המערב על הסנקציות. זוהי נקודת התורפה של המשטר. המהפכה הירוקה ב-2009 אינה סטייה; וייתכן מאוד שהתקוממות חדשה כבר בלתי-נמנעת. אני מאמין כי השאלה היא רק מתי.

למרבה הצער, עם או בלי סנקציות, כל עוד המולאים בשלטון, הסיכויים קלושים שיזניחו את מאבקם המשיחי, אשר ייוותר מקור לדאגה עמוקה בקרב אויביה, ומהווה מתכון לאי-יציבות אזורית ולקונפליקט אלים.