כיצד טורקיה הפכה לדיקטטורה דה פקטו

התפטרותו הכפויה של ראש ממשלת טורקיה אחמט דבוטאולו מוכיחה דבר אחד – הנשיא ארדואן, אשר שקוע לחלוטין בתאוותו לכוח, לא יסבול איש בממשלתו שיסטה מעמדותיו הפוליטיות. רה"מ דבוטאולו לא היה יוצא מן הכלל. אף על פי שהחוקה הטורקית מעניקה לראש הממשלה סמכויות ביצועיות תוך הגדרת תפקיד הנשיא כטקסי בעיקרו, אין זה מה שארדואן התכוון אליו כאשר ביקש מדבוטאולוה, אז שר החוץ, להקים ממשלה חדשה בעקבות הבחירות האחרונות.

האמביציה של ארדואן ושאיפתו האגרסיבית להפיץ את האג'נדה האסלאמית שלו הן מה שקבעו כל מהלך פוליטי שנקט בו. הבקשה להעביר חוקתית את הסמכות הביצועית במדינה לנשיאות הנה הצעד החוקי האחרון בגיבוש כוחו, אם כי כבר הפעיל כוח כזה לאורך כל הקדנציה בת 11 השנים שלו.

במהלך יותר מ-15 שנים, דבוטאולו שירת את ארדואן בנאמנות גמורה – ראשית כיועץ מדיניות החוץ הבכיר שלו, ואחר כך כשר החוץ שלו, ובשנתיים האחרונות כראש הממשלה הנבחר אישית שלו.

ארדואן בחר בדבוטאולו דווקא משום שציפה ממנו להוסיף להיות היס-מן שלו. היות ודבוטאולו עמד כראש הממשלה להיות מנהיג מפלגת הצדק ופיתוח (AKP), ארדואן ציפה ממנו לחתור להפיכת הנשיאות הטקסית לסמכות הביצועית בעלת הכוח הרב ביותר בטורקיה, מהלך שדבוטאולו קידם אותו בצורה פושרת, שכן הדבר איים לצמצם את סמכויותיו שלו באופן ניכר.

לא במפתיע, מהרגע שארדואן נבחר לנשיאות, הוא הוסיף לשבת ראש בישיבות קבינט ואף הקים קבינט צללים עם קומץ יועצים מקורבים. באופן מכוון הוא דחק הצידה את דבוטאולו, אשר בשקט התמרמר מהמהלך שבו ארדואן תפס בכוח את תפקידו ואת סמכויותיו של ראש הממשלה כאילו שום דבר לא השתנה.

ראשות הממשלה הפכה לתפקיד טקסי בעוד שהנשיאות הטקסית הפכה להיות התפקיד העליון ובעל כוח כמעט בלתי מוגבל, גם בלי תיקון חוקתי פורמלי שיעניק לו משפטית את הסמכות האבסולוטית שהוא מפעיל כבר כיום.

הנני מכיר את דבוטאולו מאז ששימש יועץ ראשי לארדואן, ומצאתי כי הוא אדם בעל יושרה וחזון, תמיד גורם ממתן, ומחויב להפיכת טורקיה למעצמה אזורית מייצבת ולשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית.

הזדמנויות רבות היו לי לדבר עם דבוטאולו פנים מול פנים על יחסים ישראליים-טורקיים, והייתי מעורב מאחורי הקלעים במאמצים להרגיע את הרוחות לאחר תקרית הסיפון "מאווי מרמרה".

במקרה אחר, ארגנתי משא ומתן ישראלי-סורי בתיווך טורקי, לא רק בשל קרבתה ויחסיה הטובים של טורקיה הן עם ישראל והן עם טורקיה (באותה העת), אלא גם משום שחשתי כי דבוטאולו יהיה המתווך האידיאלי.

יתר על כן, על ידי קבלת תפקיד זה, דבוטאולו פעל בצורה שעלתה בקנה אחד עם מחויבותו לממש את הפילוסופיה הפוליטית שלו לפיה יהיו "אפס בעיות עם שכנים", מה שהוביל בתחילה ליחסיה הידידותיים והשיתופיים של טורקיה עם רוב שכניה.

ואולם, שאיפתו של ארדואן להפוך לדמות המרכזית באזור באמצעות גישתו הפוליטית החצופה, רק יצרה בעיות עם כל מדינה שכנה. בכיר לשעבר בממשלת טורקיה אמר לי פעם כי אילו לדבוטאולו ניתנה הגמישות לממש את חזון מדיניות החוץ שלו, מעמדה האזורי של טורקיה היה אחר לחלוטין כיום.

ואולם, בשנתיים האחרונות מספר סכסוכים החלו לעלות לפני השטח. בעוד שדבוטאולו ביקש לחדש את המשא ומתן עם מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) בחיפוש אחר פתרון, ארדואן לא רק סירב למהלך אלא גם נשבע לנהל מלחמה עד שמורד ה-PKK האחרון יחוסל.

בנוסף, אף על פי שדבוטאולו לא אמר מילה בפומבי על מתקפתו השיטתית של ארדואן על העיתונות החופשית, על מאסר עיתונאים, ועל הפרות זכויות אדם, הוא לא ראה בעין יפה את הצעדים הבלתי-חוקיים הללו, ולא הצליח במאמציו לשכנע את הבוס שלו בשקט להקל את הלחץ שהפעיל על העיתונות.

התעקשותו של ארדואן על השתקת כל ביקורת וכרסומו המתמיד במה שנותר מהדמוקרטיה הטורקית סוגרים למעשה (בניגוד למה שנאמר בפומבי) כל סיכוי כי טורקיה תתקבל לאיחוד האירופי, מטרה שדבוטאולו ביקש בלהט להגשים אותה.

בנוסף לכל הדברים הללו, ארדואן מבקש כעת ליטול ממחוקקים כורדיים את חסינותם הפוליטית על מנת לאפשר העמדתם לדין על הזדהותם עם ה-PKK הנאבקת למען שלטון עצמי, מהלך שדבוטאולו התנגד לו בחשאי. עכשיו יהיה תלוי בראש הממשלה הבא להנדס את המזימה הבלתי-חוקית הזו כדי להיענות לרצונו הדרקוני של ארדואן.

לבסוף, בזמן שדבוטאולו היה עסוק בניסיונו לסגור את ההסכם עם האיחוד האירופי לפיו טורקיה הסכים לקבל בחזרה את המהגרים הלא חוקיים בתמורה להיתר המאפשר לאזרחים טורקיים כניסה חופשית ללא ויזה לתוך "אזור שנגן", ארדואן זלזל פומבית במאמציו של דבוטאולו במטרה ליטול ממנו כל הישג פוליטי שעשוי היה להפיק מהצלחתו.

ראש מפלגת האופוזיציה, מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו, גינה את הצורה שבה דבוטאולו נדחק החוצה, ואמר כי "אין לראות את התפטרותו של דבוטאולו כסוגיה מפלגתית. על כל תומכי הדמוקרטי להתנגד ל"הפיכת ארמון" זו".

מעניין כי, במה שנתפס כנאום פרידה בפרלמנט, דבוטאולו ציין כי "איש מעולם לא שמע מילה נגד נשיאנו מפי, מלשוני, מראשי – ואיש לעולם לא ישמע".

בעיניי ובעיני משקיפים אחרים רבים, דבריו של דבוטאולו ביטאו את ההפך ממה שנדמה שאמר: כי ארדואן הוא מעל כל ביקורת. לא הייתה דרך דיפלומטית יותר לנסח זאת שמא ארדואן יאשימו בבגידה, גורלו של כל אחד המתנגד לעמדותיו בכל נושא.

בעקבות המבוכה במזרח התיכון, נהירתם פנימה של מיליוני פליטים סוריים, והמלחמה נגד דאעש, תפקידה של טורקיה נהיה חשוב יותר ויותר.

אם כי ארה"ב והאיחוד האירופי התעייפו כבר מהתנהלותו האבסורדית של ארדואן, הם חשים כי מוכרחים להתמודד עמו, כמה שהדבר לא נעים. כמובן שארדואן ינסה לנקז את טיפת הדם האחרון מהמעצמות המערביות כדי לשרת את האג'נדה האישית שלו.

כאשר נעשה שימוש בחוקה ככלי למחטפי כוח, כאשר תיאוריות קשר מצדיקות ציד מכשפות אכזרי, כאשר אנשים חוששים לדבר בפומבי על הפוליטיקה, כאשר עיתונאים מוחזקים במאסר ללא משפט, כאשר הקהילה האקדמית מותקפת באופן קבוע, כאשר זכויות אדם מופרות בצורה בוטה, וכאשר עקרונות דמוקרטיים נרמסים, זה לא רק פרודיה לטורקיה, אלא גם טרגדיה.

עם פרידתו של דבוטאולו, ועם מפלגת חותמת הגומי שה-AKP הפכה להיות, טורקיה כבר הפכה לדיקטטורה דה פקטו, וכעת איש אינו עומד בדרכו של ארדואן.

זה יום עצוב לעם הטורקי, שכן המדינה נשלטת על ידי רודן חסר רחמים בלי מערכת בלמים ואיזונים, בלי חובה לתת דין וחשבון, ובלי סיכוי לשינוי לטובה כל עוד ארדואן יוותר בשלטון.

העם הטורקי צריך שוב לצאת לרחובות, אלא שהפעם עליהם להתמיד עד שארדואן ייכנע או יתפטר.

אחרת, טורקיה תוסיף לרוץ לקראת עתיד עגום אף יותר שבו החופש יהיה עניין של העבר, ומשטר אוטוריטרי בראשות מנהיג אכזרי ילך ויתבסס.