תמריצים ושלום

אלא אם כן תהיה התייחסות תחילה לחוסר האמון, לחוסר הביטחון ולאשליות, אין תמריץ – סוחף ומשנע ככל שיהיה – אשר יניע את ישראל והפלסטינים לנקוט בוויתורים הקריטיים הדרושים כדי להגיע להסכם שלום.

חלק ב': מאמר זה הוא המשך למאמר משבוע שעבר: אנא לחצו כאן כדי לראות את חלק א'.

הוועידה הבינלאומית אשר נערכה על ידי צרפת ב-3 ליוני בפריז כדי לקדם את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הסתיימה בלי קביעת צעדים ספציפיים ומוחשיים אשר ישכנעו את שני השותפים לחדש את המשא ומתן בשאיפה להגיע להסכם שלום. ההודעה המשותפת שהוצאה בעקבות הוועידה ציינה כי: "המשתתפים דנו בדרכים אפשריות שבהן הקהילה הבינלאומית תוכל לעזור לקדם את הסיכוי לשלום, בין השאר על ידי הענקת תמריצים משמעותיים לצדדים לעשות שלום".

אף על פי שהמשתתפים הסכימו להיפגש שוב בהמשך השנה ולהציע תמריצים מסוימים לשני הצדדים במטרה לחדש את המשא ומתן ברצינות, הנני טוען כי אין תמריץ, סוחף ומשכנע ככל שיהיה, אשר יצליח אלא אם כן תחול קודם לכן תקופת התפייסות בין ישראל לפלסטינים. למעשה, אם נתניהו או עבאס יסרב להשתתף בתהליך פיוס, ברור יהיה כי המנהיגים כלל אינם מעוניינים בהסכם שלום, קל וחומר בוויתורים הכואבים ההכרחיים להשגת שלום.

אם כי מתן תמריצים יהיה לבסוף חיוני לסגירת הסכם, קיימים שלושה מכשולים עיקריים אשר יש להתגבר עליהם תחילה על מנת לשנות את תפיסותיהם של הישראליים והפלסטינים זה כלפי זה באופן שיאפשר להם לנהל משא ומתן בתום לב.

האלמנט האחרון (בנוסף לחוסר אמון וביטחון לאומי) הנו האשליות שרבים בשני הצדדים עוד שבויים בהן, אשר בסופו של דבר שוללות את זכותו של השני למדינה עצמאית משלו.

אשליות: בספרו "עתידה של אשליה", זיגמונד פרויד מציע את ההגדרה הבאה: "…אנו מכנים אמונה בשם אשליה כאשר יסוד מילוי משאלה מכריעה בה, בהתעלם מיחסה למציאות, ממש כשם שהאשליה עצמה מוותרת על הוכחת אמתותה". מה שמאפיין אשליות, אפוא, הוא כי:1) הן נגזרות ממשאלות אנושיות עמוקות, ו-2) האמונה מוחזקת בהעדר כל ראיה משכנעת, או בסיס רציונלי מוצק, לחיזוקה.

לשני הצדדים יש ציבור חזק ומשפיע מאוד אשר עדיין מאמין כי אפשר לגרוף את כל הקופה. בישראל, מפלגות כגון הבית היהודי, בראשות נפתלי בנט, אשר חלק מהקואליציה הנוכחית, עוד מאמינות כי יש לספח חלק גדול מהגדה המערבית וכי אסור להקים מדינה פלסטינית, לאור הערכתם כי ישראל מסוגלת לנהל את הסכסוך למשך זמן בלתי מוגבל.

בצד הפלסטיני, קבוצות כגון חמאס מאמינות כי כל פלסטין, כולל ישראל, הוא שטח פלסטיני, וכי בשום פנים ואופן (ועל אף הצהרות להפך מדי פעם) אסור שישראל תתקיים כמדינה יהודית עצמאית. במקרה הטוב, מאמינים כי ליהודים מותר לחיות בפלסטין תחת שלטון פלסטיני.

שני הצדדים חיים עם אשליות סביב סוגיות אלו ונוקטים בגישת סכום אפס, כאילו הישג לצד אחד חייב תמיד לבוא על חשבון הצד השני. למרבה הצער, המנהיגות בשני הצדדים מעולם לא עשתה דבר אלא לעודד ולהפיץ אמונות אלו, ועשתה אף פחות כדי להיפטר מאותן האשליות.

מאחר ואשליות עונות על צרכים פנימיים, ייתכן והוויתור עליהן תהיה חוויה כואבת, ואף טראומטית. כתוצאה, אחד המכשולים העיקריים המעכבים אימוץ יוזמת השלום הערבית (API) הוא כי ישראלים רבים עדיין אינם מוכנים פסיכולוגית לוותר על חלק מאשליותיהם היקרות ביותר, לדוגמה, מימוש זכותו של עם ישראל לארץ ישראל השלמה. מצד שני, הפלסטינים, ובייחוד חמאס, מבקשים גם הם לשלוט על כל פלסטין המנדטורית, שאיפה שאשלייתית באותה המידה.

אשליותיה של ישראל משמשות ליצור את ההיגיון לכיבוש, אשר מנציח בסופו של דבר את הדה-הומניזציה של הפלסטינים. המנהיגות הישראלית נאחזת באשליות אלו ואינה מנסה להבין ברצינות את דפוס החשיבה הפלסטיני.

הפלסטינים מצדם נאחזים באשליותיהם באותו העיוורון ובאותה הנואשות כמו הישראלים, מה שמביא לידי התנגדויות וחששות מפני שינוי. מצב זה תורם בתורו להפיכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכרוני ולקשה יותר ויותר לפתירה, שכן האשליות השונות מטופחות וניזונות על ידי היתקלויות יומיומיות בין שני הצדדים.

לבסוף, האשליות מחוזקות גם על ידי הניסיון עצמו – מאז קום המדינה, אף צד מעולם לא השלים עם העובדה כי הדו-קיום אינו אופציה אחת בין רבות אלא האופציה היחידה.

תמריצים:

לאור העובדה כי יש לטפל תחילה בשלוש הנקודות הנ"ל, כל תמריץ יצטרך להינתן רק אחרי שתחול שיפור מוחשי בכל אחת מאותן הסוגיות, תוך הכנת הצדדים לאימוץ המסגרת הכללית לשלום המבוססת על יוזמת השלום הערבית. למעשה, מתן כל תמריץ בטרם תחול תקופת התפייסות עלול דווקא לחתור תחת המאמצים לשכנע את הצדדים לנקוט בוויתורים הדרושים לשלום. הרציונל לכך הוא כי אם חלילה יחלו הצדדים ליהנות מתמריצים כאלו בטרם ינקטו בוויתורים מעשיים, לא תהיה להם כל סיבה משכנעת לוותר על כלום, כפי שראינו כבר בעבר, וימשיכו להיאחז בתקווה כי ניתן יהיה לחזק את עמדתם ככל שהזמן עובר.

בראיון עם העיתון הצרפתי "לה מונד", שר החוץ הצרפתי ז'אן-מארק איירו אמר בעקבות הוועידה ב-3 ליוני כי "הנני שם לעצמי שתי מטרות לכינוס הזה [ועידת המשך בינלאומית]: אישור הסיכוי לקיים ועידה עם הצדדים עד סוף השנה והקמת מספר קבוצות עבודה, אשר מתוכן אחת תדון בנושא התמריצים הכלכליים, לדוגמה, הצעת שותפות מיוחדת עם האיחוד האירופי והסכם התאגדות למדינה הפלסטינית העתידית".

שר החוץ איירו צודק לחלוטין בדעתו כי תמריצים הכרחיים כדי לשכנע כל אחד מהצדדים להשלים עם זכויותיו וקיומו של הצד השני. ואולם, תמריצים כאלו לא יצליחו אלא אם כן יבואו, כאמור, רק אחרי תקופה בת 18-24 חודשים שתאפשר טיפול בשלושת האלמנטים הנ"ל.

אין ספק כי סגירת הסכם שלום תחייב מתן תמריצים משמעותיים, ולמטרה זו האיחוד האירופי, יחד עם ארה"ב, עשויים להציע לפלסטינים בין השאר את התמריצים הבאים: התחייבות לגיוס מיליארדי דולרים לצורך יישוב מחדש או מתן פיצויים לפליטים הפלסטיניים; והענקת סיוע כלכלי הנועד לבניית תשתיות בכל רחבי השטחים הפלסטיניים, ובייחוד בניית בתי ספר, בתי חולים ומרפאות, שכן מוסדות חברתיים ואזרחיים אלו חיוניים בפיתוח מדינתם העתידית. כמו כן, האיחוד עשוי לקבוע תנאים מיוחדים שיאפשרו לסטודנטים פלסטיניים ללמוד באוניברסיטאות אירופאיות בלי לשלם שכר לימוד, להעניק הדרכה וסיוע בפיתוח מוסדות דמוקרטיות, ולהציע הכשרה וציוד לשיטור וביטחון פנימיים.

באשר לישראל, עשוי האיחוד האירופי לשדרג את יחסיו עם ישראל לשותפות מקיפה תוך קידום המסחר וההשקעות, ושיפור הקשרים המדעיים והתרבותיים. כמו כן, האיחוד וארה"ב יוכלו להציע חבילת סיוע כלכלי, בדומה לתכנית בת-10 השנים שארה"ב וישראל מנהלות משא ומתן עליה כעת, שתסייע להשיב לתחייה אזורים מוחלשים ומוכי עוני בארץ, ובייחוד בתחומים עירוניים.

תמריץ פוטנציאלי נוסף יהיה יצירת אסוציאציה אסטרטגית מיוחדת בין ישראל לנאט"ו. אסוציאציה כזו גם תעניק לישראל מטריית ביטחון, בייחוד בהתמודדות עם כל איום פוטנציאלי מאיראן. צעד זה יבהיר כי ארה"ב והאיחוד מוכנות לסייע לישראל כנגד כל איום חומרי מכל מקור.

סיכום:

אף על פי שרוב הישראלים והפלסטינים מבינים היטב כבר את כורח הדו-קיום ויש להניח גם את בפרמטרים הכלליים למשא ומתן לשלום, תפיסות מוטות וסלקטיביות המחוזקות על ידי חוויות היסטוריות ואידיאולוגיות סותרות נועלות את שני הצדדים בעמדות מקובעות. הגורמים המשמרים והמחזקים דפוסים אלו כוללים רגשות כגון פחד, חוסר אמון, חוסר ביטחון ודה-לגיטימציה הדדית. ביחד, התוצאה האופרטיבית הנה סטגנציה ופולריזציה.

מה שמתבקש, אפוא, הוא דו-שיח מכוון-קונצנזוס ואינטראקציה אדם-מול-אדם אשר יתקיימו למשך תקופת זמן, בטרם יוכלו הצדדים לשבת יחדיו ולנהל משא ומתן, כדי לפתור את הסוגיות התפיסתיות – אתגר כביר אומנם בסביבה הנוכחית אשר אינה משפרת אלא דווקא מחזקת תפיסות שליליות. ואולם, זאת נותרת נקודת המוצא היחידה אשר עשויה להביא לתהליך משא ומתן אשר יצליח לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.