'גיהינום הוא אמת שנתפסה מאוחר מדי'
קריאתו של הסנטור ברני סנדרס במהלך הפריימריז בארה"ב לגישה חדשה לפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני הייתה לעניין וחיונית. ואולם, תחינתו כי ארה"ב תאמץ מדיניות חסרת פניות בטיפול בישראל ובפלסטינים אינה דיה כשלעצמה. למעשה, אף אם הממשל האמריקני הבא ישנה את גישתו ויכפה על ישראל נקיטת וויתורים חשובים ועצירת מפעל ההתנחלויות, הדבר לא יניב את התנאים ההכרחיים כדי לעשות שלום בשעה הרת הגורל הזו בסכסוך.
יתר על כן, אין גישה חדשה שהאיחוד האירופי יוכל לנקוט בה במהלך הכינוסים הנוכחיים של העצרת הכללית של האו"ם כדי לחדש את המשא ומתן בדרך המסורתית, ישירות או באמצעות תיווך, אשר תוביל להסכם, וזאת חרף כל לחץ שיפעילו או כל תמריץ שיציעו כדי לשכנע את הישראלים והפלסטינים לחדש את המשא ומתן ברצינות.
תהליך פיוס חייב לחול בטרם כל משא ומתן פורמלי ולהתנהל למשך תקופה בת כשנתיים, שכן התנאים בשטח השתנו לרעה בצורה דרמטית מאז הסכמי אוסלו. בקרב הפלסטינים, חוסר התקווה התמצק, חוסר האמון ההדדי העמיק, וקיצונים בשני הצדדים השיגו דריסת רגל ניכרת. אולי חשוב יותר, הנוף הפוליטי זז ימינה בשני המחנות, מה שמוריד כמעט לאפס את הסבירות כי ניתן לחדש שיחות שלום שיהיה להם כל סיכוי להגיע להסכם.
אין ספק כי מעשי האלימות המתבצעים על ידי הפלסטינים מנגד ישראל הן פועל יוצא ישיר של 50 שנות הכיבוש אשר מוסיף לתסכל ולהסית אותם. כתוצאה מכך, הפלסטינים חשים כי לא נותרת להם אף אופציה אלא לפנות לאלימות בניסיון לשים קץ לכיבוש ולסלול את הדרך להקמת מדינה משלהם בגדה המערבית ובעזה.
במהופך, הישראלים מעלים טיעונים משכנעים כי אין לבטוח בפלסטינים. האינתיפאדה השנייה בפרט היוותה נקודת מפנה בתודעתם של רוב הישראלים, אשר העמיקה את חוסר אמונם בפלסטינים והחריפה את חששותיהם (אם כי לעתים בצורה מוגזמת) סביב הביטחון הלאומי.
למרבה הצער, רצף של ממשלות ישראליות ימניות, ובייחוד אלו בראשות נתניהו, ניצלו חששות ביטחוניות כאלו כדי להפקיע שטחים פלסטיניים נוספים, לבנות התנחלויות חדשות ולהרחיב התנחלויות קיימות על במטרה "גבולות בטוחים" לכאורה.
כדי לשנות את הדינמיקה של הסכסוך, צעדי פיוס אדם-מול-אדם נהיים עיקריים ליצירת קרקע פורייה להצלחת המשא ומתן.
צעדי פיוס כאלו כוללים אך אינם מוגבלים לדברים הבאים: קידום ביקורים הדדיים, פעילות נשים משותפת, אירועי ספורט, אינטראקציה בין סטודנטים, תערוכות אמנות נודדות, עידוד דיון ציבורי, עריכת פורומים לדיון בסוגיות השנויות במחלוקת, ופניה לתקשורת לקדם יוזמות משותפות כאלו.
כמו כן, המנהיגות בשני הצדדים עשויה לנקוט בצעדים נוספים, כגון: שימת קץ לנרטיבים הפומביים החריפים, תיקון ספרי לימוד, הימנעות מפעולות פרובוקטיביות (ר"ל עצירת הרחבת ההתנחלויות במהלך תקופת הפיוס), וקיום שיתוף פעולה ביטחוני בין שני הצדדים.
צעדים אלו נחוצים לשינוי הדינמיקה הפסיכולוגית של הסכסוך והסביבה הסוציו-פוליטית ביניהם על ידי טיפול בבעיית חוסר האמון ההדדי, הביטחון הלאומי, והאשליה כי אחד הצדדים יוכל לשלוט על כל פלשתינה המנדטורית. רק על ידי קיום תהליך כזה יוכיחו הצדדים את מחויבותם לשלום, מחויבות שחסרה כעת אך חיונית לנקיטת הוויתורים ההכרחיים להסכם.
עם תחילת תהליך הפיוס, ארה"ב והאיחוד האירופי יצטרכו לעשות מאמץ עליון כדי להמריץ מחדש את היוזמת השלום הערבית (API) ולהפעיל לחץ הן על ישראל והן על חמאס לאמצה. יוזמת השלום הערבית נותרת המסגרת המעשית היחידה לשלום, שכן היא מכילה בחובה מכנים משותפים בין ישראל לפלסטינים (כולל חמאס) אשר יקדמו משא ומתן מוצלח.
יתר על כן, יוזמת השלום הערבית הנה המסגרת היחידה שתוביל להסכם שלום ישראלי-פלסטיני בהקשרו של שלום ישראלי-ערבי כולל, אשר אותו הרוב המוחץ של ישראלים ופלסטינים מבקשים כדי להשיג יציבות ארוכת טווח וקדמה.
לבסוף, המבוכה הנוכחית במזרח התיכון מהווה דווקא הזדמנות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בייחוד ברגע זה שבו משתוקק העולם הערבי יותר מתמיד לעשות שלום עם ישראל עקב האיום האיראני המשותף והמאבק האלים בין הסונים לשיעים על ההגמוניה האזורית.
על ארה"ב והאיחוד האירופי (המעצמות היחידות אשר מסוגלות לשים קץ לקונפליקט), וישראלים מתונים כמובן, לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולשים קץ לסכסוך האלים הארוך והמתיש ביותר בעידן המודרני.
להזמנה שהנשיא הרוסי פוטין הושיט לנתניהו ולאבו מאזן לבקר במוסקבה (ושאותו קיבלו) יש מעט משמעות וסביר להניח כי היא לא תניב אף פרי. עבור פוטין, ההזמנה מהווה הזדמנות לנצל את הווקום שנוצר עם הנסיגה האמריקנית; מבחינת נתניהו, קבלת ההזמנה תוכיח (בצורה כוזבת) כי הוא מחויב לשלום; ובאשר לאבו מאזן, פשוט אין ברצונו להיתפס כמכשול.
לאור העובדה כי ארה"ב הייתה ונותרת השחקן הראשי, אסור לאבו מאזו או לנתניהו להתעלם ממנה. על הממשל האמריקני החדש יהיה לתמוך ביוזמתה של צרפת, אשר מתכננת לערוך ועידת שלום בינלאומית במטרה לחדש את המשא ומתן לשלום, ולשנות את גישתה הקודמת בחיפוש אחר הסכם שלום המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים.
אין ספק כי ארה"ב תצטרך לשחק תפקיד אסרטיבי יותר ביחס לישראל, בייחוד מהסיבה כי ארה"ב מעוניינת באמת בביטחונה הלאומי של ישראל. הענקת סיוע צבאי בסך 38 מיליארד דולר במהלך תקופה בת 10 שנים הנה מחווה חסרת תקדים אשר רק מעידה על מחויבותה הבלתי מעורערת של ארה"ב כלפי ישראל.
על הממשל האמריקני הבא יהיה לחדול מלאפשר לישראל לקדם מדיניות שבסופו של דבר רק פוגעת בה ולהתעקש על כך כי ישראל תשתתף ברצינות ובתום לב בתהליך של פיוס, תהליך שנתניהו ואבו מאזק, אשר תמיד מעמידים פנים כאילו מחפשים פתרון שתי מדינות לשני עמים, יתקשו לדחות אותו.
מבחינה זו, האיחוד האירופי מצוי בעמדה מצוינת לקדם את תהליך השלום באמצעות דגש תחילה על פיוס תוך מתן זמן לממשל האמריקני החדש להצטרף ליוזמת השלום הצרפתית, יוזמה אשר עולה בקנה אחד דווקא עם עמדתה המסורתית של ארה"ב.
על הממשל החדש יהיה גם, בשיתוף האיחוד האירופי, להבהיר היטב כי פתרון שתי מדינות לשני עמים יבטיח, יותר מכל צעד ביטחוני אחר, את ביטחונה הלאומי של ישראל, וגם יאפשר לפלסטינים לחיות בכבוד במדינה עצמאית.
לאחר שבעים שנים של סכסוך אלים מתמשך, הגיעה העת לשים קץ לתנאים האיומים שהישראלים והפלסטינים יצרו לעצמם בטרם יכלו אותם. כפי שתומאס הובס, הפילוסוף הפוליטי הבריטי, אמר פעם על פי עדויות, 'גיהינום הוא אמת שנתפסה מאוחר מדי'.
