רדיפת הנוצרים במזרח התיכון

אף על פי שנוצרים חיים במזרח התיכון – מקום לידתה של הנוצרות – כבר אלפיים שנים כמעט, כתוצאה משנים רבות של רדיפה ואפליה, ובייחוד ב-15 השנים האחרונות, הם מהווים כיום לא יותר מ-3-4% מהאוכלוסייה האזורית, ירידה של כ-20% מאז תחילת המאה ה-20. הנוצרים אינם המיעוט היחיד שמופלה לרעה באזור, אך צרתם בולטת יותר במקומות רבים, מעבר למה שנחווה על ידי יזידים, כורדים, דרוזים ואחרים. למרבה הצער, מחמת המבוכה הנוכחית במזרח התיכון ועלייתה של הקיצוניות האסלאמית, ייתכן שנוצרים ומיעוטים אחרים, עם מעט יוצאים מן הכלל, כבר אינם מסוגלים לחיות בהרמוניה עם שכניהם המוסלמיים ברובם.

ישנם מספר גורמים התורמים לרדיפתם של מיעוטים דתיים במזרח התיכון. אומנם סכסוכים כיתתיים באזור אינם תופעה חדשה, אך אירועים כגון מלחמת עיראק בשנת 2003 והאביב הערבי (2010-2012) שחררו מבול חדש של אלימות בין סונים לשיעיים ונגד מיעוטים דתיים אחרים.

עלייתה של הקיצוניות האסלאמית מהווה גורם מניע ייחודי אשר מחריף את צרתם של מיעוטים דתיים, ואשר מגביר רצון הולך וגדל במדינות מזרח תיכוניות לשוב לדת כפאליאטיב. הופעתם המחודשת של מחלוקות ושסעים דתיים בהקשר הסכסוך הסוני-שיעי, ובין כיתות סוניות שונות, מניבה  דפוס חשיבה חברתי אשר מגדיר קבוצות דתיות אחרות כ"אויב". ארגונים כגון אל-קאעידה ודאעש מנצלים חוסר סובלנות זה כלפי קבוצות-חוץ דתיות ובין-דתיות, כאשר האחרונות לוקחות את הפנאטיות לשיאים ברבריים חדשים.

כמו כן, רדיפתם המופקרת של מיעוטים דתיים מוגברת על ידי איום הרדיקליזציה, אשר מאיים על הגיבוש החברתי ומשלב בין התורה הדתית לבין האלימות הפנאטית. כפי שבלז פסקל היטב לנסח זאת, "רק מתוך אמונה דתית מסוגלים בני אדם לבצע מעשי רשע בשמחה".

התסכול, הכאב והייסורים השוררים באזור, אשר נובעים מייאוש סוציו-אקונומי, מגבירים נוסף את האפליה – כאשר ממשלות אינן מתערבות כדי לפתור את המצב, קיימת נטייה לחפש שעיר לעזאזל שניתן להאשים אותו בבעיותיך.

העובדה כי האבטלה נפוצה כל כך, כי ההזדמנויות לרכוש השכלה גבוהה מוגבלות מאוד, וכי עשרות מיליוני מוסלמים חיים בעוני תורמת לתחושת הכעס כלפי מיעוטים אחרים.

הלאומנות הערבית גם מהווה גורם מרכזי שהתחזקה בעקבות האביב הערבי, וכתוצאה מכך, האפליה נגד נוצרים החמירה במדינות מסוימות, לרבות עיראק וערב הסעודית. השפעתו ההולכת וגדלה של האסלאם בתוך שלטון המדינה יוצרת שסעים בין מיעוטים דתיים לבין הרוב.

שכיחותם של חוקי חילול השם באזור מוסיפה שכבה מורכבת נוספת לאפליה הדתית. העבירה על חוקים אלו, אשר מנוצלים לעתים קרובות כדי לסגור חשבונות אישיים, עונשה נוטה להיות גזר דין מוות. בלא מאט מקרים האשמות בחילול השם מוצגות ללא עדות או ראייה, שכן מסירת עדות היא בגדר שחזור או חזרה על אותו המעשה המנואץ לכאורה.

לבסוף, קיימת תפיסה רווחת במזרח התיכון כיום כי ניתן ליחס רבים מהבעיות הסוציו-אקונומיות הקיימות באזור למורשת התקופות הקולוניאליסטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה ולמשטרים הנצלניים ששלטו באותם הזמנים. אף על פי שרבות מהמדינות העצמאיות שקמו פנו מיד לשלטון אוטוקרטי, מבני המדינה הקיימים נשמרו ברובם להקלתם של המיעוטים הדתיים.

ואולם, האביב הערבי העמיד סדר פוליטי זה במבחן – הדרישה לדמוקרטיזציה גרמה למיעוטים דתיים רבים להרגיש לא בנוח, ולחשוש מפני האפשרות כי ההגנות המשפטיות שנשמרו מהתקופה העות'מאנית יפלו בצדי הדרך.

ישנם מספר פתרונות ואמצעי-נגד שיש לנקוט בהם כדי לצמצם את האפליה הדתית. בתור התחלה, דחיפה מחודשת ומכוונת דרושה ברמה הפוליטית, בהובלת מעצמות העולם, לשים קץ לרבים מהסכסוכים האזוריים השוררים. מיותר לציין שקל להגיד מאשר לעשות, אך, בלי קשר לקושי הרב הכרוך בפתירת הסכסוכים, אין לצפות שניתן יהיה להפסיק או לצמצם באופן ניכר את רדיפתם של מיעוטים אלא אם כן אותם הסכסוכים יובאו לידי סיום.

סיום לסכסוכים האזוריים, כולל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יצמצם בצורה משמעותית את המתחים בחלק ניכר מהאזור ויקרב את ישראל לעולם הערבי הסוני, תוך שלילת סיבת קיומם מארגונים כגון חמאס וחיזבאללה.

פתרון לסכסוך הסורי ייצב את מה שנותר מהמדינה הסוררת ובייחוד עשוי לסייע בשיפור מעמדה של הקהילה הנוצרית הנותרת, אשר ראתה רבים ממקומותיה הקדושים עוברים השחתתה או הריסה מוחלטת על ידי מיליציות אסלאמיות רדיקאליות כגון דאעש.

הסכסוך הסוני-שיעי, אשר בראשו עומדות ערב הסעודית ואיראן בהתאמה, הוא עוד סכסוך שתורם לטירוף הטרור ושיש לפתור אותו, אם כי הדבר עלול לקחת שנים ואף עשורים להתממש.

דיפלומטיה מונעת תמיד חשובה באופן קריטי במקרים שבהם קיימים סימנים לכך כי מעשי רדיפה עתידים לקרות, או נראה כי מתפתחת סביבה שעלולה להביל לרדיפה – צעדים הננקטים על ידי המערב, ובייחוד ארה"ב, בזמן המתאים ימנעו התפתחויות כאלו.

יתר על כן, בתגובתן המהירה לזוועות המתבצעות נגד מיעוטים דתיים, כוחות זרים יצטרכו להתערב בצורה תקיפה יותר בטרם הסכסוכים ייצאו מכלל שליטה. יש עדויות לכך כי התערובת בשעה הנכונה בסוריה, מוגבלת ככל שתהייה בהיקפה, עשויה למנוע פגיעות נוספות במיעוטים דתיים.

לדוגמה, כאשר דאעש תקף את היזידים בעיראק בכוונה לבצע רצח עם, ארה"ב התערבה והצילה עשרות אלפי יזידים שנלכדו בהר סינג'אר תחת איום השמדתם על ידי הארגון האסלאמי הקיצוני. בדומה לכך, נמנעה הריסת העיר הכורדית קובאני שבסוריה כאשר ארה"ב סייעה לכוחות כורדיים להדוף את דאעש ולכבוש את עירם בחזרה.

מימון משמעותי נדרש כדי ליישם תכניות דתיות שיאפשרו לאזרחים במדינות שונות לפתח הליכים משפטיים וכלים תרבותיים המציעים הכשרה והוראה בסובלנות דתית. כדי לטפל בסוגיות אלו, סוכנויות פדראליות, כולל USAID, יצטרכו לקיים ולאכוף את המנדטים שלהם, כפי שנעשה על ידי מלכ"רים שמטרתם לעודד יוזמות חופש דת.

כאשר מדינות אלו ישנו את נוהגיהם הקיימים, ניתן לתגמל אותן כספית או אחרת בהתאם לצרכיה המיוחדים של אותה המדינה הספציפית – אך יש לראות תוצאות מוחשיות בטרם תאושר כל יוזמה.

כדי להבהיר ולהדגיש את הנקודה, עברייני חופש הדת יצטרכו להבין עד הסוף כי לעבירותיהם יהיו השלכות. לאור השפעתם העולמית העצומה, ארה"ב והאיחוד האירופי עשויים להרחיק לכת ולמנף את המסחר הבינלאומי או עסקות פוליטיות אחרות תוך דרישה לשים קץ לעבירות נגד מיעוטים דתיים.

ניתן להאניש עבריינים באמצעות סנקציות – אשר יגבילו נסיעותיהם של גורמי ממשל בכירים בחו"ל, יגבילו את המסחר, וכו' – דבר שעשוי לתת למדינות עברייניות את התמריץ לחדול מהתנהלותן האפלייתית. עם זאת, אין להכליל גישות לטיפול בהפרות חופש הדת. כל מדינה שונה, ואי אפשר לנקוט באותם הצעדים בכל מקום.

אין להמעיט בערכו של החינוך בעידוד הסובלנות הדתית ודו-שיח בין-דתי. תיקון ספרי לימוד ולמידה על דתות אחרות עשויים להיות התנסות מצוינת, אם ניגשים לעניין מבלי לזלזל או לשלול תפיסות ששונים משלנו.

חשיפה חיובית לדתות אחרות עשויה גם להעמיק את הבנתנו והערכתנו את  דתותינו שלנו. כפי שגנדי ציין, "חובתו של כל איש מתורבת או אישה מתורבתת לקרוא בסימפתיה בכתבי הקודש של העולם. על מנת שנכבד את דתו של האחר כפי שהיינו מבקשים שיכבדו את שלנו, עיון ידידותי בדתות העולם הוא חובה קדושה."

קיימים אינספור מקרים שבהם מדינה מסוימת, בגין ברית קיימת או מתוך אינטרס עצמי, תימנע מגינוי מדינה אחרת על הפרות חופש הדת שמתבצעת במסגרתה. ערב הסעודית, פקיסטאן ועיראק הן בראש רשימת המדינות המפלות נגד נוצרים, ובכל זאת לא נשמעת ארה"ב מעלה שאלה זו בפומבי בשל שיקולים פוליטיים.

אם ברצונה של ארה"ב להבהיר לבעלות בריתה את הסתייגויותיה בנושא זה, עליה לפתוח בדיאלוג שקט ולהפעיל לחץ עליהן לתקן את הרקורד שלהן בסוגיית חופש הדת.

במישור הבינלאומי, התקדמות לקראת הגנת חופש הדת וצמצום האפליה נגד מיעוטים דתיים ורדיפתם מעוכבת על ידי כישלונו של האו"ם.

מועצת הביטחון של האו"ם מתעסקת בפוליטיקה בצורה מפורשת, ומעבירה החלטה לעצור את רדיפתם של מיעוטים לעתים נדירות בלבד; ואפילו אז, אין מנגנון אכיפה אשר עליו כל חברי המועצה מסכימים. העצרת הכללית של האו"ם אפקטיבית אף פחות, שכן החלטותיה אינן מחייבות ואף חברי העצרת הכללית עצמם נוהגים להתעלם מהן.

יש להדגיש כי האסטרטגיות שנמנו לעיל לטיפול ברדיפתם הדתית של מיעוטים במזרח התיכון אינן מעין כדור כסף שיביא קץ לאפליה ולהתעללות. זאת טרגדיה לעולם כולו כאשר נשללים מכל קבוצה של בני אדם – בין אם מדובר בנוצרים, במוסלמים, ביזידים או בדרוזים –כבודם האנושי והחופש הבסיסי להאמין ולקיים את פולחני דתם כרצונם.

חופש דתו וכבודו האנושי של כל פרט ופרט יוחזרו בצורה מלאה כאשר אלו שאכולי שנאה כלפי האחר כיום יזכרו וייקחו ללב את הפסוק מהברית החדשה, מתתיהו כה מ, שבו כתוב "אני לכם מה שעשיתם לאחד מאחי הצעירים האלה לי עשיתם".