All Writings
אוגוסט 5, 2013

די לדבר על דיבורים

עלינו להוריד את הכובע בפני מזכיר המדינה ג'ון קרי על מאמציו הבלתי נלאים לשכנע את הישראלים והפלסטינים לחדש בקרוב את שיחות השלום בוושינגטון. גם אם סיכויי השיחות האלה הינם קלושים ביותר, עדין ישנה הזדמנות כלשהי לפריצת דרך שתהיה תלויה לא רק בפשרות כואבות לשני הצדדים כי אם גם באלמנטים מכריעים אחרים, שבלעדיהם אין שום סיכוי להצלחה.

אני אישית אינני לגמרי בטוח שהן הנשיא עבאס והן ראש הממשלה נתניהו אכן מוכנים, רוצים ומסוגלים לעשות שלום. נתניהו הוא אידיאולוג שאינו מאמין באמת בפתרון שתי המדינות, או בכל אופן לא כזה שיביא לכינון מדינה שנייה על רוב שטחה של הגדה המערבית. מנקודת מבטו, תביעתה של ישראל על כל השטחים, כולל הגדה המערבית, היא נתון שאין לחלוק עליו – כמו גם מכוח צו אלוהי – עובדה המשאירה מעט מקום לפשרות טריטוריאליות משמעותיות. לעומתו עבאס מוחלש פוליטית; התמיכה הציבורית בו מוגבלת וחמאס נושף תמידית בעורפו, מה שמונע ממנו לנקוט בצעד כלשהו מבלי שחולשתו תוכח ביתר שאת. אין ספק שבלבו הוא שואף לשלום, אך הנסיבות אינן מאפשרות לו לאזור את האומץ הדרוש לנקיטת עמדה ברורה. כל עוד השינוי המיוחל בשתי ההנהגות הללו אינו נראה באופק, אך עם סיכוי, קלוש ככל שיהיה, לאכיפת הסכם שלום על שני המנהיגים עם חידוש השיחות, על ארה"ב לנקוט בו זמנית במספר צעדים מכריעים. רק עם אימוץ צעדים אלה הן נתניהו והן עבאס יוכיחו את רצינותם למען השגת הסכם, בעודם מסייעים לארה"ב לקבוע בהקדם מה הם הסיכויים האמיתיים להשגת המטרה. לצעדים אלה חשיבות עליונה לשם יצירת תמיכה ציבורית מלכתחילה, כמו גם יסייעו בידי ארה"ב לשמר את המומנטום, משום שאין כל ספק כי המו"מ טומן בחובו לא מעט מכשולים.

ראשית כל, קיים חוסר אמון עמוק בין שני המנהיגים, שקשה יהיה לרככו בשולחן המו"מ. מנהיגים ישראלים ופלסטינים חייבים לעשות כל מאמץ כדי להביא לשינוי דעת ציבורו הוא כלפי הצד שמנגד. עליהם לנקוט בו זמנית בצעדים קונסטרוקטיביים לשם בניית אמון הדדי, במקביל להתנהלות השיחות בדרגים הגבוהים. כל ההכרזות הפומביות של נציגים רשמיים חייבות להביע תמיכה במאמצי השלום, ולהפסיק לראות את הצד השני כאויב נצחי. אם נתניהו ועבאס מאמינים בפתרון שתי המדינות כאפשרות היחידה לדו- קיום, כפי שהם טוענים, אזי עליהם להציג את עמדתם ללא כחל וסרק.

ההנהגה הפלסטינית חייבת להכריז בגלוי כי מטרת המו"מ היא להביא לקץ הכיבוש אך ורק בשטחים הפלסטינים (הגדה המערבית, עם פה ושם חילופי שטחים), ואינו כולל שטח כלשהו של ישראל. כלי התקשורת הישראלים והפלסטינים יכולים בהחלט למלא תפקיד מרכזי כל עוד הם מדוּוחים באופן שוטף ע"י שני הצדדים לגבי התקדמות השיחות, וכך גם לגרום לתמיכה מוגברת מצד הציבור. יתר על כן, בתי ספר ישראלים ופלסטינים כאחד צריכים לשנות את גישת כל אחד מהם כלפי הצד השני. על הפלסטינים באופן מיוחד, חלה החובה לשנות את ספרי הלימוד שלהם ולהודות בקיומה של ישראל.

פעולות בכל החזיתות הללו הן ע"י הישראלים והן ע"י הפלסטינים חייבות להיות נראות ומשכנעות, וזאת על מנת לטפח אמון הדדי. על ממשל אובמה לעמוד בתוקף על כך שהציבור בשני הצדדים יהיה מעורב בשיח, בעוד שכישלון השיחות יהווה הוכחה לחוסר מחויבותם בהשגת הסכם.

שנית, יש לערב את חמאס כבר בשלב המוקדם של תהליך השיחות, בתחילה על ידי ערוצים אחוריים של מעצמות מערביות כדי להשיג מידע ממנהיגיו. אין ספק – אלא אם ייווכח שיהיה לו רווח כלשהו מתוצאות השיחות – שחמאס לא יהסס לטרפד את כל התהליך. אפילו שילוח של מספר רקטות בודדות לעבר ישראל עלול לגרום לנפגעים, ויגרום במתכוון לתגובה ישראלית שתוצאתה תהייה הרוגים רבים בצד הפלסטיני. אין ספק כי סצנריו כזה עלול לגרום להפסקה מיידית של השיחות, כי אף צד לא יוכל להתעלם מהמתרחש בשטח. אין זאת אומרת שחמאס נהנה מזכות וטו על מאמצי המו"מ הישראלי-פלסטיני, אך אין בנמצא צופה נלהב כלשהו שיטען כי הסכם שלום בין הצדדים אפשרי, או יוכל להחזיק מעמד, ללא מעורבותו של חמאס בתהליך.

הן ערב הסעודית והן מצרים חזקות דיין על מנת להשפיע על חמאס לאמץ את יוזמת השלום הערבית, אשר בין השאר דורשת מחמאס לנטוש את דרכו האלימה נגד ישראל, ודוגלת בהצטרפותו כשותף לגיטימי בהדברות ההדדית. על ארה"ב לעודד את עבאס לפתוח מחדש את המו"מ עם מנהיגי חמאס כדי להגיע להסכמה לגבי בחירות כלליות, בעקבותן תוקם ממשלה שתייצג את רובו הגדול של העם הפלסטיני. בהתחשב באבדן התמיכה הסורית, במעמדו המוחלש מול הממשלה המצרית החדשה, בצמצום המשמעותי של הסיוע הפיננסי מצד איראן ובירידת ערכו עם ההכרה הכואבת כי ישראל כאן כדי להישאר, אזי ייתכן מאוד כי בצומת זו חמאס אכן ייטה לשתף פעולה.

שלישית, גיוס מדינות מפתח ערביות כמו מצרים, ערב הסעודית וירדן לא רק לשם מתן תמיכה פומבית, כי אם גם כמשקיפים בשיחות, עשוי לספק למחמוד עבאס כיסוי פוליטי נאות לקראת פשרות מרחיקות לכת. זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, למשל, יהיה כמעט בלתי ניתן לפיתרון (כשישראל מתנגדת בתוקף למספר משמעותי של שבים) ללא תמיכתן המפורשת של מדינות המפתח הערביות. נוכחותן תגרום לכך שוויתור בנושא זה הינו על דעתו הקולקטיבית של העולם הערבי כולו. יתר על כן, לאור המשך האיומים האיראנים, רוב מדינות ערב להוטות להוריד מסדר יומן את סבך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כל עוד תתקבל הסכמה לגבי הסעיפים המרכזיים שביוזמת השלום הערבית.

רביעית, ארה"ב חייבת לעמוד על כך שנושא הגבולות – בהיותם ליבת הסכסוך – יפתח את סבב הדיונים, כשיתחילו. הסכמה על גבולות תביא לפתרון 70-80 אחוז מבעיות ההתנחלויות, תענה על מירב חששותיה הביטחוניות של ישראל ותעניק לפלסטינים סיבה טובה להאמין שכינון מדינתם אכן אפשרי.
ולבסוף, הן הישראלים והן הפלסטינים חייבים להאמין שארה"ב אכן רצינית ומחויבת לפתרון הסכסוך. אף צד לא יסתכן במתן ויתורים כואבים, אלא אם יאמין כי ארה"ב עומדת לחלוטין מאחריהם. כמו כן על ארה"ב להיות מוכנה לקדם את רעיונותיה היא ולמנף את יתרונותיה הכלכליים והפוליטיים למען צמצום הפער בין הצדדים.

לסיכום, גם הישראלים וגם הפלסטינים חייבים להבין שהנשיא אובמה יפעיל את כל כובד משקלו לביצוע וויתורים נדרשים על מנת להשיג הסכם, אף אם ייאלץ לכפותם על מי מהצדדים. ההסכמה לשחרר עשרות אסירים פלסטינים שישבו בכלא שנים ארוכות – נושא רגיש במיוחד עבור הפלסטינים, מינויו של מרטין אינדיק, דיפלומט מיומן ומכובד, וההתעקשות לנהל את הדיונים במשך ששה חודשים לפחות, כל אלה מחזקים את תחושת האמינות, ומשפרים את סיכוייה של ארה"ב במאמציה להשיג הסכם בתיווכה.

הרעיון להביא כל הסכם שלום שהוא למשאל עם הן בישראל והן בפלסטין הוא גם נחוץ וגם רצוי, במיוחד אם זה יעבור ברוב קולות גדול. שני הצדדים מסוגלים להבטיח רוב כזה רק אם מנהיגיהם יפגינו מחויבות נחרצת לשלום, וייצרו סביבת עבודה נחושה מהיום הראשון לדיונים ועד ליומם האחרון.

TAGS
כללי
SHARE ARTICLE