האם הכיבוש עומד מאחורי האלימות הנוכחית?
ממשלת נתניהו באופן נוח ועקבי מנתקת את כיבוש הגדה המערבית מהתפרצויות האלימות החוזרות, בטענה כי אי-השקט בקרב הפלסטינים נובע מהסתה מצד יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, כאשר למעשה הוא דווקא מנסה להרגיע את הרוחות. בשום שלב, אף גורם ישראלי לא רמז כי כמעט 50 שנות כיבוש הנן אולי מה שהביאו את הפלסטינים לנקודת הרתיחה. כל תקרית יכולה הייתה להצית התפרצות אלימה חדשה, והסכסוך על הר הבית/חראם אל שריף סיפק את הניצוץ שהביא לתבערה הנוכחית, לא משנה איזה צד אשם.
הסוגיה המטרידה ביותר הנה כי ממשלות ישראליות בזו אחר זו נותרו עיוורות וסירבו לקשר בין חלק ניכר מהאלימות הפלסטינית לבין הכיבוש; מה שחמור אף יותר הוא שהציבור הישראלי "קנה" במידה רבה את הטענה השקרית הזו.
הם מתפתים על ידי הנרטיב המשכנע והמטעה לפיו גם אם ישראל תיסוג מהגדה המערבית, הפלסטינים עדיין לא יחדלו מהתנגדותם האלימה לעצם קיומה של מדינת ישראל.
הם מתעקשים על כך כי הפלסטינים נחושים בדעתם להשתלט על כל פלשתינה המנדטורית במקום להקים מדינה פלסטינית המוגבלת לגדה המערבית ולעזה, ולחיות לצד מדינת ישראל בשלום.
באופן אירוני, בעוד שטענה זו נגד הפלסטינים מושרשת עמוקות בקרב ישראלים ימניים, הם מריעים לעובדה כי חברים רבים בממשלת ישראל דוחים באופן קטגורי את הקמתה של מדינה פלסטינית בשום חלק מ'מולדתם התנכית' של היהודים.
כטיעון נגד הנסיגה מהגדה המערבית, גורמים ישראליים מצביעים על מקרה נסיגתה של ישראל מעזה בשנת 2005, על השתלטותו של חמאס עליה לאחר מכן, ועל כל האלימות שנבעה מכך.
נתניהו וחבריו האולטרה-קונסרבטיביים טוענים כי על ישראל ללמוד מניסיון זה ולכן אין לסגת מהגדה המערבית, שקרובה יותר באופן ניכר מאשר עזה למרכזיה העירוניים של ישראל.
בנוסף, הם טוענים כי, אם ישראל תפנה את הגדה, חמאס ללא ספק ישתלט עליה ויהפכה לעוד שטח לשיגור רקטות, יקטע את ישראל לשני חלקים ויגרום לאבדות שאין לאמוד הן בחיי אדם והן ברכוש.
באופן אירוני, משתמע מכך כי ניתן לרסן את הרדיקליות הפלסטינית באמצעות הכיבוש, כאשר למעשה, הכיבוש הנו הגורם העיקרי העמוד מאחורי הקיצוניות הפלסטינית המוגברת.
לא פחות מתא"ל גאי גולדשטיין, המכהן כסגן מתאם פעולות המשלה בשטחים, אמר רק אתמול כי: "דובר בהתקוממות של בודדים ברשתות החברתיות ובפעולות טרור שנובעות מתוך כאב ותסכול". ואז תשאיר את זה לצבועים בממשלת נתניהו להצדיק את המשך הכיבוש, הכל לכאורה על מנת לעצור את עלייתה של הקיצוניות האלימה.
למעשה, אם ישראל תיסוג בבהילות ובאופן חד צדדי מהגדה, כפי שעשתה מעזה, באופן תיאורטי תוצאה דומה עלולה לקרות. ככזאת, הנסיגה מעזה מהווה סוג אחר של שיעור שעל ישראל ללמוד ממנו.
בניגוד לתנאים הקיימים בעזה, בגדה הרשות החלה ברצינות לבנות את יסודותיה של מדינה עם בתי ספר, מרפאות, רשת כבישים, ומוסדות פרטיים וממשלתיים. הם אף זכו לשבחים מגורמים ביטחוניים ישראליים בכירים על שיתוף פעולתם המלא עם ישראל בכל הקשור לעניינים ביטחוניים, אף בעתות של מתחים גבוהים בין הצדדים, כמו היום.
אולם, מה שמדאיג ביותר הוא כי אין לנתניהו או לאף אחד משותפיו לקואליציה מושג לאן ישראל תתגלגל אם הכיבוש יימשך עוד חמש עד עשר שנים, כמה התקוממויות פלסטיניות נוספות יהיו, ומה יהיה מחיר הדמים וההרס ששני הצדדים ישלמו.
אני מאמין כי כל הישראלים שחוו את הטראומה של האירועים האלימים בשבועות האחרונים צריכים לשאול את עצמם שאלה אחת פשוטה:
אם חופן פלסטינים הצליחו לחולל אנדרלמוסיה כזו עם כל המנגנון הביטחוני הישראלי הקיים ועם אלפי החיילים המוצבים בכל רחבי הגדה המערבית, על פי איזה הגיון אפשר לומר כי הכיבוש דווקא מחזק את ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל?
אם בכלל, הכיבוש הנו ויוסיף להיות שורש הרע שישראל צריכה להיפטר ממנו, ועליה לעשות זאת לטובת עצמה ולאו דווקא לטובת הפלסטינים, שכן הכיבוש מהווה האיום הגדול ביותר על שלומה העתידי של מדינת ישראל.
בכדי להסיר את האיום התמידי הזה, על ישראלים לבחון את מצב העניינים האיום הזה ולדרוש נסיגה מהגדה המערבית תחת תנאים העולים בקנה אחד עם צרכיה של ישראל להבטיח את ביטחונם של אזרחיה.
חווית עזה הייתה חיובית ומאלפת במובן מסוים בכך שחשפה את הטעויות שעשה רה"מ שרון ז"ל, ולימדה כיצד להימנע מטעויות דומות בכל נסיגה עתידית משטחים בגדה המערבית.
הפלסטינים, עם תמיכתן של מדינות ערב והקהילה הבינלאומית, לעולם לא יוותרו על שאיפתם להקים מדינה משלהם.
על ישראל לקבל עובדה זו, ועדיף מוקדם ממאוחר, בייחוד לאור עליונותה הצבאית הבלתי-מעורערת של ישראל ועמדתה המושלמת לסגת מהגדה, תוך כמה חילופי שטחים, מבלי לסכן כל היבט מענייני הביטחון הלאומי הלגיטימיים שלה.
כל נסיגה ישראלית צריכה להתבסס על מספר שלבים מוסכמים שיתממשו לאורך עשר שנים או יותר, ושיהיו כרוכים בצעדים הדדיים מוגדרים היטב על ידי שני הצדדים שיתבצעו על פי לוח זמנים עם מנגנוני פיקוח שיבטיחו ציות מלא.
למעשה, נסיגה המתבססת על תכניות ביטחוניות מנוסחות מראש ועל שיתוף פעולה כלכלי יעודדו את הפלסטינים לפתח אינטרסים ויתנו להם את התמריץ לשמור על אותם האינטרסים ובתמורה זאת תחזק באופן דרמטי את ביטחונה של ישראל במקום לערער עליו.
חשוב יותר, הפלסטינים יודעים היטב כי, אם יאיימו על ישראל תוך הפרת הסכם כזה, ישראל תישאר בעמדה לכבוש מחדש את השטחים, אלא שהפעם לישראל יהיה בסיס מוצק יותר מבחינה מוסרית ומוחשית לעמוד עליו, אשר באופן פוטנציאלי יזכה לתמיכת הקהילה הבינלאומית.
האם זה סיכון ששווה לכל ממשלה ישראלית ליטול אותו? אני סבור שהתשובה ברורה. הכיבוש אינו בר-קיימא; הוא גובה מחיר בדם ובאוצר, ביטחונה של ישראל יישאר בסיכון, והמדינה תלך ותהיה מבודדת יותר בקהילה הבינלאומית תוך הסתכנות באובדן עצם זהותה כמדינה יהודית.
אינני נאיבי מספיק בכדי להציע כי ממשלת נתניהו הנוכחית תהיה מוכנה לעולם לשים קץ לכיבוש. עכשיו תלוי בישראלים החיפוש אחר מנהיגים חדשים שכן יעשו זאת, שכן דווקא אלו הם שישלמו את המחיר האולטימטיבי שרוע הכיבוש יגבה.