הראו למנהיגים את הדרך לשלום
אף אם קיים סיכוי קלוש בלבד להצלחת המגעים בין הישראלים והפלסטינים, עליהם להתבסס על שלושת עקרונות-היסוד הבאים: ראשית, יש להגיע לידי הסכם בנושא הקריטי של הגבולות, לנתקו מסוגיות מסובכות אחרות (ירושלים, הפליטים) ולהתמיד במאמצים לפתרונו, מבלי לחתור להסכם שלום כולל אשר בצומת זו הוא אינו בר-השגה; שנית, על ארה"ב להיות בעלת תושייה, לקדם את רעיונותיה היא ולמנפם בשני הצדדים כדי שלא יסטו מהמסלול; לבסוף, יש לטפח אמון הדדי בין הישראלים והפלסטינים באמצעות אינטראקציות אישיות ישירות, שהוא נושא מאמר זה.
סקרים חוזרים ונשנים מראים כי ישנו רוב ישראלי-פלסטיני מוחץ שרוצה בשלום. עכשיו, עם חידוש המגעים הפורמאליים, אל לאותו רוב להישאר שאנן. רוב זה חייב ליזום מהלכים של אינטראקציות הדדיות על בסיס אישי, במקביל להתנהלות השיחות הרשמיות. זוהי הדרך היחידה לבניית אמון בין שני הצדדים, שתאפשר להם עם הזמן לראות את הזולת באור חיובי, בשונה לחלוטין מהדעה הרווחת מזה עשרות בשנים על עוצמתה של ישראל מול התבוסתנות הפלסטינית.
הנקודות הללו אינן מבטאות רעיונות מהפכניים. כמה מהם כבר הופעלו בעבר, בעודם חלים גם על מצב העניינים כיום, אם כי במידה פחותה, אך לא באו לידי ביטוי באופן מגובש, ממוקד-מטרה ועקבי להחדרת מערכת ערכים שונה לטיפוח אמון הדדי.
ראשית כל, ביקורים הדדיים: על הציבור בשני הצדדים לדרוש כי תינתן רשות לקיים ביקורים הדדיים, ללא הערמת קשיים מיותרים. חששות ביטחוניות ניתן לפתור ללא בעיות, היות וישראל יכולה להקים רשת ביטחונית למניעת הסתננות של אלמנטים אסלאמיים קיצוניים ו\או נשק. אמצעי הביטחון במעברי הגבול יפעלו בדומה לפרוצדורה המקובלת בנמלי האוויר והיבשה, אשר מתנהלים במהירות וביעילות. אין זה מוגזם לטעון שביקורים כאלה, היכן שבני העם האחד פוגש על בסיס יומיומי את בני העם האחר, מחליף חוויות משותפות ומביע עניין במתרחש, הינם חיוניים למען יצירת אמון הדדי תוך הכרת הפנים האנושיות של הצד שכנגד.
שנית, אקטיביזם נשי: נשים ישראליות ופלסטיניות כאחד, שהן הנפגעות הישירות של הסכסוך המתמשך, חייבות להביע את דרישתן הנחרצת להביא לסיומו. עליהן להתעקש על כך שממשלותיהן בהתאמה יאפשרו התכנסויות משותפות של נשים משני צידי המתרס, על מנת לשתף ולהשתתף בכאב ובצער על העבר, העשוי להוביל לעתיד טוב יותר. נשים ידועות כבעלות עצמה רבה יותר מגברים ובאפשרותן לסחוף אחריהן את ההמונים, ובכלל זה ממשלות כנגד כל ביטוי של אלימות, ולהביא לידי סיום מצב הכיבוש. מקומן של הנשים במאבקן העיקש נגד המלחמות הן באירלנד והן בארצות הבלקן בזמנם, מציב מול עינינו תמונה חיה כיצד יכולות נשים להשפיע על מהלך האירועים.
שלישית, אירועי ספורט משותפים: קבוצות כדורגל, כדורסל וכל ספורט אחר יפגשו ביחד, בישראל ובפלסטין לחלופין למטרת אימונים משותפים, לתחרויות הדדיות ולפיתוח תרבות ספורטיבית של אחווה וכבוד הדדי. הפלסטינים ייווכחו שלא כל ישראלי נושא נשק בידו, וכמוהם הישראלים יכירו את הפן האנושי של שכניהם ויפסיקו לראות בכל צעיר פלסטיני טרוריסט בפוטנציה.
רביעית, אינטראקציה סטודנטיאלית: הגיע הזמן שסטודנטים פלסטינים (יסודי, תיכון ואוניברסיטה) יפגשו עם בני גילם הישראלים, בעוד אלה יביטו ישירות בעיניהם של עמיתיהם הפלסטינים ויפתחו בשיח על שאיפותיהם ותקוותיהם לעתיד, כשהם משוחררים מהטרדות וחרדות קיומיות. אסור שאף לא ילד אחד – פלסטיני או ישראלי – ימשיך לגדול על רעיונות ארסיים תוך כדי דחיית זולתו. ההיפך הוא הנכון! יש לעודד סטודנטים ותלמידי בתי ספר להשתמש בטכנולוגיות הסוציולוגיות החדישות לשם יצירת קשר אמין עם האחר, לשתף בסיפורים ובחוויות ולשחק ביחד. עתיד שני העמים נתון בידיהם של צעירים אלה, ומה שהם לומדים היום עשוי או לרדוף אותם לרע למשך שארית חייהם, או לכוונם לעתיד בונה של שלום ותחושת ביטחון.
חמישית, שיתוף פעולה אומנותית: רבים מהאמנים הישראלים והפלסטינים לעולם לא נפגשו ביניהם, או אי-פעם התעניינו בדפוסי המחשבה של עמיתיהם מהצד השני כדי לבחון כיצד יצירותיהם משקפות את חייהם. יש על כן לקיים תערוכות משותפות בסבב בין ערים שונות גם בישראל וגם בפלסטין, כך שציבור גדול יוכל לראות ולחוש מה שהאחר מנסה לבטא. חילופי אומנות מסוג זה יתרחבו עם הזמן לכדי פסטיבלי מוסיקה משותפים, מופעי תיאטרון וכל תחום אמנותי אחר.
שישית, שיח ציבורי: אוניברסיטאות, צוותי חשיבה וכל מוסד לימודי אחר צריכים לעודד ישראלים ופלסטינים להשתתף במפגשי שולחן-עגול, בו יידונו נושאים כגון חיים של דו-קיום בלתי נמנע מלווה בהסרת המחסומים הקיימים, על מנת שהמטרה תהייה רצויה וכדאית. הקהילה האקדמית תהווה נדבך רב-חשיבות בשינוי התפיסות המצויות ובסקרי דעת קהל. מוקדי פעילות אלה ניתן יהיה להקליט ולצלם בעת התרחשותם, ולהפיצם באינטרנט און-ליין לרבבות צופים בו זמנית. המלים הבולטות "הדו-קיום הבלתי נמנע" חייבות להפך לחלק בלתי נפרד בכל בית ובלב כל פרט.
שביעית, פורום לדיונים על סוגיות הסכסוך: יש ליצור פורומים משותפים שיכללו אישים שלזכותם עומדת פעילות ענפה והערכה כלפיהם בתחומי עיסוקם, בעלי ניסיון אישי ואקדמי מגוון ובעלי מחשבה מקורית ועצמאית. אנשים אלה לא יתפרנסו ממשרות רשמיות בממשלותיהם, אך עם זאת יהיו בעלי ידע וניסיון בכל נושאי הסכסוך, כמו למשל בסוגיית ירושלים. בין המשתתפים הללו יש לכלול אנשי דת מלומדים, אימאמים, רבנים וכמרים המייצגים את שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כמו גם היסטוריונים בעלי שם. אע"פ שבהחלט ייתכן כי ירושלים תשמש כעיר בירה לשתי המדינות, עדין יש מקום להתלבטויות לגבי אפשרויות חלופיות, אפילו אם רק בכדי לבדוק את היתכנותן.
שמינית, שינוי השיח הציבורי: לנציגיהם הרשמיים של שני הצדדים שמור גם תפקיד מרכזי בשינוי הנרטיבים הקיימים בנושאי המחלוקת. חידוש המגעים כעת מחייב טיפוח עמדה ציבורית חיובית ואופטימית יציבה. ללא קשר לתוצאות השיחות באם יצליחו או ייכשלו, הרי שבמוקדם או במאוחר ישראלים ופלסטינים ישבו זה מול זה סביב שולחן המו"מ, ועליהם לדאוג לכך שהאווירה ביניהם תהייה מה שפחות צורמנית. רק כך יתאפשרו מפגשים נוספים והמשך בניית הנדבכים לקראת שלום בר-קיימא.
תשיעית, תפקידה של התקשורת: שומה על כלי התקשורת באשר הם לדווח על התפתחויות חיוביות בין שני הצדדים, על מנת ליידע את הציבור בשני עברי המתרס כי השד אינו נורא כל כך. למשל, הם יכולים להרחיב בסוגיית המסחר המתקיים בין ישראל ופלסטין, כמו גם בשיתופי פעולה הדדיים בנושאים ביטחוניים, במערכת הבריאות, בקבלת סטודנטים ללימודים גבוהים לאוניברסיטאות ישראליות, וכד'. על המדיה לפרסם אירועים כאלה ואחרים בעת התרחשותם, ועל עיתונאים ופרשנים מוטלת החובה לעודד פעולות נוספות דומות. אין ספק כי כלי התקשורת בכללם יכולים למלא תפקיד מפתח בעיצוב יחסי ישראל-פלסטין, בהדגישם את העובדה כי קיימים כאן שני עמים החיים זה לצד זה לעד, ושיתוף פעולה ביניהם הוא חיוני לרווחת כולם בהווה ובעתיד.
שאיפתם של הישראלים והפלסטינים הוא אמיתי ובר השגה. עד כה מנהיגיהם היו חרשים לרחשי לבם של בני עמם, ונכשלו שוב ושוב באי-היענותם לקריאתם. עכשיו הגיעה שעתו של הציבור לקחת את האחריות לשינוי בידיו, ולהראות למנהיגיו את הדרך לשלום.
