זכייה בפרס נובל לשלום

הענקת פרס נובל לשלום לנשיא אובמה בשלב כה מוקדם של כהונתו הראשונה בבית הלבן, התבססה בעיקר על ההנחה שהוא ישקוד על השגת שלום ויביא קץ לסכסוכים האלימים על מנת להפוך את העולם למקום טוב ובטוח יותר לכל בני האדם. מאמצי הנשיא להביא לידי סיום המלחמה בעיראק ולהוריד מהלך במלחמה באפגניסטן אכן ראויים להערכה, למרות אי הבהירות על גורלן בעתיד. יחד עם זאת, הנשיא כשל במהלך כהונתו הראשונה במאמציו להשכנת שלום בין ישראל והפלסטינים, בעיה שנותרה הגורם המכריע ביציבות האזור כולו. ההפגנות הסוערות שסחפו את ארצות המזרח התיכון – המלחמה האכזרית בסוריה, האלימות המתמשכת בעיראק, חוסר היציבות במצרים, בירדן, בבחרין ובלוב, והסכסוך ההולך וגובר עם איראן – זיקתן לסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס כמזערי, אך אין לטעות בדבר: הן כולן קשורות זו בזו והשפעתן ההדדית היא גדולה. לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ארוך השנים והנפיץ יהיה השפעה ישירה על יציבות האזור כולו, ובזאת גם יוכח באופן גורף כי אכן הפרס הנכסף מגיע במלואו לנשיא אובמה.

עם התמנותו של ג'ון קרי (John Kerry) למזכיר המדינה האמריקאי, על ממשל אובמה לפתח ולקדם תכנית מקיפה שמטרתה יציבות ארוכת-טווח לאזור כולו, תוך כדי שמירה על מרחב השפעתה ומעורבותה של ארה"ב ושמירה על האינטרסים האסטרטגים שלה. אין ולו מדינה ערבית אחת שאיננה מעוניינת בסיוע אמריקאי לסיום מלחמת האזרחים בסוריה, כמו גם להגנה על שטחה שלה; כמו כן, לא יושג פתרון לאיום הגרעין האיראני ללא מעורבותה ופעולתה הישירה של ארה"ב, על אף הסתייגות אובמה ממעורבות ארצו באזורי סכסוך אחרים, ובמיוחד לאחר ההישגים הלא מזהירים במלחמות עיראק ואפגניסטן. לארה"ב, על כל פנים, כמעט ואין ברירה אלא להכניס למערכה את עצמתה הרב-צדדית – כלכלית, מדינית וצבאית – על מנת להשפיע, ואף לעצב את תוצאות הסכסוכים הללו, לפני שהם מתפוצצים בפניה של אמריקה ומכניסים את כל האזור למערבולת שאין עליה שליטה.

פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו גורם ראשון במעלה משום שהבעיה הפלסטינית מלבה את האש שאוחזת בעולם הערבי, ובאופן מיוחד מאז התעוררות האביב הערבי. אף על פי שהישראלים והפלסטינים אינם חובטים זה בזה יום אחרי יום, אין זאת אומרת שהשקט היחסי יכול להמשך כל עוד לב הסכסוך מבעבע מתחת לפני השטח. לאור אי השקט האזורי ומעמדם המוחלש ההולך ומתמשך של הפלסטינים, אני מאמין כי רק יזמה אמריקאית תקיפה לחידוש המגעים תמנע התפוצצות בין הצדדים, כזו שתוצאותיה והשלכותיה תהיינה מעל ומעבר לכל התחזיות הגרועות ביותר. בפראג, בעת ביקורו הראשון באירופה באפריל 2009, הנשיא אובמה הצהיר באמפתיות: "כשאנו נכשלים במאמצינו להשיג שלום, הוא יישאר מעבר לאחיזתנו לעד". אין בנמצא אדם, שלא לדבר על הנשיא, אשר יכול להתעלם מקונפליקט שנמשך מזה שלושה דורות באזור רב-חשיבות זה, בעודו מהווה סיכון כה גבוה לארצות הברית ובעלות בריתה.

מעניינת האבחנה כי במשך מערכת הבחירות האחרונות, כל המפלגות הפוליטיות בישראל – מהשמאל ועד הימין הקיצוני – התמקדו בעיקר בנושאים חברתיים-כלכליים פנימיים, בעוד שהסכסוך עם הפלסטינים זכה לאזכור מזערי. בשימוע שנערך בסנט לקראת מינויו של ג'ון קרי לתפקיד מזכיר המדינה, הוא ציין כי "אתמול היו בחירות [בישראל], ועדיין איננו יודעים איזו ממשלה תקום … אני מתפלל שאולי זהו המומנטום שיאפשר לנו לחדש את המאמצים לקראת אותה מטרה אליה שאפנו במהלך השנים האחרונות. הייתי רוצה לנסות ולעשות את זה". מאמציו של קרי "להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן וליזום מתווה שונה" אינם צריכים להיות בגדר תקוות שווא בלבד. על ארה"ב להעריך באופן ריאליסטי מה הן כוונותיו של נתניהו – שנראה כי סיכוייו להנהיג את הממשלה הבאה הם הגבוהים ביותר – בנושא פתרון שתי המדינות, ובאיזה אמצעים מוכנה ארה"ב לנקוט אם היא שואפת להוביל את הצדדים להסדר שלום. יש להניח כי תוצאות הבחירות בישראל יאלצו את נתניהו לצרף לממשלתו את יאיר לפיד, מנהיג מפלגת המרכז-שמאל "יש עתיד" (שנושאים חברתיים-כלכליים וצדק חברתי עומדים בבסיס מצעה). אל למגמה זו להוליך שולל, ולהאמין שנתניהו אוטומטית ימתן את דעותיו בנושא הפלסטיני ויפעל מיידית לקידום פתרון שתי המדינות. הוא אמנם יתמוך בצעד כזה באופן פומבי, וזאת כדי להרגיע את ארה"ב, אך אין ספק כי ינהג ע"פ אמונתו הוא ויעשה הכול כדי להשהות החלטות. זאת משום שבתוך-תוכו הוא אינו תופס את ישראל ככוח כובש, ורואה בגדה המערבית שטח ששייך היסטורית לעם היהודי, ולכן בלתי נפרד.

ניצחון הפלסטינים בהתקבלותם כמדינה משקיפה ב- UNGA דורש עדיין הוכחה בפועל, כצעד שהיה אמור לסייע בשיפור מצבם בשטח; בשלב זה ההפך מכך מתרחש, כשהרשות הפלסטינית סובלת ממצוקה פיננסית חריפה. התנגדותו הקודמת של ממשל אובמה להעניק מעמד משקיפה לרשות הפלסטינית עודדה את נתניהו להאיץ את התפשטות והתרחבות ההתנחלויות. בנוסף, ישראל מנעה העברת כספים מגביית מיסים פלסטינים והחמירה את מצבם הפינאנסי ביתר שאת, למרות שלאחרונה ישראל העבירה לרשות 100 מליון דולר. מעבר לבעיותיהם הכלכליות, המאבקים הפנים-פלסטינים (העימות בין פתח וחמאס) מסכנים עוד יותר את הסיכוי למו"מ לקראת הסדר שלום אמיתי בין הישראלים והפלסטינים, במיוחד לאור קריאתו החוזרת ונשנית של חמאס לחיסולה של ישראל. בנקודה זו חייב הממשל האמריקאי לבחון מחדש את עמדתו כלפי הפלסטינים בכלל והחמאס בפרט – שבסופו של דבר אין להפרידו מתהליך השלום – במידה וארה"ב תתמיד בשאיפתה להשגת שלום בר קיימא.

בעוד שההיגיון הפשוט מצביע על כך שהישראלים והפלסטינים צריכים לפתור את בעיותיהם בכוחותיהם הם, ההיסטוריה מוכיחה כי הם לא רצו, או לא יכלו, לעשות זאת. אכן, הסכסוך הוא מעבר לתחומים של טריטוריה, בטחון, פליטים, התנחלויות או עתיד ירושלים; זהו סכסוך בעל אופי אמוציונאלי מובהק, מכוסה בשכבות של שנאה וחוסר אמון הדדי, ומועצם ביתר שאת ע"י עכבות פסיכולוגיות שנובעות מחוויות היסטוריות עמוקות ומאמונות דתיות.

בנאומו באו"ם בספטמבר 2011, אמר הנשיא אובמה: "בסופו של דבר, אלו הם הישראלים והפלסטינים שצריכים לחיות אלה בצד אלה; בסופו דבר אלו הם הישראלים והפלסטינים – ולא אנחנו – שחייבים להגיע לידי הסכם הדדי וליישר את המחלוקות ביניהם: על גבולות ועל בטחון, על פליטים ועל ירושלים". אם הנשיא מאמין כיום במה שביטא אז במהלך כהונתו הראשונה, אזי אל לו לצפות לפריצת דרך בתהליך השלום בעתיד הקרוב. לתפקידה של ארה"ב אז, כמו גם היום, אין תחליף, כפי שבא לידי ביטוי בנאומו של ג'ון קרי במכון ברוקינגס (Brookings Inst.), במרץ 2009: "בעוד שאני מאמין כי לשחקנים המקומיים חייב להיות חלק משמעותי, עדיין אין תחליף לתפקידה המכריע של ארה"ב ביצירתיות ובקידום תהליך השלום".

לאור התהפוכות העכשוויות שמתרחשות באזור והאיום האיראני המרחף מעל, אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יגיע לקיצו בשנתיים הקרובות, אזי קיים חשש אמיתי להתפרצות מסיבית שתסכן כל סיכוי להשכנת הסדר, ומעמדה האסטרטגי, כמו גם מהימנותה של ארה"ב בקרב עמי האזור, יינזקו קשות. על אף כישלונו של אובמה להשיג פריצת דרך במהלך כהונתו הראשונה, הרי שעכשיו ניתנת לו הזדמנות אחרונה לדרבן את התהליך לקראת הסכם סופי. קיים סיכוי סביר שג'ון קרי, בהכירו מקרוב את כל הפרטים הסבוכים, אכן יצליח במאמציו –בסיועו ותמיכתו המלאה של הנשיא – במקום בו כשלו אחרים.

עם התפרצות מהפכות האביב הערבי בכמה ממדינות האזור סביבם, יש להניח שפלסטינים הצופים באלפי צעירים וצעירות מתקוממים – ואף מתים – למען רעיונות דמוקרטיים, יושפעו גם הם מהרוחות המנשבות ויביאו לקץ הפסיביות היחסית בה הם שרויים. בנאומו לאחר זכייתו בפרס נובל לשלום בדצמבר 2009, אמר הנשיא אובמה: "שלום אינו מצב של אי-סכסוך בלבד. רק שלום צודק, המבוסס על זכויותיו וכבודו של כל פרט בחברה, יכול להתקיים לעד". על הנשיא להוכיח עכשיו במעשים; הוא אינו יכול לבעוט כדור לקצהו השני של המגרש ולהשאיר את שאר המגרש לגחמותיהם של מעצמות כמו רוסיה ואיראן, שיעשו הכול כדי לחבל באינטרסים האמריקאים בעודם פושטים את עורם של הישראלים והפלסטינים ללא סיכוי של פיוס נראה לעין.

מסיבות אלה, לפעולתם של הנשיא ומזכיר המדינה האמריקאים ישנה חשיבות ברורה ומיידית על התנהגות הצדדים בעודם מצפים ליוזמה אמריקאית לפתרון הסבך. עצם המחשבה כי שאיפתה של ארה"ב לשלום פחותה מזו של שני הצדדים המעורבים ישירות בסכסוך, לוקה בחסר. כאמור, המצב כפי שהוא היום ימשיך לשחוק את השפעתה, ויחבל בתפקידה של ארה"ב כמייצבת ומעצבת האזור כשמהפכות האביב הערבי יגיעו לקיצן. ייתכן מאוד שעל ארה"ב מוטלת המשימה להציל את הישראלים ואת הפלסטינים מידי עצמם הם, כשמצד אחד היא תגרום לתזוזה באמצעות תמריצים חיוביים, ומצד שני – במידת הצורך – הוא ייאלץ לכפות מהלכים על שני הצדדים, וכל זאת למען המטרה הסופית.
על מנת לקדם את הסיכוי האמיתי לשלום בין ישראל ופלסטין, על הנשיא לנקוט בצעדים הבאים:

ראשית, תוך חודשים ספורים עליו לבקר באזור ובמהלכו לפנות ישירות לשני העמים גם יחד. רוב הישראלים חשים מעין סטירת לחי מעצם העובדה שאובמה לא כלל גם את ישראל כיעד בשלושת ביקוריו (בארבע מדינות מוסלמיות) בעת כהונתו הראשונה. השמטת ישראל והרשות הפלסטינית ממסלול ביקוריו אז היתה מוזרה, בפרט לאור העובדה שפתרון הסכסוך קבל אצלו עדיפות עליונה כשמינה את ג'ורג' מיטשל, מנהיג הרוב בסנט, לשליח מיוחד לאזור כבר ימים ספורים לאחר כניסתו הרשמית הראשונה לבית הלבן. ביקור כזה יכול להוות שינוי חוקי המשחק באזור ובאופן מיוחד לישראל, היכן שהנשיא יוכל להסביר מדוע בסופו של דבר רק הסדר שלום יבטיח את ביטחונה הלאומי של ישראל, יגן על הדמוקרטיה ויחזק את זהותה הלאומית-יהודית של המדינה. על הנשיא לחזור ולהדגיש את מחויבותו לפתרון שתי המדינות ולהבטיח שארה"ב תשתמש בכל האמצעים שבידה כדי לקדם את תהליך השלום בעודה מחויבת לחלוטין לביטחונה הלאומי של ישראל. ביקור אובמה בישראל יחזק את האמון בקרב הישראלים שאכן ארה"ב הינה הידידה היחידה עליה ניתן לסמוך ללא עוררין. ייתכן גם שהנשיא ירחיב את יריעת ההסכמים האסטרטגים הקיימים עם ישראל, בהציעו הקמת ברית הגנה הדדית שעם הזמן תוכל להתפתח ולהוות מטריית בטחון אזורי בין ישראל וכל מדינה ערבית שכורתת עמה ברית שלום.

שנית, הנשיא חייב להביא עמו מסגרת כללית לתהליך שיתבסס על גישושי התקרבות קודמים בין שני הצדדים, במיוחד אלה שהושגו בשנת 2000 (בקמפ דיויד בין יאסר ערפאת ואהוד ברק) וב – 2007-8 (בין אולמרט ומחמוד עבאס). בשני סבבי השיחות הללו הצליחו הצדדים למצוא פתרון לרוב הנושאים השנויים במחלוקת; בסבב השיחות השני ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, ציין כי, "שני הצדדים "קרובים מאוד, יותר מאי פעם בעבר, לסגירת הסכם עקרוני שיוכל להוביל לסיום הסכסוך". הסכמים קודמים אלה חייבים להיפתח שוב על שולחן הדיונים כדי ליצור בסיס מוצק למו"מ שיביא להסדר מקיף, תוך כדי עדכונים על פי התנאים המשתנים בשטח, וכל זאת בהשתתפותה הישירה והפעילה של ארה"ב. על ארה"ב לנקוט בכל האמצעים הפוליטיים והכלכליים העומדים לרשותה, ואם יש צורך אף לכפותם על הצדדים על מנת להשיג את הוויתורים החיוניים להשגת הסכם.

שלישית, כדי להגביר את יעילות המסגרת, יש למנות משלחת חדשה ועצמאית בעלת מנדט ברור מטעם הנשיא אובמה, על מנת להבטיח חתירה ללא ליאות להמשך ולקידום השיחות. בה בעת יש לדאוג לזמינותם באזור של פקידי ממשל אמריקאי מהדרגה הראשונה, למקרים שהמשלחת עצמה תיעדר מהשטח, וזאת על מנת לשמור ולתחזק את המומנטום שנוצר. לצורך העניין, הנשיא לשעבר ביל קלינטון יכול להיות בחירה יוצאת מן הכלל למילוי תפקיד זה, וכן שרת החוץ לשעבר הילרי קלינטון, או מישהו דומה במעמד ובמוניטין, שיהיה מקובל על שני הצדדים. חברי המשלחת האמריקאית חייבים להשתתף בכל מפגש, כדי שייטיבו לעמוד על כוונותיהם וכנותם של המשתתפים, ועל מידת נכונותם לוויתורים הכואבים הנדרשים על מנת להשיג הסכם שלום בר קיימא. טענות הצדדים שאין פרטנר לשיחות ואין לתת אמון בצד השני יופגו, או יאומתו למצער, תוך כדי פגישותיהם פנים אל פנים, ומכל מקום רק בנוכחות האמריקאים.

רביעית, על ארה"ב לפנות למנהיגי ארצות ערביות ואסלאמיות כגון סעודיה, קטאר ואח', כדי שיפעילו לחץ על הרשות הפלסטינית בגדה המערבית שתסכים לוויתורים הכרחיים. בדומה, אזרחי מצרים ותורכיה – שלארצותיהם היכולת להפעיל כוח על חמאס – צריכים לשכנע את מנהיגיהם לשנות את הכרזותיהם התוקפניות, כמו גם את מדיניותם האנטגוניסטית והקשוחה נגד ישראל. חמאס בפרט חייב להפסיק לאלתר כל ביטוי של תוקפנות ככלי להשגת מטרות פוליטיות פלסטיניות, ולמחוק מהאמנה שלו את הסעיף שקורא לחיסול ישראל, וזאת בתמורה להכרה אמריקאית בו. בחמאס יש לנהוג כגוף פוליטי אשר אינו מחויב להכיר בישראל או בהסכמים קודמים (העקרונות שנקבעו ע"י הקווארטט בזמנו), אך הוא כן ייאלץ לעשות זאת כתנאי מוקדם אם יבחר להיות שותף בשיחות כשייכנסו לתקפן. ארצות ערב, ובמיוחד מצרים תחת שלטון האחים המוסלמים או כל משטר אחר, תמיד ימצאו עצמן ברמת סיכון גבוהה אם תהיינה שותפות למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך באפשרותן למלא תפקיד מפתח בשכנוע חמאס לשנות כיוון. מספר פעמים בעבר, בתקופת שלטון מובארק, תיווכה ממשלת מצרים בין חמאס וישראל. לאחרונה היו אלה המצרים שתיווכו, בסיוע מעורבות אמריקאית, בין ישראל והחמאס במו"מ להפסקת אש בנובמבר 2012 בקהיר, כשלמעשה התנהלו שיחות ישירות בין נציגים רשמיים מישראל והחמאס.

חמישית, בפנייתו של אובמה למדינות הערביות עליו לעודדן לעורר מחדש את יזמת השלום הערבית ((API, שעדיין מציגה את המענה המקיף ביותר לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. תחייתה מחדש של היזמה הערבית חשובה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, משום שאפילו נציגים ישראלים בכירים, כולל הנשיא שמעון פרס וראש המוסד הקודם מאיר דגן, סמכו ידיהם על מסמך חשוב זה לפתרון הקונפליקט. עם פרוץ האביב הערבי, תחייתה של היזמה הערבית תזכה לדחיפה נוספת, ובעוד האזור כולו מצוי בתהליך של שינוי מהפכני, יזמה זו מהווה גורם מפתח לקידום המומנטום בין ישראל ופלסטין. ג'ון קרי, בנאומו במכון ברוקינגס הזכיר, ובצדק, את יזמת השלום הערבית כשאמר: "צעד אמיץ זה לא זכה לתשומת הלב הראויה כשעבדאלה, מלך סעודיה, הציגה ב-2002. אל לנו להפחית מערכה של היזמה, כשכל מדינות ערב (כולל אלה המוסלמיות) מביעות את הסכמתן למתווה הבסיסי של אדמה תמורת שלום, הכרה במדינת ישראל ונרמול היחסים". הקמתה של "מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית" אליה מכוונת היזמה הערבית, רק תעצים את תרומתה ליציבות האזור. ואכן, רוב המדינות הערביות והמוסלמיות, אם לא כולן, יירתמו למען נרמול יחסיהן עם ישראל, ויאמצו את נוסחת השלום אשר ללא ספק תגרום לשיפור ניכר בחייהם של מיליוני תושבי האזור הכמהים לכך.

שישית, על אובמה להדגיש כי אם לא תינקט שום פעולה עכשיו, עתידה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית נתון בסכנה. בהיותו ידיד מהימן לישראל, ג'ון קרי יכול להדגיש בפני חברי קונגרס את הצורך בפעולה מיידית, משום שהסכם שלום בין ישראל ופלסטין הוא חלק אינטגראלי ממחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל והמפתח ליציבות אזורית.

שביעית, אחד המכשולים הקשים ביותר לצליחת המהלך הוא אי האמון ההדדי והאלמנט הפסיכולוגי של
הסכסוך. לכן חיוני ביותר שארה"ב תגייס את כל משאביה כדי להפעיל לחץ סביר לשינוי הנראטיב הציבורי שכל צד נושא עמו על הצד השני, ולשים קץ להאשמות ההדדיות שמבטאות שנאה וחוסר אמון. כמו כן, על ארה"ב לעמוד על כך ששתי ההנהגות יעודדו אוניברסיטאות, קבוצות רעיוניות לא-מפלגתיות וגופי תקשורת לפתוח בתהליך של שינוי דפוסי חשיבה לקראת מהלכים בלתי נמנעים שיידרשו לקבלת ההסכם.

גם אם מנהיגי שני הצדדים יגיעו להסכם מאחורי דלתיים סגורות, אין מצב שפשוט יקומו יום אחד בהכרזות על ויתורים שנעשו ללא הכנת ציבוריהם; לדוגמה: כדי לשמר את זהותה היהודית של המדינה, הסכם על הפליטים הפלסטינים עשוי לכלול רק חלק קטן מהם שישוב לישראל עצמה, בעוד שרוב הפלסטינים עדיין מאמינים בזכות השיבה הגורפת. בנוסף, אי אפשר ליישם את פתרון שתי המדינות מבלי הכרזה על מזרח ירושלים כבירת ישראל ופלסטין כאחד, ועל אף שהעיר תישאר מאוחדת יקשה על הישראלים לקבל זאת. מסיבה זו יש לחדש את השיחות בו-זמנית יחד עם בניית התשתית להכנת הציבור לשינוי פסיכולוגי מהותי המתבקש. ההסכמה לעודד דיון ציבורי בנושאים רגישים אלה ואחרים תצביע גם היא על מידת נכונות שני הצדדים להשגת הסכם הדדי מחייב. בנוסף, הן כדי להימנע מדריכה במקום והן לשם בניית אמון הדרגתי, על ההסכם להגיע ליידי יישום במספר שלבים, תוך ווידוא שכל ויתור שנעשה בצד אחד אכן מתוגמל ע"י הצד האחר.

הסכסוך הערבי-ישראלי הועם במקצת בחדשים האחרונים עקב גורמים בינלאומיים שהתרכזו בתכנית הגרעין האיראנית, מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, התקוממויות ומתקפות טרור אינסופיות שמטרידות ארצות רבות ברחבי האזור. בינתיים, הסכסוך רוחש על אש קטנה מתחת לפני השטח והמצב הולך ומחמיר עם הקמת התנחלויות חדשות והרחבת אחרות, בעוד הפלסטינים מפולגים ביניהם ולא מסוגלים להציג חזית מאוחדת ולהוכיח להיטות וודאית להשכנת שלום.

מציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמשך כבר יותר משישים שנה, חייב מעתה להיות בראש מעייניו של הנשיא אובמה, כגורם מרכזי לשלום ערבי-ישראלי ולייצוב האזור. הסטאטוס-קוו הנוכחי רק יוביל להתפרצויות אלימות חדשות ולתבערה מסוכנת שאחריה אין מנצחים, אלא רק הרס מצמית והעמקת הקרע בין שני הצדדים. על ארצות הברית חלה אחריות, וגם אינטרס, להביא קץ לסכסוך שמכלה כל חלקה טובה
והסיכונים בהתמשכותו הם מעל לכל שיעור.

לנשיא אובמה מגיע פרס נובל לשלום, אך בהצלחתו להשכין שלום בר-קיימא בין ישראל והפלסטינים אין ספק שהוא ירוויח את הפרס ביושר, וזו תהיה מורשתו הגדולה ביותר.