מעצר מנהלי והאימפרטיב המוסרי של ישראל

עורך הדין הפלסטיני מוחמד עלאן, אשר שבת רעב במשך 65 ימים במחאה נגד מעצרו הבלתי-מוגבל ובלא משפט בישראל, הועבר בשלב מסוים לטיפול רפואי, ומעצרו הוקפא באוגוסט מתוך חשש כי, הוא עלול לגווע בכלא, מה שיסית אולי התקוממות פלסטינית מאסיבית. לאחר התאוששותו, עלאן שוחרר מהטיפול הרפואי והוחזר לכלא. אין אינדיקציה בשלב זה אם יפתח בשביתת רעב מוחדשת. הדבר מעלה שאלות רציניות הן לגבי חוקיותו של המעצר המנהלי הישראלי והן לגבי המידה שבה ישראל מפרה זכויות אדם. אולם, ההיבט המטריד ביותר במדיניות המעצר המונעת של ישראל הנו כמה מעמדה המוסרי של ישראל מידרדרת, לא רק בשל היחס הבלתי-צודק כלפי עצירים פלסטיניים, אלא גם במידה שבה המדינה חותרת תחת האימפרטיב המוסרי שהוליד אותה מתוך אפרה של מלחמת העולם השנייה.

סקירה כללית של מדיניות המעצר המנהלי הישראלית מגלה כמה מזעזעת ומעורפלת היא המערכת המשפטית העומדת מאחורי זה. ישראל שומרת על מצב חירום תמידי ככלי פוליטי שמספק את הרציונל החוקי, כמה מעוות שלא יהיה, למדיניות המשך המעצר המנהלי.

ישראל הטליאה לעצמה מערכת מורכבת של צעדי חירום שונים המאומצים מתקופת המנדט הבריטי, מהשלטון הירדני בשטחים ומחוקיה הצבאיים והאזרחיים שלה, כאשר היא מעולם לא עשתה מאמץ, במשך כמעט שבעה עשורים, לאחד הליכים משפטיים אלו.

ממשלות ישראליות רצופות שמרו זו אחר זו על שיטת מעצר מנהלי זו בכדי להעניק לעצמן את הגמישות לפנות לאוסף חוקים זה או אחר באכיפת המעצר המנהלי תחת המסווה של חוקיות, כאשר לאמיתו של דבר, כל מערכת "חוקי החירום" אינה אלא כלי שליטה מדומה.

נעשה שימוש, או למעשה שימוש לרעה, בשיקולי ביטחון לאומי, בכדי להצדיק את מעצרם הבלתי-מוגבל של מאות פלסטינים בלא משפט; נשללת מהם הזכות להגנה משפטית והם נמקים בכלא ללא כל סיכוי לשחרור.

על אף המאמצים להעביר את העצירים הפלסטיניים תהליך של דה-רדיקליזציה, בהחזקת אסירים במעצר זמן בלתי-מוגבל, בתי הסוהר עצמם הופכים למדגרות לקיצוניות. חוסר תקווה משתלט, מה שמחריף נוסף את כעסם כלפי המדינה, ולזאת יש השפעה מהדהדת על משפחותיהם ועל הקהילות שלהן הם משתייכים.

יתר על כן, כמה שאסיר פלסטיני לא ייעשה משוכם או מתחרט, רובם של אלו המשתחררים בסופו של דבר חוזרים להתנגדות האלימה, שכן באופן בלתי-נמנע הם מוצאים את עצמם חיים תחת כיבוש ללא כל סיכוי לשנות את גורלם הקודר.

בתחילת ספטמבר, שרת המשפטים איילת שקד (אשר פעם תמכה בחיסול ההמוני של פלסטינים) הציעה הצעת חוק נגד טרור, אשר בין היתר, נועד להסדיר את המעצר המנהלי, מה שרק יחמיר את המצב אף יותר לפלסטינים ויערער נוסף את יסודותיה המוסריים של המדינה.

הצעת החוק תבטל את כל צעדי החירום הקודמים ותגדיל נוסף את יכולתה של המדינה למנוע מהנאשם ראיות וייצוג משפטי תחת האמתלה כי, מידע כזה יסכן את הביטחון הלאומי.

יתר על כן, הצעת חוק זו סותרת את עצם רעיון החוק כשלעצמו, אשר אינו מוחל באמצעות כוח גס וטרור אלא מכיר בערכו השווה ובכבודו של כל פרט ופרט העומד בפני החוק. מה שהחוק המוצע יעשה למעשה הוא להקל על המדינה בעצירת חשודים פלסטינים ללא הגבלת זמן ובלא משפט, מה שיוסיף שכבה נוספת של הידרדרות מוסרית למערכת המשפטית שכבר פושטת את הרגל.

עם זאת, כל מי שמכיר במצב קיומה של מדינת ישראל מהיום שקמה ועד עצם היום הזה אינו יכול להתכחש לעובדה כי, המדינה מתמודדת עם סוגיות ביטחון לאומי לגיטימיות. אולם, כאשר הביטחון הלאומי הופך לכלי פוליטי, ישראל פותחת את עצמה לביקורת אינטנסיבית ולגינוי.

בעוד שכל מדינה מחויבת, על אף טיבה המסוים של הרשות השולטת, להגן על זכויות אדם, על ישראל מוטל נטל כפול לציית לנורמות כאלו של התנהגות מוסרית, לא רק משום שהיא טוענת להיות מדינה דמוקרטית, אלא בייחוד לאור הנסיבות המיוחדות שבהן היא קמה.

למעשה, כל הקהילה הבינלאומי נוקטת מוסר כפול כלפי ישראל, ומצפה שישראל תתכופף לאחור ביחסה כלפי בני אנוש אחרים, דווקא בגלל כל מה שהיהודים עברו במהלך מאות שנים של רדיפה, גירוש, מעצר והרג.

בעוד שחוויות היסטוריות בלתי-נתפסות אלו חרוטות בצדק בתודעתו ובנשמתו של כל יהודי ומעוררות דאגות עמוקות בישראל לגבי ביטחונה הלאומי, ישראלים רבים מהגרעין הקשה מאמינים כי, דווקא בגלל חוויות היסטוריות מחרידות הללו, יש להם רשות להתייחס לאחרים באותה הצורה שהתייחסו ליהודים.

ניסיון זה לתקן עוול היסטורי הפך לסוג של מנטרה לאומית, והתעלם מהעבודה כי, התעללות ממשלות ישראל בפלסטינים פוגמת בעקרונותיה המוסריים של המדינה ואינה פותרת אלא מחמירה את האיום על בטחונה הלאומי.

על פי איזה מדד, אפשר לשאול, דיכוי פלסטינים, הפקעת קרקעותיהם, הקמת התנחלויות, הריסת בתים פלסטיניים, עקירת עצי זית, ביצוע פשיטות ליליות שיטתיות, הגבלת תנועתם בצורה מופרזת, ומצערם הבלתי-מוגבל של חשודים פלסטינים (לעתים בלא משפט) יכולים לשפר את ביטחונה הלאומי של ישראל?

האירוניה כאן הנה כי, אף על פי שישראל מחפשת לעצור בעד הקיצוניות, פעולה שחיונית לשמירת הביטחון הלאומי, על ידי עצם פעולותיה נגד הפלסטינים, ישראל דווקא מסכנת את ביטחונה הלאומי ומעודדת אף יותר את הקיצוניות.

בצורה פרדוקסלית, כמעט כל איש ביטחון ישראלי וישראלים רגילים רבים ממהרים להצביע על כל תקרית אלימה המבוצעת על ידי פלסטיני כהוכחה כי, הפלסטינים מהווים ותמיד יהוו סיכון בטחוני. באופן נוח, הם מתעלמים מהמציאות הקשה של חמישים שנות כיבוש והשפעתו הרעילה על כל פלסטיני.

כל ממשלה יכולה להחזיק עשרות אלפי פלסטינים במעצר ולאמץ כל הצעת חוק נגד הטרור, אך עדיין לא תצליח לעולם לעצור את התנגדותם התקיפה של הפלסטינים, כל עוד הכיבוש יימשך.

דאגותיה הלגיטימיות של ישראל באשר לביטחונה הלאומי לא יופגו על ידי בניית התנחלויות נוספות, הפקעת עוד קרקעות פלסטיניות, או הקמת חומות או גדרות, ובטח שלא על ידי מעצרם הבלתי-מוגבל של פלסטינים, כמה אלימים שלא יהיו.

אדרבה, צעדים אלו, שלא לדבר על השרים בממשלה הנוכחית הקוראים בפומבי לסיפוח חלק ניכר מהגדה המערבית, רק פוגעים בביטחונה הלאומי של ישראל ומסכנים את עתידה כמדינה דמוקרטית וכמדינה בטוחה ליהודים הבוחרים להתגורר בה.

ביטחונה הלאומי של ישראל נשען בסופו של דבר על האימפרטיב המוסרי אשר על בסיסו קמה המדינה, ופתרון ידידותי לסכסוך עם הפלסטינים נותר מרכזי לרזוננס המוסרי של ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת זהות לאומית יהודית.