התסבוכת האפגנית: עת לאסטרטגיית יציאה

לפני כחודש, הודיע הנשיא אובמה כי ארה"ב תצמצם את מספר כוחותיה באפגניסטאן מ-9,800 ל-8,400, ובכך תיקן את תכניתו המקורית להוריד את המספר ל-5,500. משתמע מהחלטתו כי התנאים בשטח אינם מבטיחים כפי שציפה, וכי השארת מספר גדול יותר של כוחות חשובה, שכן, לדעתו, "זה באינטרס הביטחוני הלאומי שלנו… כי נעניק לשותפינו האפגניים את ההזדמנויות הטובות ביותר להצליח". ואולם, נמנע הנשיא מלהגדיר הצלחה. אם התכוון לכך כי אפגניסטאן תהפוך בסופו של דבר לדמוקרטיה מתפקדת, שוגה הנשיא שגיאה יסודית.

למעשה, אף אם ארה"ב תשלש את מספר כוחות ויציבם למשך 15 השנים הקרובות או יותר, מחמת הסכסוכים המרובים, האכזריות והדו-פרצופיות של השחקנים המעורבים, וההיסטוריה הארוכה של המדינה, ארה"ב לא תהיה מסוגלת לחלץ את אפגניסטאן מהביצה שבה היא מוצאת את עצמה. הערותיו המסכמות של הנשיא רומזות בצורה גלויה למדי כי משך נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטאן אינו מוגבל מראש; לדבריו: "…לאור האתגרים העצומים אשר עמם מתמודדים, העם האפגני יזדקק לשותפות העולם, בהנהגת ארה"ב, למשך שנים רבות" [הדגשה הוספה].

העובדות בשטח מזכירות לנו את מלחמת וייטנאם – סכסוך ממושך ללא צורך וללא כל סיכוי לניצחון – אלא שהמלחמה באפגניסטאן אף מסובכת יותר ונהיית קשה יותר ויותר לפתירה. על מנת להבין איזו אסטרטגיה ארה"ב צריכה לאמץ כדי לשים קץ למלחמה שכבר נמשכת זמן רב יותר מכל מלחמה אחרת בתולדות ארה"ב, כדאי לשקול את ההיבטים הבאים:

ראשית, אפגניסטאן הנה מדינה מנותקת מהים עם שטח טרשי והררי, מלא במערות אשר אורכן של חלק מהן נאמד בקילומטרים ואשר מוכרות לאוכלוסייה המקומית בלבד. באופן היסטורי, מעולם לא הצליח כוח צבאי לכבוש של אפגניסטאן וגם לשמר את כיבושו מאז תקופת אלכסנדר הגדול, כולל המונגולים, האימפריה הבריטית ורוסיה הסובייטית.

דמוגרפית, מונה אוכלוסיית המדינה כ-32 מיליון תושבים, 99 אחוז מהם מוסלמים, והיא מורכבת משבטים וקבוצות מבוססות-קרבת-דם בחברה רב-לשונית ורב-אתנית. כמו כן, המדינה מפולגת פוליטית וחסרת לכידות חברתית ופוליטית.

שנית, לאור תולדותיו ונחישותו של הטליבאן, הסיכויים להכניעו מאז ומתמיד היו קלושים. אף על פי שארה"ב מודעת מאוד לכך כי לוחמי טליבאן רבים פועלים מתוך מקלטים בטוחים בפקיסטאן ובאזורים אחרים שקשה להגיע אליהם, אין ארה"ב מוכנה עדיין להתמודד עם פקיסטאן, ובכך אינה נותנת לטליבאן כל תמריץ לנהל משא ומתן ברצינות.

כל עוד יימשך מצב זה ללא שינוי, המשא ומתן העדין המתנהל זה 14 השנים לא יוביל לשום מקום. בדומה לווייטקונג, אנשי הטליבאן משוכנעים כי יתישו בסופו של דבר כל שלטון בקבול, ולכן מוסיפים להילחם ולהקריב קורבנות עד שיתישו את ארה"ב וינצחו.

שלישית, גבול אפגניסטאן עם פקיסטאן – "קו דוראנד" – משתרע לאורך כל הגבול הדרומי והמזרחי בין שתי המדינות ואינו מוגדר או מוגן כראוי. הוא מחלק את השבטים הפשטוניים המתגוררים באזור בין אפגניסטאן לפקיסטאן ומהווה מקור למתח השורר בין שתי המדינות, מה שמסביר את חששותיה הייחודיות של פקיסטאן ואת נחישותה להגן על אינטרסייה הלאומיים ולומר את שלה בשאלת ההסדר הפוליטי הנוכחי והעתידי באפגניסטאן.

ישנן עדויות מוצקות, אשר נחשפו על ידי ראש המודיעין האפגני לשעבר, רחמת אללה נביל, לכך כי פקיסטאן תומכת בטליבאן האפגני באופן מלא על מנת להשיג מטרה כפולה: לשמר השפעתה באפגניסטאן ולמנוע מהודו קביעת נוכחות במדינה, ובכך לסכל כל מאמץ מצד ניו-דלהי לכתרה.

קריס אלכסנדר, שר האזרחות וההגירה דאז של קנדה ושגריר לשעבר באפגניסטאן, אמר בפשטות כי, "על קנדה ובעלות בריתה ליצור חזית מאוחדת נגד פקיסטאן שכן היא נותנת חסות לטרור ומאיימת על הביטחון העולמי". אף על פי כן, ממשל אובמה טרם מוכנה להתעמת עם פקיסטאן, מהסיבה כי ארה"ב עוד תופסת את המדינה כבעלת ברית במלחמה בטרור, וכי הצבא הפקיסטני משמש להגן על אינטרסיה האסטרטגיים של ארה"ב בדרום ובמרכז אסיה.

רביעית, נוכחותו ההולכת והגדלה של דאעש ושיבתם של אלמנטים חזקים מאל –קאידה, אשר בשורותיהם נמנים בין1000 ל-3000 לוחמים, מתבלטות יותר ויותר באזור ההררי שבגבול הפקיסטני. בהתקפתם האחרונה נגד מיעוט ההזארה הרגו 80 אנשים, לכאורה משום שבני הקהילה סיפקו תמיכה מסוימת למשטר אסד בסוריה. כפי שדובר צבא ארה"ב תא"ל צ'רלס קליבלנד ניסח אותה באופן קולע: "זה מה שמדאיג אותנו, התקפות בולטות אלו, הן אפקטיביות דווקא משום שהן אינן קשות כל כך לביצוע".

ניתן לצפות כי תדירותן של התקפות דאעש תלך ותעלה, בייחוד בעקבות נסיגתו העקבית בעיראק ובסוריה, תוך ערעור יציבותה של אפגניסטאן וסיבוך מאמצי המלחמה בלי להתחשב במידת הגיבוי הצבאי האמריקני המתמשך.

חמישית, הבאתה הנמהרת של הדמוקרטיה לאפגניסטאן אינה עולה בקנה אחד עם התרבות השבטית והדומיננטיות של האסלאם האורתודוקסי במדינה. אומנם החוקה החדשה מכירה בשוויון מגדרי, בפוליטיקה השתתפותית ובזכויות אזרחיות ופוליטיות מסוימות, אך היא גם ממסדת לאומנות שבטית והיררכיה אתנית.

לאור כל הדברים הנ"ל, אפשר לשאול אולי כיצד השתכנעה ארה"ב, הן תחת ממשל בוש והן תחת ממשל אובמה, כי ניתן להיכנס לכל מדינה מוסלמית, כגון עיראק, לוב, אפגניסטאן ואחרות, להחריבן, ואז לכפות עליהן ערכים פוליטיים אשר מנוגדים לנטיותיהם ואינם מתקבלים על דעתם?

הרקע החברתי והפוליטי של אפגניסטאן יוצר נטייה לסכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים ולהתפרקותם של מוסדות מדינה. לכל היותר, יוכל המערב לספק מודל לדמוקרטיה, אך אין לה שום זכות או סיבה הגיונית לפלוש לכל מקום לצורך קידום והפצת תרבות פוליטית אשר זרה למקומיים ולעשות זאת דווקא תחת איומי רובה.

יש לשים קץ לתסמונת וייטנאם הזו באפגניסטאן. היא מזכירה מהמר אשר שופך כספים למכונת מזל בתקווה שיזכה בפרס הגדול, דבר אשר אינה מתממש לעולם, ובסוף נוטש את המכונה מיואש ומרושש. לא בוש ולא אובמה למד את הלקחים המרים מווייטנאם, ושניהם שפכו כספים ומשאבים למפעל כושל ללא סוף באופק.

לאחר שארה"ב הוציאה רשמית יותר מ-650 מיליארד דולר במלחמה נגד הטליבאן ואל-קאידה, בנוסף ל-150 מיליארד שנתרמו על ידי מדינות בעלות בריתה, אפגניסטאן נותרת בתוהו ובוהו. השוחד והפרוטקציה מגפתיים, ונגזלים מאות מיליוני דולרים על ידי פקידים מושחתים, תופעה אשר איש כמעט אינו מסתכל עליה במורת רוח.

כפי שהדברים עומדים כעת, אין לקבוצה בת-ארבע-המדינות (המורכבת מאפגניסטאן, סין, פקיסטאן וארה"ב) אף תכנית לחדש את המשא ומתן עם הטליבאן, אשר מאז ינואר מסרב להשתתף בכל משא ומתן. קיימים חילוקי דעות בסיסיים בסוגיית עיצובה של מסגרת פוליטית לאפגניסטן בעתיד.

על הממשל האמריקני הבא לשנות כיוון ולפתח אסטרטגיית נסיגה, אשר תציע מוצא וגם תציל את הכבוד. הסכם שיתקבל על כל הצדדים בסכסוך יצטרך להישען על שלושה יסודות:

עובדה כי הטליבאן חייב להיות חלק בלתי-נפרד מכל ממשלה עתידית, כל עוד יתחייבו לכיבוד זכויות אדם בסיסיות, ספציפית ביחס לנשים, וימנעו מאל-קאידה ומקבוצות קיצוניות אחרות (לרבות דאעש) להשתמש באפגניסטאן ככן שילוח לפיגועי טרור נגד ארה"ב או כל אחת מבעלות בריתה.

הטיעונים המוסריים נגד הטליבאן יצטרכו להתבסס על עקרונות דת אשר חסידיו יוכלו להתחבר להם ובכך יאפשרו להם לשנות את דרכם בלי שיסור חנם. לדוגמה, אין מילה בספר הקוראן המתיר אפליה נגד נשים – אדרבה, אנו מוצאים דווקא טיעונים בעד שוויון מגדרי: "הנה אני לא אפסול פרי עמלו של כל עובד מכם, בין אם זכר ובין אם נקבה, הנה צאצאים אתם זה לזה" (ספר הקוראן, סורה ג' קצ"ה). גם אין אינדיקציה בקוראן כי אסור לנשים לרכוש השכלה.

פקיסטאן תצטרך להיות, מהסיבות המצוינות לעיל, חלק בלתי-נפרד מכל פתרון על מנת להגן על אינטרסיה הלאומיים ולמנוע מהודו להתערב בעניינים אפגניים. על איסלמאבד יהיה גם להתחייב לפעול לסילוקם של אסלאמיסטים רדיקאליים, ובייחוד אל-קאידה, מן המדינה. מהכול הידוע לנו, אפשר להסיק כי פקיסטאן והטליבאן מסוגלים להגיע להסכמה על נוסחה פוליטית כזו. כמו כן, על ארה"ב יהיה להסיג את כוחותיה מן המדינה תוך תקופה בת שנתיים, ולהשאיר נציגות בת כמה מאות אנשי צבא בלבד, יחד עם נוכחות מסוימת של האו"ם, כדי לפקח על ולהבטיח קיום ההסכם.

לאחר 15 שנות לחימה, מאות מיליארדי דולרים שהוצאו, ועשרות אלפי אבדות בשני הצדדים, יש להתמודד כבר עם העובדה כי אפגניסטאן אינה במצב טוב יותר היום מאשר הייתה מיד אחרי נפילתו של משטר הטליבאן. ולכן, על הממשל האמריקני הבא יהיה להתחייב לתהליך שישים קץ לתסבוכת באפגניסטאן, שכן בהעדר הסכם, הסיכויים לניצחון על הטליבאן קלושים לא פחות מאשר היו בתבוסתה המוסווית של ארה"ב בווייטנאם.