בחירה בין הבטחה חדשה לסכנה חדשה
לאורך 48 שנות הכיבוש הישראלי, הן הישראלים והן הפלסטינים אימצו ויישמו מדיניויות במאמץ לחזק את עמדותיהם, כאשר למעשה מדיניויות אלו הוכיחו את עצמן כלא מועילות באופן מסוכן ועתה חוזרות לרדוף אותם. על שני הצדדים לצפות במבט ארוך-ארוך על מה שהשתבש ולהתחיל להיפרד מהרעיון המוטעה כי צד אחד יכול לגרוף את הכול, אשר עד עצם היום הזה מהווה הכוח המניע מאחורי פעולותיהם הפוליטיות.
אף על פי שממשלות ישראליות הטיפו זו אחר זו את הבשורה של שתי מדינות לשני עמים, הן בכל זאת אימצו בשיטתיות מדיניויות שסותרות הבטחה זו.
הן בנו והרחיבו ללא הרף התנחלויות קיימות. מתוך דחף משיחי, הן גזלו שטחים פלסטיניים סנטימטר אחרי סנטימטר תוך כוונה ליצור עובדות בשטח, מה שיהפוך את הסיכוי למדינה פלסטינית לבלתי ניתן להגשמה.
אם כי מפעל ההתנחלויות נראה על פני הדברים כמשגשג ומצליח, הוא מסכן למעשה את רווחתה הרוחנית של ישראל, ויוצר את התנאים למה שרוברט ג'יי ליפטון מכנה "מצב שיוצר זוועות". דהיינו, סביבה הבנויה כך ש"אדם ממוצע שנכנס אליו עלול להיות מסוגל ליצור זוועות".
חטיפתם ורציחתם האכזרית של שלושת הנערים הישראליים בקיץ שעבר ופעולת הנקמה של חטיפת הנער הפלסטיני ושריפתו למוות הן דוגמה אחת בלבד בין רבות לכך.
צעדים נוקשים ננקטים באופן שיטתי בשטחים, כולל פשיטות ליליות, כליאה ללא משפט, הגבלת התנועה, חיפוש ותפיסה שרירותיים, הריסת בתים כעונש וביטול תושבות, בין היתר. כל אלה מובילים לכרסום בעקרונותיה הדמוקרטיים של ישראל ובסיכוייה להישאר מדינה יהודית.
כתוצאה מכך, תגובתם הפסיכולוגית הן של הכובשים והן של הכבושים מביאה לפחד, לאובדן אמון, לתחושות של חוסר ישע, לכעס ולשכול, כמו גם לזעם חסר-הבחנה ולברוטליזציה.
מעשים חסרי רחמים אלו לא רק גוזלים מהפלסטינים את כבודם, אלא גם נוטלים צלם אנוש מהישראלים עצמם ומזמינים גינויים בינלאומיים נרחבים עם השלכות מרחיקות לכת.
מנהיגים ישראליים מוסיפים חטא על פשע ומשתתפים בקביעות בנרטיבים ציבוריים צורבניים המתארים את הפלסטינים כמרושעים, כלא ראויים לאמון וכנחושים בדעתם להשמיד את ישראל.
במרוצת הזמן, חלק ניכר מהאוכלוסייה הישראלית השתכנע כי אין פרטנר ראוי למשא ומתן, מה שפגע קשות בכל סיכוי להסכם שלום, ואילץ את הפלסטינים לחפש פתרון בינלאומי, דבר שתהיה לו השפעה שלילית ביותר על המדינה.
הם ניצלו את חוסר האחדות בקרב הפלסטינים ואת האיום הקיומי לכאורה שפלסטינים קיצוניים מהווים כסיבה לכך שהשלום נותר חמקמק. גישה פטליסטית זו הנה בסופו של דבר לא יותר מפציעה עצמית, שכן רק השלום יכול להבטיח את בטחונה ואריכות ימיה של ישראל.
פוליטיקאים ישראליים משתמשים בביטחון לאומי כהצדקה לכל פשע, תוך שימוש בכוח צבאי ליצירת פתרון מהיר לסכסוך אנדמי, מה שמעורר רק אלימות במקום ליצור יציבות. כתוצאה מכך, ישראל כבר הפכה למדינת חיל-מצב – מבודדת, מבוזה ומגודפת על כך שאיבדה כיוונה וסיבת קיומה.
במהופך, העם הפלסטיני פוגע במטרתו יותר מכל כוח חיצוני על ידי הפניה המתמדת להתנגדות אלימה, עם הפוגות שמתרחשות מדי פעם בלבד. הם גם משתתפים בשיח נוטר איבה, אשר רק מרחיק את הציבור הישראלי תוך העמקת טינתם ושנאתם של הפלסטינים כלפי ישראל.
כתוצאה מכך, הם מרחיבים את הפער הפסיכולוגי בישראל ומטפחים את התפיסה לפיה ישראל הנה ותישאר לעולם אויב שאין לפייסו, מה שמשאיר מעט מקום לפיוס ופוגע מאוד בשאיפתם למדינה.
מנהיגים פלסטינים מנציחים במכוון את צרתם של הפליטים הפלסטיניים, ומנצלים אותם ככלי משחק במאבקם נגד ישראל. הם מוסיפים לקדם את תקוות השווא של זכות השיבה, ומשאירים מיליוני פליטים נמקים במחנות תוך מניעת יישוב מחדש ו/או פיצוי, מה שהופך כל פתרון לבעיית הפליטים לקשה אף יותר.
במקום להתמקד בבניית מדינה, הם משתמשים באיום או בשימוש באלימות בכדי להשיג מטרתם הפוליטית. כתוצאה מכך, הם נותרים במידה רבה מדוכאים ותלויים במשאבים חיצוניים בכדי לקיים את עצמם תוך הצגת חולשה מול עוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל, ועל ידי זה נותנים לישראל להשיג יתרון מובהק במשא ומתן לשלום.
הפילוג בין הרשות הפלסטינית לחמאס וחוסר יכולתם להתפייס בשמונה השנים האחרונות מוסיפה להטריד את הפלסטינים ולמנוע מהם להשיג אחדות במטרות ותכניות לא-אלימות לקריאת תיגר על ישראל.
למרבה הצער, הן הישראלים והן הפלסטינים נותרים שרויים במה שליפטון מגדיר כ"טוטליות", אשר מאפיינת תנועות אידיאולוגיות המבקשות שליטה טוטלית על התנהגותו של האחר. היא נובעת מחשש ריאקציונרי משינוי חברתי, כמו גם מרצון לביטחון המתועל לאלימות נגד קבוצות המהוות לכאורה איום על הישרדותן.
לאור הדינמיקה הפוליטית המשתנה באופן דרמטי ביניהם בימים האחרונים, לישראלים ולפלסטינים יש כעת, כמו בעבר, רק ברירה אחת – לחיות בדו-קיום.
הואיל והפלסטינים כבר פנו לקהילה הבינלאומית להכרה ולפיצוי, הם ישכילו להימנע מכל צעד נוסף עד לאחר הבחירות בישראל והקמת ממשלה חדשה.
הבוחרים בישראל אינם יכולים להרשות לעצמם להתייחס לבחירות הללו כסתם עוד מערכת בחירות ועליהם לבחור בתבונה במנהיגים שמזהים את הסביבה הפוליטית המשתנה ושיקבלו את הבלתי-נמנע – מדינה פלסטינית.
זה אולי הסיכוי האחרון, לשנים רבות, לבחור בין הבטחה חדשה לשלום לבין סכנה חדשה.
