ארדואן מנצל את האסלאם לרווח אישי ופוליטי

המאמר הוא השלישי בסדרה המבוססת חלקית על דיווחיהם של עדי ראיה על התנאים הסוציו-פוליטיים המידרדרים בטורקיה ומה העתיד טומן בחובו במדינה. המאמרים הקודמים זמינים לקריאה כאן: הראשון, השני.

כל מי שעוקב אחר הקריירה הפוליטית של הנשיא הטורקי ארדואן אינו יכול להימנע מהמסקנה כי הוא מעצב בצורה קפדנית ושיטתית מדיניות שמולבשת בבגדי האסלאם. הוא משתמש בדת כדי להציג את עצמו ואת האג'נדה הפוליטית שלו כאילו אושרו על יד סמכות גבוהה יותר, משתמש בגניבה בסמלים אסלאמיים כדי לטפטף מצוות דתיות בקרב האוכלוסייה, ומקדם לימודי האסלאם בבתי הספר במטרה לטפח דור חדש של מוסלמים אדוקים שיהיו נאמנים לו.

כדי לגבש את סמכויותיו, התמקד ארדואן בפיתוח כלכלי לבניית ציבור בוחרים חזק המורכב מהשכבות העניות והפחות משכילות באוכלוסייה הטורקית, אשר תומכות בו ונוהגות בהתאם למודל שלו לאסלאם פוליטי. את ניגון הדמוקרטיה הוא מחצצר רק כדי לשלם מס שפתיים למגזר החילוני באוכלוסייה ולצמצם את ההתנגדות לניסיונו להפוך את טורקיה למדינה אסלאמית.

אין דבר פסול בקידום הדת בדמוקרטיה, כל עוד יש הפרדתה ברורה בין דת למדינה. אולם, בטורקיה, ארדואן הופך את הדת לחלק בלתי נפרד מהתהליך הפוליטי במדינה. למעשה, כבר ב-1999 ארדואן ריצה 4 חודשים מאסר על הסתה דתית לאחר שהקריא בפומבי שיר לאומני שבשורותיו המשפט: "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם קסדותינו, זריחיהם חרבותינו ומאמינים חיילנו". דעתו של ארדואן כי טורקיה מהווה מודל לדמוקרטיה אסלאמית אינה אלא סיסמה ריקה, שכן אין לה תהודה בבית וגם לא באף מדינה ערבית או מוסלמית.

העובדה כי טורקיה כבר איבדה כל סיכוי להצטרף לאיחוד האירופי נובעת באופן ישיר מחתירתו החמורה והמתודית של ארדואן תחת היסודות אשר עליהם מושתתת הדמוקרטיה, לרבות חופש העיתונאות והביטוי, זכויות אדם, מערכת שיפוטית הוגנת ונטולת פניות, מערכת חינוך ציבורית חילונית, ומערכת בלמים ואיזונים בין שלוש רשויות השלטון.

לקידום האג'נדה האסלאמית הסוציו-פוליטית שלו, החל ארדואן בהוצאת הנחיות שמטרתן להפוך את טורקיה בהדרגה לחברה שומרת מצוות. הוא עשה זאת דווקא מבלי לפנות לחקיקה כדי להימנע מהתנגדות ציבורית מצד החתך הגדול יותר באוכלוסייה שחילוני. למטרה זו, החל הנשיא במהלכים הנועדים להכניס את תורת האסלאם ודימויים אסלאמיים לתודעת הציבור, ולבנות מוסדות דתיות, אשר יבצעו אינדוקטירציה ויחדירו באוכלוסייה את מצוות הדת.

כבר ב-2011, החל ארדואן לקדם מהפכת אופנה אסלאמית. הוא ביטל את האיסור על מטפחות ראש באוניברסיטאות, ומותר עכשיו לעבודות במשרדי ממשלה ולשוטרות, כמו גם לנשים המשרתות בצבא, לחבוש כיסויי ראש. הרעלה שפעם הוקעה והודבקה עליה סטיגמה כבר הפכה למקובלת בחברה. כמו כן, חלה עלייה ניכרת במספר הדמויות האסלאמיות השמרניות ה"אופנתיות" באופרות סבון, והצגת נשים כעקרות הופכת לתופעה נפוצה יותר ויותר.

יתר על כן, הסמל המודרני של טורקיה מציג את הכוכב מחוץ לסהר, אשר הפך לסמל האסלאם כמו הצלב בנוצרות. מספר המסגדים ההולך וגדל במהירות מסחררת מהווה עוד סימן לכיוון שבו המדינה הולכת. ב-30 השנים האחרונות, מספר המסגדים בטורקיה עלה מ-60,000 ליותר מ-85,000. מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן משתמש במסגד כסמל פיזי לצמיחתם של ערכים אסלאמיים במדינה וככלי פוליטי לחיזוק בסיס כוחה.

אולי הביטוי הבולט ביותר לתופעה זו הוא המסגד החדש והגדול ביותר בטורקיה, בעל ששת הזריחים, אשר נבנה בגבעת קמליקה באיסטנבול, הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, אשר נמצאת בגובה של כ-300 מטר מעל פני הים. האתר משקיף על הבוספורוס, ומעניק תצפית ברורה ונהדרת על העיר כולה.

בנוסף, אסור למכור אלכוהול בין השעות 10 בלילה ל-6 בבוקר, ואין להציג אותו בחלונות או במסעדות באזורים אלו שבקרבתם יש בתי ספר או מסגדים. כמו כן, אסור ליצרני אלכוהול לפרסם או לשמש ספונסר לאירועים חברתיים. נוסף על כך, בעקבות תלונות מאיסלאמיסטים, הממשל אף ביטל פסטיבל לכבוד הראקי (סוג של ערק), המקשה הלאומי, מהלך אשר ארדואן קיבל אותו בברכה.

בשנים האחרונות, הממשל הטורקי תחת מנהיגותו של ארדואן נקט ביוזמות חדשות רבות המיועדות להחדיר את האסלאם עמוק יותר לתוך מערכת החינוך החילונית במדינה במטרה לטפח דור אסלאמי חדש. התכנית כללה בניית 80 מסגדים חדשים באוניברסיטאות ציבוריות, והפיכת אוניברסיטה אחת באיסטנבול למרכז ללימודי האסלאם. בנוסף, ארדואן תמך ביוזמה להטיל שיעורי חובה בדת על כל תלמידי בתי הספר היסודיים, ולהוסיף שעה נוספת בלימודי האסלאם לכל תלמידי התיכון.

אחד הביטויים הניכרים ביותר להרחבת לימודי האסלאם בטורקיה טמון בצמיחתם של בתי הספר הדתיים אימאם-חאטיב, כאשר מאז 2010 מספר בתי הספר גדל ב-90%, מ-493 ל-936, ומספר התלמידים הרשומים בהם צמח מ-65,000 בשנת 2002 למיליון כמעט עד 2016.

בטוהאן איידגול, מנהל יוזמת הרפורמה החינוכית באוניברסיטת סבאנג'י באיסטנבול, טוען כי משרד החינוך מוביל דווקא את הדרישה לבתי הספר הללו במקום להגיב לה. "השלטון מגביל את ההיצע של בתי הספר הלא-דתיים ומגדיל את ההיצע של בתי ספר דתיים… הם יוצרים מצב שבו לחלק מהתלמידים לא יהיה מנוס אלא ללמוד בבתי הספר הללו בלי קשר לרצונם".

הורים ומורים כאחד מתלוננים במרירות על כך כי אנקרה שולטת במינוי מנהלי בית ספר אשר משפיעים על מבחר הקורסים. אלפי מורים בבתי הספר הציבוריים הוחלפו במורים שעברו הכשרת אימאם-חאטיפ. בנים ובנות לומדים בכיתות נפרדות, לכאורה במטרה ליצור סביבה שמתאימה יותר ללמידה.

קמוראן קראקה, נשיא הסתדרות המורים השמאלנית אג'יטים סן, ניסח אותה בצורה תמציתית כאשר אמר: "… [מפלגת ה-AK] משתמשת בילדינו לקידום האידיאולוגיה שלה… מדובר במפעל פוליטי שמטרתו ליצור דור דתי. הם כופים על התלמידים לימודי ערבית, הקוראן ופרשנותו באסלאם הסוני".

אלה שחדורי חוויות לימודיות אימאם-חאטיפ טוענים כי בתי הספר הללו יוצרים אנשים שטובים ומוסריים יותר, שקדנים וחרוצים יותר, ושמצטיינים במקצועותיהם. הם מצביעים על העובדה כי ארדואן בעצמו הוא בוגר בית ספר אימאם-חאטיפ. בנאום שנאם בכנס של צעירי מפלגת ה-AKP, אמר ארדואן כי "ברצוננו לגדל דורות דתיים".

ארדואן משתמש בדת כדי להציג את האג'נדה הפוליטית שלו כמאושרת ונתמכת על ידי סמכות גבוהה יותר, משתמש ב"תעודותיו האסלאמיות" כנשק נגד האופוזיציה, ומשתמש בתנועת הגולן כשעיר לעזאזל בקידום סוג משלו של אסלאמיזם. בעיקר, ארדואן תופס את עצמו כ"איש דת", דהיינו, ה' יצר את הנסיבות שבהן מותר לו לטהר כרצונו את כל אחד מיריבו הפוליטיים האמתיים או המדומים, תוך שכנוע עצמי כי הוא הולך בדרך הישר והאמת.

בתקופה העות'מנית, הדת מילאה תפקיד קריטי במשילות (לקח שלא חמק מארדואן מסתבר), כפי שהבחין ברוך שפיזונה, אשר ב"מאמר תאולוגי מדיני" שלו כתב כי "… הם [הטורקים] אף מתייחסים לפולמוס כמחלל קודש, וסותמים את מוחם של אישים בנוסחאות הלכתיות עד כדי כך שאינם מותירים מקום לתבונה בריאה, אף לא דיה כדי להטיל ספק באמצעותה".

במהלך הדיונים בפרלמנט סביב התיקון לחוקה, דובר הפרלמנט הטורקי, איסמעיל קאראמן, קרא להסרת החילוניות מהחוקה החדשה: "קודם כל, אסור שתהיה בחוקה החדשה חילוניות. היא צריכה לדון בדת…. אסור שתהיה לא-דתית, החוקה החדשה הזו, היא צריכה להיות חוקה דתית".

אם כי הצעותיו של קאראמן לא עברו בסופו של דבר, ברור כי הצהרה כזו לא הייתה מוצהרת מלכתחילה אלמלא ביטאה את הסנטימנטים של ארדואן עצמו. ביסודו של עניין, הולך ומתבהר כי מטרתו של ארדואן להיות למנהיג האולטימטיבי של מדינתו ושל העולם האסלאמי הסוני כולו. בביקור שערך בג'קרטה ביולי 2016, הצהיר ארדואן כי "לנו יש עניין אחד. הוא אסלאם, אסלאם ואסלאם". ובביקורים לאחרונה בבחריין ובערב הסעודית, הוא שידר מסר לעולם הסוני כי יש להתאחד ולשים הבדלים בצד כדי להילחם נגד פגיעות בעולם המוסלמי.

על מנת להיעשות למנהיג הפליטי והדתי העליון, ארדואן דוחף ללא הרף לתיקון החוקה בצורה שתעניק לו כוח כמעט מוחלט, מהלך שלשמו הוא זקוק לתמיכה עממית והמונית, והוא משתמש בדת כדי לצבור תמיכה כזו לקידום האג'נדה הפוליטית שלו. באופן זה, הוא "מקדש" את מדיניותו, ומציב את עצמו במעמד הפוליטי והדתי הגבוה ביותר. כפי שנפוליאון ניסח אותה בתמציתיות, "דת היא כלי יעיל להשתיק את האנשים הפשוטים".

הדת אמורה לספק מצפן מוסרי ואתי לעידוד ידידות, חמלה, אמפתיה ואהבה, וליצירת הרמוניה חברתית ושלום. להיות מוסלמי אמתי פירושו לדבוק בעקרונות אלו שבכתבי הקוראן ולנהוג על פי חמשת עמודי האסלאם. לפיכך, אסור לאף אדם לנצל את הדת כדי לקדם ולממש את האמביציה האישית שלו, דבר אשר מוריד את קדושת האסלאם לרמה של תלאות אנושיות ומרוקן אותה מכל משמעות רוחנית הוליסטית.

אדם מאמין אינו פוגם באצילות האסלאם לצורך קידום אג'נדה פוליטית ואישית בשם האל. איש דת אינו מכניס עשרות אלפי עובדי מדינה למאסר ומותיר את משפחותיהם מיואשים ואומללים. אדם דתי אינו מטהר אלפי מורים ללא הוכחה למעשה עוולה. מאמין אמתי אינו כולא מאות עיתונאים, מהלך אשר חונק את חופש העיתונאות ומשתיק קולות מתנגדים. אדם אדוק אינו מדכא ומשעבד מיליוני אזרחים טורקיים קורדיים ושולל מהם את זכויותיהם הבסיסיות לקיים את מורשתם התרבותית. אדם מוסרי אינו בונה "ארמון לבן" בעלות מיליוני דולרים הנגזלים ממשלמי המיסים כאשר מיליוני טורקים נמקים בעוני מרוד. צדיק אינו יוצר מדינת משטרה ומפעיל אגרוף ברזל לדיכוי הפגנות לא-אלימות. ולבסוף, אדם רוחני אינו חונק את רוחם של אחרים, רומס את כבודם, ומכבה את גאוותם.

האסלאם והדמוקרטיה אינם מוצאים זה את זו כל עוד מתקיימת הפרדה ברורה בין "מסגד ומדינה". לאימאמים יש אומנם תפקיד לשחק בקידום ובהנחלת סגולותיו של האסלאם, ברם, אסור שתהיה להם מילה בעניין התהליכים הפוליטיים במדינה. טענתו של ארדואן כי טורקיה היא מדינה דמוקרטית צבועה במקרה הטוב, לא רק מהסיבה כי הוא תפס בכוח סמכויות דיקטטוריות אלא גם מהסיבה כי הוא שוזר דוקטרינות דתיות אל תוך מוסדות המדינה ותחת איומים מאלץ את החברה האזרחית להצטרף לשורותיה של אדיקותו הכוזבת.

ואילו ארדואן עומד על כך כי האסלאם מציע דרך חיים טהורה יותר ויוצר גיבוש חברתי אשר מביא בתורו לשגשוג ולאושר, לאמיתו של דבר הוא מחריף מתחים חברתיים בטורקיה כאשר הוא מפיץ מותג משלו של אסלאם בצורה אכזרית ובלתי-נלאית במטרה לחזק את האג'נדה הפוליטית שלו. בינתיים המדינה נעשית מקוטבת יותר ויותר בין החילוני לדתי, מגמה אשר מעלה את טורקיה על נתיב מסוכן ונוטל ממנה את הפוטנציאל הטמון בה להיות דמוקרטיה אסלאמית אמתית.