ארדואן: סולטן של אימפריה עות'מנית מדומה

המאמר הוא הרביעי בסדרה המבוססת חלקית על דיווחיהם של עדי ראיה על התנאים הסוציו-פוליטיים המידרדרים בטורקיה ומה העתיד טומן בחובו במדינה. המאמרים הקודמים זמינים לקריאה כאן: הראשון, השני, השלישי

בשיחות ובמפגשים שערכתי במהלך השנים עם ראש ממשלת טורקיה דאז אהמט דבוטאולו, הוא הדהד בצורה נחרצת את חזונו הגרנדיוזי של הבוס שלו הנשיא ארדואן כי עד 2023 (שנת המאה לרפובליקה הטורקית), טורקיה תהיה בעלת עוצמה והשפעה כמו האימפריה העות'מנית בשיאה. בנסיבות הטובות ביותר, אין ביכולתה של טורקיה לממש את חלומו הדחוק של ארדואן. אילו שמר על נתיבו המקורי והשלים את משימת הרפורמות הסוציו-פוליטיות והשיפוטיות ופיתוח הכלכלי שהוביל בתשע שנותיו הראשונות בשלטון, ייתכן וטורקיה הייתה כבר היום שחקן מרכזי בבמה העולמי ומעצמה אזורית.

למרבה הצער, ארדואן זנח חלק ניכר מהרפורמות הדמוקרטיות שבהן דגל, ופתח באסלאמיזציה שיטתית של המדינה תוך פירוק עמודיה של הדמוקרטיה. הוא צבר לעצמו סמכויות חסרות תקדים והפך את טורקיה ממדינה דמוקרטית למדינה אוטוקרטית, וכך הבטיח כי תהיה לו המילה האחרונה בכל עניין מדיני.

בדיעבד, מסתבר כי ארדורן מעולם לא התחייב לשיטת שלטון דמוקרטית. הרפורמות שבהן נקט בתשע שנותיו הראשונות בשלטון נעשו במידה רבה על מנת לעמוד בתנאיו של האיחוד האירופי לחברות בו, דרישות שהוא ניצל כאמצע להניע את עצמו לקראת מטרתו האולטימטיבית. ציטוט המיוחס לו משנת 1999 מתאר בצורה מדויקת את כוונותיו האמתיות מאז שעלה לשלטון. "הדמוקרטיה", אמר ארדואן, "היא כמו אוטובוס, כשאתה מגיע ליעדך, אתה יורד ממנו".

המודל לחיקוי שלו הוא מוסטפא כמאל אטאטורק ("אבי הטורקים"), אשר ייסד את הרפובליקה של טורקיה בשנת 1923. לשני המנהיגים תכונות אישיות דומות, בכך שחיפשו להוביל את המדינה באגרוף ברזל תוך זלזול בהפרדת רשויות. אולם, אטאטורק היה נחוש בדעתו להקים מדינה דמוקרטית חילונית בסגנון מערבי ואילו ארדואן הלך דווקא בכיוון ההפוך.

ארדורן פעל בהתמדה ובעקביות כדי להקים תיאוקרטיה שבה המסורת והערכים האסלאמיים שולטים תוך ניצול דמותו של אטאטורק, אשר נערץ על ידי רוב הטורקים. ארדואן מציג את עצמו כמי שמוביל בנחישות ובתחושת מטרה, צובר כוח מתמיכה עממית, ושואף לתפוס את מקומו ומעמדו של אטאטורק; עם התיקונים החדשים לחוקה, הוא יהיה ניחן בסמכויות שאטאטורק עצמו מעולם לא היו לו.

עם הפופולאריות ההולכת ועולה שלו והצמיחה הכלכלית המרשימה, הצליח ארדואן לנכס לעצמו את הסטטוס של מנהיג חזק והחלטי – של "אבי" הרפובליקה הטורקית החדשה לכאורה – ולחדור בערמה לתודעת הציבור הטורקי תוך ניצול האסלאם כדרך בלתי מעורערת שתוביל את טורקיה לגדולה מחודשת. הוא נחוש בדעות לעמוד בחגיגות המאה לרפובליקה בראש מדינה בעלת עוצמה אשר נמנה בין עשר הכלכלות הגדולות בעולם ואשר מרחיב את השפעתה מזרחה ומערבה, בדומה להשפעה העצומה אשר ממנה האימפריה העות'מנית נהנתה.

על מנת לממש את חזונו הגרנדיוזי, נקט ארדואן במספר צעדים לשם גיבוש כוח מוחלט.

ראשית, פינוי הדרך: ארדואן פעל כדי להדחיק לשוליים או לחסל כל אדם, בתוך מפלגת השלטון – מפלגת הצדק והפיתוח (AK) שלו – ומחוץ לה אשר קרא תיגר על סמכותו או הציע רעיונות חדשים לפתירת בעיותיה של המדינה. על אלו שלא תמכו במדיניותו והעזו להטיל ספק בשיפוטו הוא לא חס או חמל. הוא פיתח תיאוריות קשר, והאשים את יריביו הפוליטיים בלהיות אויבי מדינה שמטרתם להפיל ממשלתו, וזאת על מנת להמשיך ולממש ללא התנגדות את חזונו למדינה, בצורה אנלוגית להשפעתה והישג ידה של האימפריה העות'מנית. הוא אף פיטר את ידידו הנאמן והוותיק דבוטאולו, מאחר ודבוטאולו חלק עליו בסוגיה הכורדית, ובייחוד בגלל אי-רצונו של דבוטאולו לתמוך בתיקונים לחוקה שיעניקו לנשיא סמכויות גורפות וחסרות תקדים.

שנית, הצורך במי להטיל אשם עליו: ארדואן הזדקק לשעיר לעזאזל שניתן היה להאשים אותו בכל חסרונותיו ומגרעותיו, ומצא כי תנועת הגולן תמלא תפקיד זה למופת ותספק לו את הכיסוי להאפיל על השחיתות המאסיבית שסוחפת את ממשלתו. הדבר גם סיפק לו את ה"הצדקה" כדי לנקוט באמצעים חריפים נגד ישויות חברתיות, פוליטיות ומוסדיות רבות, להשתיק את אמצעי התקשורת, לשלוט על המערכת השיפוטית ולהכפיף את הצבא.

תוצאות ניסיון ההפיכה הצבאית ביולו 2016 העניקו לו את התחמושת כדי לנהל ציד מכשפות כלל-חברתי, ואת התירוץ לטהר עשרות אלפים משורות האקדמיה, החברה האזרחית, המערכת השיפוטית, הצבא והביטחון הפנימי. זאת אפשרה לו להשתלט כמעט לחלוטין על כל אגפי המגזר הממשלתי והפרטי. הוא תיאר טיהור זה כרע הכרחי הדרוש כדי לנקות את הציבור מן "מחלת הסרטן" שבה המדינה לקתה. בכך הבטיח ארדואן כי המערכת הפוליטית תסובב סביב הנשיאות, מה שמאפשר לו לקדם ללא עוררין את חלומו האימפריאלי להקים לתחייה את האימפריה העות'מנית בזמן שהמדינה מתכוננת להצביע במשאל העם החוקתי ב-16 לאפריל.

שלילית, השימוש בסמלים עות'מניים: על מנת למשש את חזונו הגרנדיוזי, לארדואן היה צורך להחדיר לתודעת הציבור דימויים עות'מניים, בין היתר באמצעות בניית "ארמון לבן" בן 1,100 חדרים כבית מגוריו בעלות פרוהיביטיבית למשלמי המיסים. הפרויקט האחרון שלו היה מסגד קמליקה, כיום המסגד הגדול ביותר באיסטנבול, אשר עומד בגבעה באותו השם אשר משקיפה על העיר כולה.

לאחרונה, ארדואן החל בבניית מסגד נוסף בכיכר טקסים – אתר לאחת ההפגנות החריפות ביותר נגד ארדואן בקריירה שלו – בכל הסטייל של התקופה העות'מנית. ארדואן אף הוציא הוראה כי ההמנון הלאומי ינוגן בתופים וכלי נשיפה מותאמים על מנת שיישמע כאילו מנוגן על ידי תזמורת מהתקופה העות'מנית.

רביעית, מדיניות חוץ אסרטיבית: תחת ארדואן, טורקיה נעשית גורם אסרטיבי וכוחני יותר ויותר באזור. בקפריסין, ארדואן נחוש בדעתו לסגור עסקה בתנאים שלו. בעיראק, הוא הכניס כוחות טורקיים על אף התנגדויות מצד הממשל העיראקי על מנת לנהל את מלחמתו חסרת הרחמים נגד הכורדים. בסוריה, הוא אפשר לאלפי לוחמים זרים, לרבות רבים שהצטרפו לדאעש, לחצות את הגבול כדי לחזק את לוחמה נגד אסד, תוך ניהול מלחמה נגד הכורדים הסוריים שמטרתה למנוע הקמת שלטון אוטונומי משלהם, וזאת מתוך חשש כי הכורדים הטורקיים גם הם יתבעו אוטונומיה בעקבות זאת.

בנוסף, ארדואן קידם את מדיניות "אפס הבעיות עם שכנים", ואף על פי שלטורקיה יש כיום בעיות עם כל שכנותיה כמעט (וחברותה הפרוספקטיבית באיחוד האירופי הולכת ונעלמת), הנשיא מוסיף לטעון כי טורקיה נהנית מיחסים בינלאומיים טובים. ארדואן עוד מצביע על חברותה של טורקיה בנאט"ו כסימן לגדולתה; העובדה כי לטורקיה יש את מספר כוחות הקרקע השני בגודלו בנאט"ו מחזק את אשלייתו כי אנקרה נהנית מיכולת צבאית שאין שניה לה באזור וכי היא זוכה לאותו הכבוד ולאותה תשומת הלב מהקהילה הבינלאומית שהאימפריה העות'מנית זכתה להם.

חמישית, קידום האסלאם ככלי עוצמתי: ארדואן גם משתמש באסלאם הסוני לקידום המדינה כרפובליקה בעלת אידאלים אסלאמיים הנתמכת על ידי מנגנון מדינה נאמן. הוא מציג את עצמו כמנהיגו של העולם הסוני אשר ישיב את עידן ההשפעה העות'מנית תוך חיזוק שלטונו האוטוריטארי כניאו-סולטן. ללא ספק, ארדואן מקדם בשיטתיות ובקפידה – ועם תמיכתה המלאה של מפלגתו – לאומנות אסלאמית. לדבריו של מוסטפא אקיול, פרשן פוליטי ותרבותי טורקי ומחבר הספר החדש ישו האסלאמי, "פרופגנדה פוליטית היא בפנים שלך כל יום, כל רגע. אם תדליק את הטלוויזיה, אם תפתח עיתונים…"

רה"מ דאז דבוטאולו אמר ב-2015 כי טורקיה "תייסד מחדש את המדינה העות'מנית". אם כי פוטר, הוא – בדומה לרוב פקידי השלטון הטורקיים – מתאר את הממשל כיורש הראוי למורשת העות'מנית. למטרה זו,  ארדואן משתמש באסלאם כמוטיב משותף ומאחד שתזניק את טורקיה לאותה הגדולה שממנה האימפריה העות'מנית נהנתה. למעשה, מנהיגים דתיים טורקיים מאז ומתמיד החשיבו את עצמם כנושאי הדגל של התרבות האסלאמית, ואף על פי ששאיפה זו כשלה עם התמוטטות האימפריה העות'מנית, בעיניהם יש עכשיו לתקן זאת. מבחינתם, "הטורקים צריכים להוביל שוב את האומה [קהילת המוסלמים] כעות'מנים החדשים".

למרבה הצער, ארדואן, אשר עדיין נתפס כגיבור על ידי כחצי מהאוכלוסייה הטורקית, מוביל את המדינה בדרך בוגדנית. לטורקיה ולעם הטורקי יש את המשאבים, היצירתיות והמוסדות כדי להפוך את טורקיה למעצמה משמעותית. באפשרותו של ארדואן, אשר מפגין יכולת יוצאת דופן לרתום את משאביה הטבעיים והאנושיים של מדינתו, היה להפוך את טורקיה למעצמה של ממש בבמה העולמית. הרי שהיה נעשה לאטאטורק של העידן החדש אילו רק התמיד ברפורמות ההיסטוריות שיזם תוך הגנת זכויותיו של כל פרט ועיצוב מודל אמתי לדמוקרטיה אסלאמית.

התמוטטותה של האימפריה העות'מנית נבעה במידה רבה, בין היתר, מהתנוונותה הפוליטית הפנימית, הפעלת כוח שרירותית, והפרות זכויות אדם בוטות, אשר כרסמו באופן דרמטי ביסודות אשר עליהם האימפריה הייתה בנויה.

לא משנה באיזו צורה ארדואן ירצה להקים לתחייה את האימפריה העות'מנית, הוא ייכשל, שכן אין מדינה שתוכל לשרוד, על אחת כמה וכמה להגיע לגדולה, כל עוד הממשל דורך על גבו של העם ורומס את חופשו לפעול, לדבר ולחלום.

בזאת גדולתה של כל אומה טמונה ומתקיימת – האימפריה העות'מנית מעולם לא היוותה מודל ראוי לחיקוי.