להתעמת עם האמת בסוגיית ירושלים

נראה כי אלה העוקבים אחר שיחות השלום המתמשכות בין הישראלים והפלסטינים נוטים לאופטימיות יותר מאי פעם בעבר לגבי הסיכויים להשגת הסכם. בניגוד להם, ישנם אלה המאמינים – מבלי להתייחס למאמצי הדִרבּוּן האמריקאי – כי שום הסכם לא יצמח גם הפעם, וזאת משום שלא ראש הממשלה נתניהו ולא הנשיא עבאס נמצאים בפוזיציה המאפשרת להם גם לבצע וויתורים חיוניים למען השלום, וגם להמשיך ולשרוד פוליטית, כל אחד במדינתו הוא.

עם זאת, עתידה של ירושלים נותרת מרכז הכובד של כל הסדר שהוא, כיום או בכל זמן בעתיד, והיא אשר תכריע את גורל המו"מ כולו. מדובר בעיקר על הקבוצות הקיצוניות בשני הצדדים, כאשר בידיהן היכולת לבנות או להרוס כל עסקה שתהיה נוגדת לאמונתם העמוקה. מסיבות אלה קיים צורך דוחֵק לערב את הציבור באופן רציני בדיונים פתוחים לגבי עתיד ירושלים, משום שבמוקדם או במאוחר יצטרכו הן הישראלים והן הפלסטינים לקבל את הבלתי נמנע – ירושלים כעיר מאוחדת, בירתן של שתי מדינות.

בראיון שערכה לאחרונה סוכנות הידיעות Associated Press עם ראש העיר ירושלים, מר ניר ברקת (שרץ לכהונה נוספת בבחירות המוניציפאליות באוקטובר הקרוב), הוא עמד על כך כי "ישנה רק דרך אחת בה תוכל העיר הזו לתפקד – באמצעות איחודה, כשכל תושביה ומבקריה יזכו ליחס מכבד ושווה; זהו המודל היחיד." בעוד שכמעט ואין ויכוח בין רוב הישראלים ומספר לא מבוטל של פלסטינים על כך שהעיר חייבת להישאר "מאוחדת", מה שברקת בעצם אומר הוא כי את ירושלים לא ניתן לחלק באמצעות חומות-הפרדה וגדרות, והיא תישאר מאוחדת כבירתה הנצחית של ישראל. הוא חוזר ומפציר בפני גורמים ישראלים רשמיים שמשתתפים בשיחות השלום עם הפלסטינים, "להסיר משולחן המו"מ כל דיון הנוגע לחלוקת ירושלים." נראה שברקת מתעלם מהעובדה הפשוטה כי עד שהעיר העתיקה במזרח- ירושלים, המאוכלסת ברובה בפלסטינים, לא תוכרז כבירת המדינה הפלסטינית העתידה, אין מה לדבר על שלום ישראלי-פלסטיני. לא רק הפלסטינים ידחו כל אפשרות מעין זו, כי אם גם כל מדינות ערב ורוב העולם המוסלמי יתנגדו להסכם שלום שאינו כולל את ירושלים.

העמדה הישראלית:

מנקודת מבטם של ישראלים רבים, מסירת חלק כלשהו של ירושלים לסמכותו השיפוטית של עם אחר, או למצער לגוף בינלאומי מנהל, פשוט אינו בא בחשבון. קשר וזיקה ייחודיים כאלה לעיר הקדושה, אשר מסמלת זה אלפי שנים את תחושת הגאולה של העם היהודי, הם אשר יצרו מוטיבציה רבת עוצמה לכיבוש העיר העתיקה כשנעשתה נגישה במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967. נפילת העיר העתיקה עם תחילת המלחמה נותרה עד היום מאורע שאין לו אח ורֵע, וסימל את הכפרה היהודית לדורותיה. התפתחות היסטורית זו גרמה להתעוררות מחודשת שהצדיקה את הנחת היסוד הדתית אשר הייתה מוטמעת בנפש (psyche) היהודית הקולקטיבית מזה אלפי שנים. ההגשמה של מה שנראה עד אז כחלום בלתי-מושג בנסיבות הקשות ביותר, נתפס כעת כמעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, ואין כוח בעולם שיוכל לשנותו.

העמדה הפלסטינית:

בשל אמונות דתיות הקשורות למקומות הקדושים של האסלאם בירושלים – מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע – מנהיגים מוסלמים לא יתפשרו לעולם על ירושלים המזרחית כבירת מדינתם העתידית. מוסלמים ברחבי העולם מאמינים כי מסעו של מחמד ממֶכה למסגד אל-אקצה (מילולית: "המסגד הרחוק ביותר") בירושלים התרחש לפני עלייתו השמיימה. אע"פ שהמסגד נבנה זמן רב לאחר מות הנביא, סורה 17:1 בקוראן מציינת כי מחמד ביקר באותו אתר בו הוקם המסגד שנים לאחר מכן. קושי אחר, שרק מוסיף למכשול הפסיכולוגי בסוגיה זו, הינו תחושת הבעלות של הפלסטינים אשר לא הופרעה במשך מאות בשנים. מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית חיזקה באלף מונים את הדחף לשקם את העיר העתיקה עבור אוכלוסיית הרוב המתגוררת בה.

המציאות בשטח:

המציאות הדתית, הדמוגראפית, הפיסית, הפסיכולוגית והפוליטית הניצבת כיום בפני הישראלים והפלסטינים כאחד, אינה מאפשרת עיר מחולקת – אלא משותפת – תוך כדי מתן דוגמא לדו-קיום בין שני העמים. שום צד אינו יכול לעקור מהשורש את משנהו. ירושלים אינה רק מייצגת את הריכוז העירוני הגדול ביותר של דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים החיים זה לצד זה, כי אם גם את מוקד הסכסוך שמפריד ביניהם. המציאות הדמוגראפית במזרח העיר ובמערבה אינה ניתנת לחלוקה. בעוד רוב התושבים הפלסטינים מרוכזים במזרח העיר, עדיין יש לזכור כי מעל 40% מאוכלוסייתה הינם יהודים החיים כיום באזור המוכר כ"קו התפר", בו עבר הגבול בין שני החלקים לפני מלחמת 67'.

בנוסף לעירוב הדמוגראפי, איחוד העיר המיידי בעקבות המלחמה הביא לתנופת פיתוח הן במערבה והן במזרחה, כמו גם עיצובה כעיר אחת עם רשת של כבישים, תנועה ושירותים עירוניים מגוונים כגון אספקת מים, גז וחשמל. ישראל הבינה כי קשרים מבניים כאלה יהוו מכשול בלתי-עביר לכל סיכוי שהוא לחלוקת העיר בעתיד. למרות שגם הפלסטינים מבינים כי מבחינה פיסית לא ניתן להפריד בין שני חלקיה, עדין הם שואפים לכונן את בירתם בצדה המזרחי של העיר.

לפטור את הסכסוך על ירושלים כאילו הוא מונָע מרגשות דתיים גרידא פירושו התעלמות מוחלטת מהפסיכולוגיה ומהאמוציות ששני העמים גם יחד חולקים כלפיה, כליבת שאיפותיהם הלאומיות. הישראלים אכן יתמכו בסילוקם של מספר ישובים המצויים מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים, אך לעולם לא יסכימו להעברת תושבים יהודים מהישובים שמכתרים את ירושלים. בדומה לכך, מנהיגים פלסטינים לעולם לא ייסוגו מדרישתם כי בירת פלסטין תהייה מזרח ירושלים.

על מנת להביא סוף לסכסוך, ובמיוחד כעת עם חידוש המו"מ, השקפות קונצנסואליות שהוזכרו לעיל תובעות גישה של ריבונות משותפת, תוך כדי הכרה הדדית בשלב הסופי של התהליך. אינני מתיימר לחשוב כי האמצעים המפורטים בהמשך מייצגים תכנית משורטטת שעשויה להוביל להסכם על עתידה של ירושלים. כמה מהרעיונות שלהלן כבר נדונו בעבר. יחד עם זאת, מה שעדין חסר הנו שיח ציבורי מכוּון להיבטים השונים של הסכם כלשהו. מהלך זה חשוב במיוחד על מנת להכין את שתי האוכלוסיות הללו לקבל את הבלתי נמנע – עיר מאוחדת, אך בירתן של שתי ישויות – ומנגד לספק את מירב התמיכה הציבורית למנהיגים לשם השגת הסכם. בו-זמנית יש לנטרל כל גורם רדיקאלי משני צדי המפה, אשר ינסה לסכל בדרך כלשהי (גם אלימה) הסכם מעין זה, בהאמינו כי הוא ממלא בזאת ציווי אלוהי.

כל הסכם חייב לפתוח במיסוד הנתונים הקיימים בשטח. בהתחשב באחוז הילודה הגבוה בקרב האוכלוסיות השונות ובתשתית העירונית, לא ניתן לשנות הרבה לשם כינונן של שתי ערי בירה. ברור כי שכונות יהודיות תהיינה תחת ריבונות ישראלית ואֵלו הפלסטיניות תחת ריבונות פלסטינית. על המקומות הקדושים להיות מנוהלים באופן עצמאי בידי נציגיהן האותנטיים של הדתות השונות. יש להגיע להסכם הדדי לגבי כינון מינהל מיוחד בהר הזיתים ובעיר דוד. כמו כן יש להקים מערך ביטחוני משותף על מנת להבטיח את שלום הציבור ושלמותם של המקומות הקדושים, תוך כדי מתן אישורי כניסה הדדיים. אסור שיהיו גבולות פיסיים כלשהם בין חלקה המערבי וחלקה המזרחי של העיר, ותנועת בני אדם וסחורות תישאר חופשייה כפי שהיא היום. הגבול בין שני חלקי העיר יהיה פוליטי בלבד, לשם התוויית אזורי אחריות מוניציפאלית.

מאחר וכמעט ולא עולה על הדעת לעקור תושבים ירושלמים – יהודים ופלסטינים כאחד – ממקום מגוריהם הנוכחי, ההסכם חייב לכלול סעיפים שלא יאפשרו שיבוש כלשהו במהלך חייהם התקין. תושבים פלסטינים שימצאו עצמם בצד הישראלי (אלא אם כן הם אזרחי ישראל) יורשו ליהנות ממגורי קבע בישראל, אך להצביע או להיבחר בפלסטין; ובדומה, ישראלים שיתגוררו בשטחי השיפוט הפלסטינים יהפכו לתושבי קבע בפלסטין, ובבחירות יממשו את זכויותיהם האזרחיות לבחור ולהיבחר לכנסת ישראל. תוקם רשות מוניציפאלית פלסטינית לניהול התכנים האדמיניסטרטיביים של העיר המזרחית שבחסותה. כמו כן תכוּנן וועדה משותפת מנציגי שתי הרשויות, שתפקידה יתבטא במציאת פתרונות לסוגיות שיעלו כתוצאה מהמצב הייחודי, אשר עשוי להשפיע על כל צד בנפרד או על שניהם גם יחד.

לצד כל אחת מהרשויות יעמדו מערכי כוח לשמירת ביטחונן הפנימי, בעוד יחידות משותפות יתאמו וישתפו פעולה ביניהן בנוגע לכל הסוגיות הרלבנטיות שעלולות להתרחש על מנת למנוע אלימות מצד כלשהו, כמו גם היותם מתואמים למקרים של בריחת פושעים מצד אחד למשנהו. כדי להיות מוכנים לפתרון על פי קווים אלה נדרשים מאמצים משותפים, הן מצד מגוון רחב של מנהיגים בעלי אוריינטציה חברתית-אזרחית, והן ממוסדות ציבוריים שונים. אין זה מוקדם מדי לשנס מותניים לקראת מטרות אלו.

ראשית כל, העוסקים במלאכה צריכים לחדד את גישתם היצירתית. שאיפה פוליטית יחד עם הנהגה אמיצה מסוגלים לחולל תמורה בקרב הציבור הרחב, אשר יוכיח למנהיגיו כי ניתן לשנות את הנרטיב המצוי – המתייחס לירושלים המזרחית כאל עיר בלתי-נראית, תחת ריבונות ישראלית בלעדית – לעיר משותפת, כזו שמסמלת דו-קיום בשלום. במצב אידיאלי, נבחרי ציבור בעבר ובהווה צריכים לתמוך בפומבי בפתרון "עיר אחת, שתי בירות". ראה"מ נתניהו (אם הוא מאמין באמת בפתרון שתי המדינות) צריך לחזור ולהדגיש שוב את הכרזתו בפני חברי הקונגרס האמריקאי: "… ביצירתיות ועם רצון טוב, ניתן למצוא פתרון". שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, אמר לעיתונאים בסוף שנת 2010 כי, "מערב ירושלים ו-12 שכונותיה היהודיות [ממזרחה לה] המשמשות בית לכ-200,000 תושבים [ישראלים יהודים] תהיה שלנו; השכונות הערביות, בהן מתגוררים קרוב לרבע מיליון פלסטינים, תהיינה שלהם".

שנית, לכלל אמצעי התקשורת חשיבות עליונה בקידום הרעיון של "עיר אחת, שתי בירות". הכוונה היא בעיקר לכלי התקשורת הישראליים המוכרים כבעלי צביון ליברלי, אשר חייבים להדגיש בפני הציבור את הצורך הדוחֵק במציאת פתרון הולם למען עתידה של ירושלים, משום שבלעדיו לעולם לא ישרור שלום במקום הזה. יש להכביר בפרסום מאמרי מערכת ובניתוחים מעמיקים ומנומקים היטב לגבי המציאות הבלתי נמנעת, שמולה עומדים הן הישראלים והן הפלסטינים.

שלישית, העדר שאיפה והנהגה פוליטית תובעת את לקיחת המושכות בידיה של החברה האזרחית. ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) כולל צוותי חשיבה, ארגוני סטודנטים, קבוצות נשים וועדי עובדים צריכים ליזום דיאלוגים מתואמים על עתידה של ירושלים.

לבסוף, יש לארגן פורומים ציבוריים על מנת לדון בהיבטים החיוביים והשליליים לקראת הפיכת ירושלים לעיר הבירה של שני העמים. אע"פ שפתרון זה נראה כבלתי נמנע כפי שצוין לעיל, עדיין חשוב לבחון אופציות שונות, ואם רק לשם הראייה כי אין אלטרנטיבות אחרות. לשיח מעין זה עשויה להיות, עם הזמן, השפעה משמעותית על דעת הקהל בקרב שני העמים. דיונים אלה יכולים להתנהל באמצעות הרשתות החברתיות הנפוצות כיום, עם קבוצות דיון (בנות 15-20 איש) שתכלולנה מלומדים בעלי רקע דתי, אימאמים, רבנים ואנשי כמורה נוצרים, וכן היסטוריונים ומומחים למזרח התיכון. כל המשתתפים חייבים להיות בעלי חשיבה עצמאית שאינם מכהנים במשרה רשמית כלשהי בממשלותיהם. כמו כן עליהם להיות מחויבים למציאת פתרון של שלום בהקשר של דו-קיום. התנאי היחיד להשתתפות הוא שכולם יביעו את הסכמתם לעיקרון של ירושלים כבירת שני העמים.

אין ספק כי לפתרון עתידה של ירושלים, כמו גם לסוגיות קונפלקטואליות אחרות בין ישראל והפלסטינים נדרשת מעורבות ציבורית גדולה בהרבה. ירושלים יכולה לשמש או כחבית מלאה בחומרי בעירה לאלימות פוטנציאלית, או כמיקרוקוסמוס לדו-קיום ושלום. חשוב לציין כי מבלי להתייחס למידת הדחיפות של סוגיית ירושלים, כל הסכם בין הצדדים חייב להיות מיושם במשך שלוש שנים לפחות, על מנת לאפשר פיתוח התנהלות שלטונית חדשה בכל התחומים, ובעיקר הביטחוני. יתר על כן, תינתן הזדמנות לבחינת נחישותו ומידת מחויבותו של כל צד, שהיא חיונית בסביבה כה מלאת אתגרים ולא יציבה כמו זו. המנהיגים הישראלים והפלסטינים חייבים בשיתוף פעולה מלא ביניהם, מבלי לתת פתח כלשהו לקיצונים משני הצדדים לחבל בהישג היסטורי כביר זה.

לכל הספקנים למיניהם וחף מכל אופטימיות מופרזת, ברצוני להוסיף: בתנאים של שלום אמיתי וכוונות טובות, כל דבר הוא בגדר האפשר; במצב של יריבות וחוסר אמון מעט מאוד, אם בכלל, הוא אפשרי.