שבויים באשליות קשות

הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני נראה כבלתי-הגיוני ומפליא למדי, שכן רוב הישראלים והפלסטינים מבינים היטב כי הדו-קיום, בין אם תחת תנאי עוינות ובין אם תחת תנאי ידידות, הנו עובדה שאף אחד מהצדדים אינו יכול לשנותה אלא בקטסטרופה. שני הצדדים מבינים היטב כי הפרמטרים הכלליים להסכם שלום בר-קיימא חייבים להישען על פתרון שתי מדינות לשני עמים המבוסס על גבולות 1967 תוך החלפות שטחים מסוימות. אלא ששני הצדדים בוחרים בכל זאת להתהולל באשליות ולחיות בניגוד לזמן ולנסיבות. הם מעדיפים כביכול להמשיך בעימותים האלימים ובשפיכת הדמים במקום לחיות בדו-קיום ובשלום, ולהוסיף ולהאשים זה את זה בדרך ההרסנית האינסופית ששני הצדדים בחרו בצורה טרגית ללכת בה.

ישנם אימפרטיבים בסיסיים, יחד עם צעדים להשגת ביטחון הדדי ארוך-טווח, אשר מייצגים את מה שהונח על שולחן המשא ומתן בשנת 2000 בקמפ דייוויד וב-2010/2011 וב-2013/2014 תחת חסותו של ממשל אובמה בירושלים וברמאללה. כל סיבוב, עם מידות שונות של התקדמות בו, שאף לסגירת הסכם, אך לא הצליח לעשות זאת. השאלה היא: מדוע?

תפיסות מוטות וסלקטיביות, שחוזקו על ידי חוויות היסטוריות, הדת ואידיאולוגיות סותרות, נעלו את שני הצדדים בעמדות מבוצרות. הגורמים המקיימים והמחזקים דפוסים אלו כוללים רגשות כגון פחד, חוסר אמון וחוסר ביטחון. התוצאה הפסיכולוגית היא שלילה הדדית של הנרטיב של האחר ודה-לגיטימציה הדדית.

ביחד, התוצאה האופרטיבית הנה סטגנציה וקיטוב. מה שמתבקש, אפוא, הוא דו-שיח מכוון-קונצנזוס במישור המנהיגות ומנוהל הן על ידי גורמים ממשלתיים והן על ידי אחרים, ואינטראקציות פנים-מול-פנים, במטרה לפתור את סוגיית הפרספציה – אתגר רציני לאור הסביבה הנוכחית אשר מחזקת דעות קדומות במקום להפריכן.

ישנם קונספטים פסיכולוגיים שרלוונטיים להבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני; קונספט האשליה הוא אולי החיוני ביותר ביניהם. ב"עתידה של אשליה", פרויד מציע את ההגדרה הבאה: "…אנו מכנים אמונה בשם אשליה כאשר יסוד מילוי משאלה הוא המכריע בה, בהתעלם מיחסה למציאות, ממש כשם שהאשליה עצמה מוותרת על הוכחת אמיתות".

לאשליות יש שני מאפיינים עיקריים: 1) הן נובעות ממשאלות אנושיות עמוקות, ו-2) האמונה מוחזקת בהיעדר כל עדות משכנעת, או כל בסיס רציונלי, לחיזוקה.

אין להתכחש לעובדה כי הן הישראלים והן הפלסטינים שבויים באשליות קשות אשר רק משמשות להנצחת הסכסוך ולמניעת כל הבנה הדדית. בייחוד, האמונה המוחזקת על ידי ישראלים רבים כי יש להם זכות לאדמה (כולל יהודה ושומרון) המבוססת בתנ"ך וכי האל נתן אותה ליהודים לנצח הנה ללא ספק אשליה של אתמול.

האמונה הזו אינה זוכה לחיזוק מפני שקיימת עדות אמתית לכך שהאל קבע זאת (אם כי שתי ממלכות יהודיות אכן התקיימו – הראשונה במאה העשירית לפה"ס והשנייה החל מ-539 לפה"ס – על אותה האדמה), אלא מפני שהיא מספקת צורך פסיכולוגי עמוק למולדת יהודית מתת-האל.

האמונה כי על ידי הרחבת ההתנחלויות ישראל תחזק את ביטחונה הלאומי ואת אחיזתה בארץ ישראל השלמה הנה אשליה של אתמול, אשר מתעלמת מנוכחותם של מוסלמים באותה הארץ במשך יותר מ-1,300 שנים.

חשוב לציין כיצד אשליות מזינות ומחזקות זו את זו, ומהוות מחסום פסיכולוגי בלתי חדיר לרפלקציה ביקורתית. אשליותיה של ישראל משמשות ליצור את ההיגיון לכיבוש.

הפלסטינים מצדם אינם נטולי אשליות משלהם. גם הם מאמינים כי האל שמר את הארץ להם, ומעלים תמיד את העובדה כי שכנו בארץ במהלך מאות שנים. מנקודת מבטם, נוכחותו של מסגד אל-אקצא, אשר נבנה בשנת 705 לסה"נ, מעידה על זיקתם ההיסטורית והדתית לעיר הקודש.

הם גם נאחזים ברעיון כי יום מן הימים ישובו לארץ אבותיהם, שכן הם מוסיפים להתעקש על זכות שיבתם של הפליטים הפלסטיניים, על אף העובדה כי הדבר מזמן הפך לבלתי-אפשרי מבחינה מעשית.

הפלסטינים נאחזים באשליות של אתמול באותו העיוורון ובאותה הנואשות שהישראלים נאחזים באשליות משלהם, מה שרק מביא להתנגדות ולחששות מפני שינוי. כמו כן, אלא אם כן שני הצדדים ישנו כיוון ויכירו בזיקתו של השני לאותה הארץ, בייחוד מהסיבה כי זיקה זו מבוססת בדת, המצב עלול להוביל לקטסטרופה.

הדבר תרם להפיכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני הן לכרוני והן לקשה לפתרון, שכן האשליות השונות מטופחות בהתמדה ובמודע על ידי היתקלויות עוינות ולעתים תכופות אלימות בין שני הצדדים.

בחיפוש אחר דרך לגשר בין התפיסות הסותרות, אשר גם תקשר בין תחומי הפסיכולוגיה והפוליטיקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניתן להציע כי התנגדות קולקטיבית הדדית לשינוי (הן מודעת ומכוונת והן לא-מודעת ופנימית) מגנה על זהות פגיעה.

בהשוואה, לדוגמה, לזהויותיהן היציבות והבוגרות יותר של האומה האמריקנית, האומה הבריטית והאומה הצרפתית, זהויותיהם של העם הישראלי והעם הפלסטיני הן, באופן מסוים, עדיין ב"גיל ההתבגרות".

זהויות במסגרת זו הן פגיעות יותר, והשחקנים הראשיים הם דפנסיביים יותר ומתנגדים יותר לשינוי. באופן טבעי, קשה (אם לא בלתי-אפשרי) לשחקנים הללו להביע זאת בפומבי, שכן לעשות זאת הוא בגדר הודאה בפגיעות כזו.

ייתכן וקונספט ההתנגדות הפסיכולוגית לשינוי עצמו משפיע על המסגרת הפוליטית בכלל ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט; הוא קשור קשר הדוק לתפיסות במישורים רבים ומספק הגנה בפיתוח תחושה של זהות פגיעה.

ואותה המנטליות, המחוזקת על ידי חוויות היסטוריות, מוסיפה לשרור אחרי שבעת העשורים שחלפו מאז פריצת הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. פרטים וקבוצות, ישראלים ופלסטינים, כאחד, מוסיפים לפרש את טיבו של חוסר ההרמוניה ביניהם כ"זה אנחנו או הם" בצורה מוטית וסלקטיבית.

מכאן שהדבר דיכא כל מידע חדש ואפשר להמשך התנגדות לשינוי שעשוי לשפוך אור חדש על טיבו ומהותו של הסכסוך ולסייע בקידום תהליך השלום.

קונספט ההתנגדות הלא-מודעת לשינוי במסגרת זו מתקשר היטב להשקפה לגבי התפיסות המניעות את הקיטוב בסכסוך. הניסיון ההיסטורי, אשר מעצב תפיסות, משמש, בין היתר, לחזק את תחושת הזהות של "מי אנחנו באמת", הנחה קולקטיבית פורמטיבית אשר מהווה סלע-אם לשני שחקני המפתח ואשר מניעה את ההתנהגות הפונקציונלית והדיספונקציונלית.

בעקרון, מנטליות כזו מונעת משני הצדדים לשקול רעיונות חדשים שעשויים להוביל לפשרות המתבקשות לפתרון לשלום. הפרדוקס כאן הוא כי הרוב בשני הצדדים כן רוצה בשלום, ויודע היטב כי לא יהיה שלום ללא ויתורים משמעותיים, אלא שהם אינם מסוגלים ליישב ויתורים אלו עם התפיסות המקובעות שמנעו פשרות כאלו עקב התנגדות לשינוי וחששות ממנו.

לפיכך, כל מסגרת לשלום חייבת להכיל בחובה תנאים שיעלו את הסיכויים בצורה דרמטית להשגת פתרון. ראשית, על שני הצדדים להתחייב להגשת הסכם המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, מתוך אמונה כי שינוי, אשר מתורגם לדו-קיום, הוא בלתי-נמנע. לכן, עליהם להתאים את עצמם לדרישותיו של הצד השני, צעד אשר מתוך הכרח מחייבם לנקוט בוויתורים משמעותיים.

שנית, על מנת לאפשר זאת, עליהם לקיים אינטראקציות חברתיות, כלכליות, תרבותיות וביטחוניות פנים-מול-פנים למען פיוס וריכוך ההתנגדות לשינוי, צעד שיש לנקוט בו לפחות שנה אחת בטרם פתיחת המשא ומתן בכדי ליצור את האווירה הפסיכולוגית ופוליטיות הדרושה לטיפוח האמון ההכרחי למשא ומתן סובסטנטיבי ומוצלח לשלום.

חידוש המשא ומתן ייתקל במבוי סתום אלא אם כן הישראלים והפלסטינים ישנו את דעותיהם הקדומות ואת התנגדותם וחששותיהם מפני השינוי, ובסופו של דבר יגיעו להבנה כי גורלותיהם שזורים זה בזה, ואף צד אינו יכול לחיות בשלום ובביטחון בלי הצד השני.

******************************************

אני חש מחויב לסכם מאמר זה, שהוא מאמרי האחרון לשנה הנוכחית, באזהרה שישראלים ופלסטינים כאחד יטיבו להרהר בו ככל שמתקרבים לסיום העשור השביעי בסכסוך הטרגי ביניהם.

על כל קיצוני ישראלי ומיליטנט פלסטיני, דהיינו כל אחד הדורש את הכול או כלום, לעצור ולחשוב היכן ישראל והפלסטינים יהיו בעוד עשר שנים במידה והמצב הנוכחי יוסיף להתקיים?

אשליותיכם היום לא יהפכו למציאות של מחר, ומה שהמחר יביא הוא רק עוד כאב, דמעות וסבל.

הסכסוך ביניכם מתפתח מהר אף יותר למלחמת קודש. ארמגדון מוסלמי-יהודי, אשר יצית תבערה אזורית בלתי-נתפסת, הוא כבר בהתהוותו.

אם אתם מאמינים אמתיים, אסור להתריס נגד רצונו של האל, שכן הוא הפגיש ביניכם בכדי להעמידכם במבחן – עליכם לחיות בשלום ובהרמוניה, או תידונו לנשייה ולמפח-נפש.

בידיכם הכוח לבחור בגורלכם. האם הוא יהיה הרס-עצמי או מימושו של חלום נכסף?

קומו והעבירו מורשת של תקווה לכל ילד ישראל ופלסטיני, שכן לילדים הללו יש את הזכות מתת-האל לגדול ולשגשג ואסור שאף אחד מהם ימות לשווא בעד אשליותיכם.