תמריצים ושלום
אלא אם כן תהיה התייחסות תחילה לחוסר האמון, לחוסר הביטחון ולאשליות, אין תמריץ – סוחף ומשנע ככל שיהיה – אשר יניע את ישראל והפלסטינים לנקוט בוויתורים הקריטיים הדרושים כדי להגיע להסכם שלום.
מאמר זה הוא חלק א' מתוך שני חלקים; את ההמשך ניתן לקרוא בשבוע הבא.
הוועידה הבינלאומית אשר נערכה על ידי צרפת ב-3 ליוני בפריז כדי לקדם את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הסתיימה בלי קביעת צעדים ספציפיים ומוחשיים אשר ישכנעו את שני השותפים לחדש את המשא ומתן בשאיפה להגיע להסכם שלום. ההודעה המשותפת שהוצאה בעקבות הוועידה ציינה כי: "המשתתפים דנו בדרכים אפשריות שבהן הקהילה הבינלאומית תוכל לעזור לקדם את הסיכוי לשלום, בין השאר על ידי הענקת תמריצים משמעותיים לצדדים לעשות שלום".
אף על פי שהמשתתפים הסכימו להיפגש שוב בהמשך השנה ולהציע תמריצים מסוימים לשני הצדדים במטרה לחדש את המשא ומתן ברצינות, הנני טוען כי אין תמריץ, סוחף ומשכנע ככל שיהיה, אשר יצליח אלא אם כן תחול קודם לכן תקופת התפייסות בין ישראל לפלסטינים. למעשה, אם נתניהו או עבאס יסרב להשתתף בתהליך פיוס, ברור יהיה כי המנהיגים כלל אינם מעוניינים בהסכם שלום, קל וחומר בוויתורים הכואבים ההכרחיים להשגת שלום.
אם כי מתן תמריצים יהיה לבסוף חיוני לסגירת הסכם, קיימים שלושה מכשולים עיקריים אשר יש להתגבר עליהם תחילה על מנת לשנות את תפיסותיהם של הישראליים והפלסטינים זה כלפי זה באופן שיאפשר להם לנהל משא ומתן בתום לב.
שלושת האלמנטים הנם: חוסר האמון העמוק בין שני הצדדים; חששות סביב ביטחון לאומי; והאשליות שרבים בשני הצדדים עוד שבויים בהן, אשר בסופו של דבר שוללות את זכותו של השני למדינה עצמאית משלו.
חוסר אמון: לא ניתן לשכך את חוסר האמון העמוק וההדדי באמצעות משא ומתן או סתם הסכמה להתחיל לסמוך זה על זה – אלא מדובר בתהליך שיש לטפח אותו לאורך תקופה. על פי הפילוסוף ג'יי ברנשטיין, "יחסי אמון מקנות לחיי היומיום את מהותם האטית… יחסי אמון הנם יחסים של הכרה הדדית שבהם אנו מכירים בעמדתנו ובפגיעותנו ההדדיות זה כלפי זה".
חוסר אמון נותר אחת הבעיות הקשות ביותר המוסיפות לפקוד את שני הצדדים ואשר נחרטות בתודעתו של כמעט כל ישראלי ופלסטיני, שכן טרם נעשה מאמץ של ממש לשככו. אדרבה, בשטח מוסיפים הצדדים דווקא לפעול בדרכים אשר רק מעמיקות את חוסר האמון.
לדוגמה, ישראל מוסיפה לבנות ולהרחיב התנחלויות, חמאס מוסיפה לבנות מההרות למטרות אופנסיביות, פלסטינים ומתנחלים מסוימים מוסיפים להשתתף באלימות פזיזה, ומנהיגים בשני הצדדים מוסיפים להפגין עוינות בפומבי. יתרה מזו, כימיה אישית ותקשורת בין המנהיגות הישראלית למנהיגות הפלסטינית עוד חסרות לחלוטין.
חוסר האמון המתמשך מניב באופן אוטומטי עמדות דוגמטיות ועקשניות ומחזק הנחות קיימות ביחס לכוונותיו האמתיות של הצד השני. זאת ועוד, העדר האמון מוביל לשיתוק חברתי ולאובדן תקווה תוך עירור פחדים, תחושה של חוסר וודאות, ואי יכולת לטפח קשרים חברתיים. כתוצאה מכך, שני הצדדים חושדים בכל פעלה הננקטת על ידי הצד השני, גם כאשר הכוונות הן הטובות ביותר, שכן הספקנות ההדדית גורמות לתחושה כללית של חוסר תועלת בעשיית ויתורים.
ללא ספק, נעשו עד כה מעט מאמצים לטפח אמון באמצעות אינטראקציות מפייסות הדדיות. להפך, משתמשים הצדדים בבמה הציבורית דווקא כדי להשמיץ זה את זה, מה שרק מעמיק את השנאה וחוסר האמון במקום לבנות גשרים חדשים. כתוצאה מכך, העדר האמון העמיק כבר עד כדי כך כי אין סיכוי פשוט לתקנו בשולחן המשא ומתן. ולכן יש לבנות ולטפח את האמון באופן שיאפשר לשני הצדדים לראות זה בזה שותף פוטנציאלי הראוי לאמון.
בניתוח הסופי, ניתן להתגבר על חוסר האמון רק באמצעות אינטראקציות בינאישיות. על שני הצדדים לנקוט בצעדים בוני-אמון כדי להפגין בצורה משכנעת כי יהיו מסוגלים למעשה להתחיל בתהליך שבו ילמדו לבטוח זה בזה ולהסכים על ולהתחייב הדדית לפעול על פי נוהלי כניסה למשא ומתן אשר יסללו את הדרך לשלום בר-קיימא. חלק מצעדים אלו עשויים לכלול אך אינם מוגבלים לדברים הבאים:
תוכל ישראל לעצור או ככל הפחות להאט את הרחבת ההתנחלויות במהלך התקופה המדוברת. כמו כן, באפשרותה לחדול מההענשה הקולקטיבית ומהפשיטות הליליות, ולעבוד באופן צמוד עם הביטחון הפנימי של הפלסטינים כדי למנוע מקיצונים בשני הצדדים לחבל בתהליך זה. צעד נוסף יהיה שחרור אסירים פלסטיניים, או לפחות כיבוד זכויותיהם לביקורי בני משפחה.
הפלסטינים מצדם גם יוכלו לנקוט בצעדים מסוימים, החל מהפסקת ההסתה הפומבית, עבודה צמודה עם ישראל בפעולה נגד קיצונים בשטחים, עיצוב נרטיב ציבורי חיובי, דיבור פתוח על הצורך בפיוס עם ישראל, והדגשת כורח הדו-קיום בין שני העמים. אין ספק כי, אינטראקציות אדם-מול-אדם במהלך תקופה בת 18 חודשים לפחות יתבקשו כדי לטפח מידה של אמון אשר יאפשר לשני הצדדים לתפוס זה את זה באור חיובי יותר.
ביטחון לאומי: שוררת כיום אווירה של פחד וחרדה באשר לעתיד אשר נחווית על ידי שני הצדדים, ואשר מחוזקת על ידי תחושה עמוקה של חוסר ביטחון לאומי. חששות אלו מושפעים במידה רבה מניסיון עבר, שכן שניהם יכולים למעשה להביא טיעונים חזקים המסבירים מדוע הם מוטרדים מענייני ביטחון לאומי. מבחינת הישראלים, ניסיון זה כולל הפגזות אקראיות, מעשי אלימות קיצוניים כגון מקרי הדקירה המרובים שהתרחשו במהלך 8 החודשים האחרונים, מכוניות תופת, ואיומים קיומיים מאיראן וקבוצות כגון חמאס וחיזבאללה. על ידי העלאה מתמדת של תחושה זו של חוסר ביטחון, היא הפכה למנטרה של המדינה, ולעתים גרמה לישראל לנקוט בצעדים בלתי מצדקים כדי לחזק לכאורה את הביטחון תוך החרפת תחושת חוסר הביטחון בקרב הפלסטינים.
בנוגע לפלסטינים, החשש הגדול והתמידי אצלם קשור להבנתם כי ישראל הנה ותישאר תמיד המדינה החזקה באזור, וכי בשום פנים ואופן לא יצליחו לגבור על ישראל בכוח. בפרפרזה של הנרי קיסינג'ר אפשר לומר כי, ביטחונה המוחלט של ישראל הופכת את הפלסטינים לחסרי ביטחון באופן מוחלט. תחושה זו של חוסר ביטחון מעוררת דאגה מתמדת המחוזקת על ידי חשש מפני פשיטות ליליות, הריסת בתיהם, אובדן שטחים, מעצר מנהלי, בין השאר. העובדה כי ישראל מסוגלת לנקוט, בכל עת, בצעדים שהיא מגדירה כהכרחיים תחת האמתלה של הגנת ביטחונה הלאומי יוצרת תחושה עמוקה של פגיעות בקרב הפלסטינים.
בנוסף, הוולטיליות האזורית והתפתחות אירועים אשר עליהם אין לאף צד שליטה אינן מרשות להם לקחת את הביטחון כמובן מאליו. לתהפוכות האזוריות הסוחפות, לרבות מלחמת האזרחים בסוריה, עלייתו של דאעש, והסכסוך הסוני-שיעי, יש השפעה ישירה ועקיפה על היחסים בין ישראל לפלסטינים, והן מחריפות את החרדה, אשר בתורה מעכבת כל נכונות לנקוט בוויתורים אשר עלולים להשפיע לרעה על ביטחונם הלאומי והפרטי.
אף אם ישתכנעו שני הצדדים לחדול מכל פעילות המעודדת או מעוררת דאגות סביב סוגיית הבטחון הלאומי, ייקח עוד זמן עד שישתפו פעולה בצורה מלאה וינקטו הדדית בצעדי פיוס מעשיים ומשלימים אשר יסייעו בהפגת חלק מחששות אלו.
