איראן תהיה מעצמה גרעינית, אלא אם…
הממד הפסיכולוגי והגיאופוליטי המניע את איראן להשיג נשק גרעיני
במאמרי האחרון ערכתי סקירה – באופן בלתי מוטה עד כמה שניתן – על המדינות השונות אשר עלולות להיפגע מהסכם הביניים שנחתם לאחרונה בין איראן ומדינות ה- 5+1P (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה). במאמר הנוכחי אני מֵעז להסביר מדוע אני מאמין כי איראן לא תיטוש את כוונתה לשים את ידה נשק גרעיני, ומה עומד מאחרי נחישותה לנסות ולהשיג הסכם קבע – אם יושג אי פעם – או זמני, במקרה הטוב. לבסוף, אני מעלה את השאלה האם ניתן, או לא, למנוע ממנה להפוך למעצמה גרעינית בדרכי שלום.
כהתחלה, חייבים לזכור כי כלכלת איראן קרסה כמעט לחלוטין בעקבות העיצומים הקשים שהוטלו עליה, וזוהי הסיבה המרכזית – אם לא היחידה – שבגללה היא הגיעה לשולחן הדיונים. מכל מקום, היה זה לא יותר מאשר צעד טקטי בלבד מצדה, מעין נסיגה אסטרטגית מ'שדה הקרב' על מנת לזכות בהפוגה זמנית, לפני שהיא מתארגנת לשוב ולשנס מותניים – מעֶמדה טובה יותר – להשגת מטרתה הנחשקת.
קיימים ארבעה ממדים שונים לדחף הבלתי נלאה של איראן להשיג נשק גרעיני:
גאווה לאומית: תפיסתה את עצמה כממלאת תפקיד מרכזי הן ברמה האזורית והן בבינלאומית, שליחותה מטעם-עצמה להפצת האסלאם ע"פ חזונה היא, וגאוותה הלאומית אשר תפסול כל הסכם שעשוי למנוע את הפיכתה למעצמה גרעינית.
איראן הינה אומה גאה בעלת היסטוריה המשתרעת על פני 4000 שנים, במהלכן היא הקרינה עוצמה והשפעה רבה על המרחב הקרוב ומעבר לו. לאיראן מלאי הנפט השני בגודלו באזור כולו, והיא ממוקמת באחת הצמתים האסטרטגיים ביותר בעולם בשליטתה על מיצרי הורמוז, דרכם עוברים כ-40% מתצרוכת הנפט העולמית.
העם האיראני מושקע היטב ורווּי בגאווה לאומית, ומרגיש כי יש להתנהג כלפי ארצו בכבוד. אזרחי איראן מתייחסים לאחזקתו של נשק גרעיני כמכשיר מרכזי אשר יעניק להם את הכבוד הראוי להם, ובמיוחד לאחר שנים רבות של ניצול והשפלה (כפי שהם רואים זאת) מצד מעצמות מערביות.
הגמוניה אזורית: באיראן חיים 72 מליון שיעים (המהווים 89% מאוכלוסייתה) ועוד למעלה מ-20 מיליון שיעים בעיראק, מול 52 מיליון סונים בכל ארצות המפרץ גם יחד (סעודיה, עומאן, כווית, איחוד האַמירוּיות הערביות וקאטר).
מנקודת מבט איראנית, הן רוב שיעי ניכר בארצות המפרץ והן היסטוריה ארוכה של עושר תרבות וחומרי, מעניקים לה זכות אינהרנטית להגמוניה על האזור כולו.
זה גם מסביר את נחישותה של איראן להמשיך ולנהל מלחמת-שליחות בסוריה – נגד ריבוי הפלגים הסונים והמדינות המובָלות ע"י ערב הסעודית – בתמיכתה במשטרו העלאווי (נצר לתנועה השיעית) של אסד, על מנת להבטיח את השפעתה בעודו בשלטון, ולאחריו.
יתרה מכך, מאמציה העקביים והמוצלחים של איראן להרחיב את השפעתה על מרחב הסהר שבין המפרץ לים התיכון הכולל את עיראק, סוריה ולבנון, מוסיפים יתרון אסטרטגי עצום להתפשטותה האזורית.
איראן חמושה בגרעין לא רק תָעַבּה את הנהגתה האזורית עם יתרונה זה על ארצות ערב הסוניות, אלא גם תשחזר את גדולתה וחשיבותה ההיסטורית, שאבדה ברובה עקב עליונותה של אמריקה לאחר מלחמות העולם במאה ה-20. כמו כן, גרעין איראני יאפשר לה לאיים על שכנותיה הסוניות ולהכפיף את סדר יומן הפוליטי לזה שלה, בעודה מנטרלת את האיום הגרעיני מצד ישראל, אויבתה המושבעת.
זהות לאומית: מה שהעמיק עוד יותר את מאמציה של איראן להשגת חימוש גרעיני הוא הווייתה המתחדשת כרפובליקה האסלאמית של איראן. למרות שלאיראן (פרס) היסטוריה ארוכה בעלת זהות לאומית מוכרת, היא לעולם לא נשלטה בעבר ע"י אנשי דת אסלאמיים. ככזאת, זהותה הלאומית נותרת פגיעה בהיותה עדיין בשלבים הפורמטיביים ואף המתגוננים, על שעדיין לא הצליחה להעמיק את שורשיה בקרב אוכלוסייה אשר ניכרת בה אוריינטציה מערבית.
אי-הפשרנות של אנשי הדת – תהיה זו אגרסיבית (אחמניד'אד) או חייכנית (רוחני) – משקפת את הכְסוּת המֵגִנה על גיבוש הזהות הלאומית, וכך בבסיסה היא מהווה התנגדות פסיכולוגית ללחץ חיצוני. במצב זה אופי חילוקי הדעות בין המוּלות לבין האמריקאים ישא אופי של "אנחנו נגדם" סלקטיבי ומוּנָע מדעה קדומה.
עבור האיאטולות, השגתו של נשק גרעיני בחסות משטר אסלמי שיעי יגבש, יחזק וישכך את הזהות הלאומית הפגיעה-עדיין באמצעות חיבור ישיר לעוצמה הכבירה וליוּקרה של בעלות על נשק גרעיני.
למרות התעקשות האיאטולות כי תכנית הגרעין של איראן הינה למטרות שלום, הם הפכוה למרכיב אינטגראלי בתחושת הזהות הלאומית של המדינה, והצליחו להניע את העם לתמיכה גורפת במשטר ובהתרסתם מול מעצמות המערב, בעיקר נגד ארה"ב.
התנגדות לשינוי: הדִרבּוּן להשגת חימוש גרעיני משמש לאנשי הדת אמצעי בהתנגדותם לשינוי המשטר. הם משוכנעים שמעצמות המערב, ובראשן ארה"ב, מחויבות לשינוי המשטר באיראן ופוחדים מאוד מאפשרות זו, בהיותה מאיימת על עצם קיומה כרפובליקה אסלאמית המוטמעת באריכות ימיו של המשטר הנוכחי ואלה שיבואו אחריו.
איראנים עדין זוכרים באימה ובאיבה את הפלת משטרו של מוצאדק (Musaddeq) בשנת 1953 על-ידי ה- ,CIA ונחושים לא לחזור על אותה השפלה לאומית. הם מקווים להשיג זאת תוך כדי חיופושם אחר אסטרטגיות פוליטיות וצבאיות, כשהחימוש הגרעיני הוא ליבת העניין. אי לכך, התנגדותה הפסיכולוגית של איראן לשינוי קשורה במישרין לדפוסי חשיבתה הפוליטית מול ארה"ב, מה שמזין את התפיסה שכוונתה של ארה"ב הייתה, וממשיכה להיות, שינוי צורת המשטר.
למעשה, אם היה קלף ניצחון כלשהו בדחף האיראני החזק לרכישת נשק גרעיני הינו שימור כוחה, שהוא הלב והנשמה של מהפכת 1979. איראן אימצה משהו מניסיונותיהן של צפון קוריאה ופקיסטן, והיא מודעת לחלוטין לעובדה כי עם הגיעה לנקודה המכרעת, היא תחסן את עצמה מפני התקפה אמריקאית ו\או ישראלית.
מדוע, אם כן, לאור ההיסטוריה הארוכה של איראן בהולכת שולל ובהתרסתה ל-6 החלטות האו"ם בין 2006 ו- 2010 לעצור את תכנית העשרת האוראניום, הסכם הביניים אִפשר לה – ללא-פגע כמעט – לשמור אל תשתיתה הגרעינית ועל יכולותיה להעשרת אוראניום?
טהרן דאגה לכך כי דרישתה המרכזית להעשרת אוראניום תתקבל, ואף זכתה להקלה חלקית – שכה נחוצה לה –בהסרת העיצומים עליה. היא התנגדה לפירוק הצנטריפוגות (עליהן הוסכם) והסכימה רק להקפאת המים הכבדים לייצור פלוטוניום במתקנים, שזו בהחלט פעולה הפיכה. למרות שאיראן הסכימה להחזיר ל-20% את המאגר של 500 pounds בקירוב של אוראניום מועשר באמצעות הפחתת מחצית הכמות ל-5% והפיכת כל השאר לאוקסיד, הרי שגם תהליך זה הינו הפיך.
ההסכמה האיראנית לְמה שמזכיר המדינה ג'ון קרי אפיין בג'נבה בנובמבר 24, כ"פיקוח בינלאומי חסר תקדים" עלול להסתיים רק עם "גישה מוסדרת". על איראן עדיין להסכים לפיקוח-פתע במתקניה התת-קרקעיים הרגישים ביותר בפורדו ובמתקן הצבאי פארצ'ין, היכן שקיים חשד כי היא ערכה ניסויים גרעיניים.
בידענו עד כמה איראן נחושה להשיג חימוש גרעיני, הסכם הביניים אינו מעורר תקווה רבה לקראת הסכם סופי שיִמנע ממנה להגיע לסף רכישת נשק זה. לשם מניעת הסיכון בדרכים דיפלומאטיות ושלילת השימוש בהתערבות צבאית נגדה, ייתכן והצעדים הבאים יוכלו לשפר את הסיכויים שנלקחו בחשבון באופן זהיר:
ראשית יש לפרק מספר ניכר ממתקניה הגרעיניים של איראן, בהם מתנהלת תכניתה הגרעינית. אין ביכולתי לפַתֵחַ דרישה קריטית זו טוב יותר מדבריהם של מזכירי המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ, אשר ציינו בטור שהתפרסם בוול סטריט ג'ורנל ב-2 דצמבר, ש.ז. (בתרגום חופשי):
"אם תקופת ה"הקפאה" של 6 חודשים עליה הוכרז בג'נווה איננה יותר מהפוגה טאקטית במרוצה של איראן לקראת יכולת גרעינית, הרי שבתאריך הנקוב להתכנסות הבאה חייבים לקצץ באופן משמעותי את יכולותיה הטכניות לייצור חימוש גרעיני. זאת יש לעשות באמצעות הפחתה ניכרת במספר הצנטריפוגות, הטלת מגבלות על התקנתן של מתקדמות יותר, ועצירת פעולותיה לייצור פלוטוניום".
שנית, ממשל אובמה חייב להבהיר לרשויות האיראניות באופן חד משמעי (רצוי באופן דיסקרטי כדי לא לפגוע בגאווה האיראנית) כי ארה"ב, בתמיכתו הסוחפת של הקונגרס, לא תהסס אף לרגע להטיל מחדש את העיצומים הקשים ביותר, במידה ואיראן תיתפס בקלקלתה. יתרה מכך, המולות חייבים להאמין כי ארה"ב תנקוט באופציה הצבאית על מנת לעצור את איראן במרוצתה אחר נשק גרעיני, בעודה (ארה"ב) עומדת דרוכה בכל רחבי המפרץ. בנוסף, תמיכתה של ארה"ב באמירוּיות המפרץ באמצעות הגנה מרכזית ויכולות צבאיות, עשויה לגרום למעטפת הרתעה נוספת נגד שאיפתה של איראן להפוך למעצמת-העל של האזור.
שלישית, ארה"ב חייבת להזהיר בכירים איראניים כי על מנת למנוע מהם שיקולים מוטעים, עליהם לחדול מלאיים על עצם קיומה של מדינה אחרת החברה באו"ם, כלומר ישראל. על טהראן להבין כי ישראל תתייחס לאיומים אלה באופן הרציני ביותר, במידה ואיראן תגיע לנקודה זו. ממשל אובמה חייב להתנגד בכל תוקף לאיומים כאלה בעתיד, ולהזהיר את איראן כי ארה"ב אינה יכולה למנוע מישראל נקיטת צעדים צבאיים אם ידוע לה כי נשקפת סכנה לביטחונה הלאומי.
רביעית, ממשל אובמה צריך להתעקש על כך שהסכם בר-קיימא יבטיח גם איראן מתונה יותר בגישתה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן עליו לדרוש מאיראן להפסיק את תמיכתה בקבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות, כגון חמאס וחיזבאללה ופלגים טרוריסטיים אחרים, כשהיא זו המקדמת את האג'נדה הפוליטית שלהם.
חמישית, כדי לשכך את דאגותיה הבוערות ביותר של איראן, על ממשל אובמה להבטיח לאיראנים כי ארה"ב איננה שואפת להחליף את המשטר בטהרן, לא עכשיו ולא בעתיד. מכוח ההיסטוריה שלה, אוצרותיה העשירים, תרבותה וחשיבותה האסטרטגית איראן תזכה לכבוד אליו היא שואפת, ואף תוכל לשחק תפקיד חיובי ומשמעותי על גבי הבמה הבינלאומית. כל זה יועיל לה למכביר, מבלי הימצאותו של
נשק גרעיני ברשותה.
לאיראן ישנה דרך מעוּלָה למוצא מבלי לאבד את כבודה, משום שהיא מעולם לא הודתה בשאיפתה לחימוש גרעיני, והדגישה כי כל תכניות הגרעין שלה היו, ועודן, לצרכי שלום. יתר על כן, משום שדפוסי החשיבה האיראנית בנויים סביב גאווה לאומית, אל לה לארה"ב לאפיין הסכם כלשהו במונחים של "מנצחים ומפסידים", כי אם הסכם על בסיס אינטרסים משותפים ממנו כל צד יוצא מנצח.
אינני כזה נאיבי לחשוב ש"המרשמים" שלי לקץ המבוי הסתום של הגרעין האיראני הוא פשוט וניתן ליישמו בעזרת פתרון אמריקאי בלבד. אמונתם הדתית של המוּלות האיראנים, השקפת עולמם ומקומם בו עלולים לסמאם מלראות את האור. אמונותיהם הדתיות אינן דורשות שום הוכחות, וכתוצאה מכך הם עלולים להמשיך במסלולם הבוגדני ולהביא כליה על עצמם ועל עמם.
אך אז, שוב, אם ממשל אובמה חש כי קיים אפילו סיכוי קלוש בהשגת הסכם בר-קיימא עם איראן, הנשיא יכול לשפר את סיכויי ההצלחה בעמידתו האיתנה על התנאים שצוינו לעיל, ולהפיס את דעתו הוא ושל בעלות בריתו, כי נעשה הכול על מנת למנוע אופציה צבאית.
מכל מקום, מהידוע לנו על יצר ההרס העצמי של איראן, ומתפיסת אמינותו הלקויה של אובמה – במיוחד מאז מפלתו בנושא הסורי – נותר כר נרחב לטעויות ושיקולים שגויים.
בסופו של דבר, ייתכן שכל זה יאלץ את הנשיא לבחור ברע במיעוטו: להרוס את המתקנים הגרעיניים באיראן או לחלופין, להתפשר על הָכָלָה. שתי האופציות נושאות בחובן השלכות מבשרות-רע עבור ארה"ב, לבעלות בריתה באזור, וכמובן לאיראן עצמה.
