הביטחון הלאומי של ישראל: שלילת הלגיטימיות

אחד הנושאים המרכזיים עליו דנים במו"מ הישראלי-פלסטיני המתמשך הינו ביטחונה הלאומי של ישראל. אמנם תחושת חוסר הביטחון של ישראל נתפס כמוגזם בהתחשב בעוצמתה הצבאית, אך אל לפלסטינים לזלזל בה, בהיותה מוטמעת עמוקות בנפשו של כל ישראלי. יחד עם זאת, לא עוצמה צבאית ולא סיפוח שטחים פלסטיניים כלשהם יוכלו לערוב לביטחונה הלאומי של ישראל, כי אם רק הסכם שלום מקיף.

קיבעונה של ישראל על "ביטחון" והאמצעים הקשוחים בהם היא נוקטת, כביכול כדי להשיג ביטחון לאומי חסין לכל, גורם לרגישוּת הולכת וגדלה בצד הפלסטיני. כפי שהנרי קיסינג'ר העיר בספרו
A World Restored, "ביטחון אבסולוטי לאחד משמעותו חוסר-ביטחון אבסולוטי לכל האחרים".

למרבה הצער, אלה בישראל התומכים ברעיון "ארץ ישראל השלמה" משביעים את רעבונם להשתלטות על שטחים פלסטינים נוספים תחת מסווה של הקמת מה שקרוי "גבולות ברי-הגנה". הם מסרבים להפנים את העובדה הפשוטה כי עד אשר הפלסטינים ישיגו הסכם שלום ישיר עם ישראל, השקט היחסי ששורר בתקופה האחרונה רק מסתיר את בוא הסערה שתכה בתוככי ישראל במלוא עצמתה.

עומק טריטוריאלי אינו מהווה ערובה לביטחונה של ישראל. אחרי הכול, המרחק בין נהר הירדן והים התיכון מגיע בקושי ל-42 ק"מ. בעידן טכנולוגית הטילים המתוחכמת אין משמעות לשליטה על שטח כלשהו מזרחית לגבולות 1967.

עובדה זו הוכחה באופן שאינו משתמע לשתי פנים במהלך מבצע עמוד עשן בנובמבר 2012, כשחמאס הצליח להמטיר מאות טילים על ישראל, וכמה מהם אף נחתו בעִבּוּרֵי ירושלים ותל אביב, בעוד אלפי ישראלים נסו על נפשותיהם למקלטים.

קיימת פיקסציה מסוימת במרדפה הכפייתי של ישראל אחר ביטחון אבסולוטי, אשר ניכרת במספר דרכים שגרמו דווקא לתוצאה ההפוכה.

ביטחונה הלאומי של ישראל הינו אמצעי להצדיק את החרמת האדמות הפלסטיניות, את הריסת בתיהם ורכושם, את המאסרים השרירותיים, ומדי פעם גם את השימוש בכוח ברוטאלי, כאשר כול אלה גם יחד מנוגדים לערכי היהדות.

התפשטות והרחבת ההתנחלויות למען ביטחון לאומי הינן נטל ולא נכס. הבנייה המאסיבית של גדרות וחומות אשר בקרוב יקיפו את כל הארץ, הינם הביטוי הגשמי לאובססיית ביטחונם הלאומי של הישראלים.

ישראל למעשה בונה לעצמה כלא ענק; היא הופכת למדינת קסרקטין אחד גדול, כשהיא מתקדמת בהדרגה לקראת מצב של בידוד פוליטי ופיסי, הן מצד שכנותיה הקרובות והן מצד הקהילה הבינלאומית.

בראיון שערך הניו יורק טיימס ב-26 דצמבר ש.ז. עם נפתלי בנט, יו"ר מפלגת הבית היהודי ושר הכלכלה בממשלת נתניהו, הוא הציג לעצמו שאלה רטורית (בתרגום חופשי): "מה עלינו לעשות בעתיד? אינני יודע". וזה יוצא מפיו של מי שרוצה לספח את שטח C התופס 60% משטחי הגדה המערבית, ושאיפתו היא להיות ראש ממשלה בבוא היום.

עתידה של ישראל מונח בידיהם של מנהיגים בלתי אחראיים בעליל, החסרים כל אסטרטגיה ארוכת טווח, חזון או אפילו מושג כלשהו לגבי גורלה של המדינה, באם ימשיכו את מדיניות ההשתלטות על שטחים באמצעות כוחות צבאיים.

בכנס שנערך בדצמבר 2012 בתל אביב, גבי אשכנזי, רמטכ"ל ישראל לשעבר, אשרר שוב את הרגשתם של רבים מעמיתיו, כשאמר (בתרגום חופשי): "ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, ולשתף פעולה עם אלה שתומכים באינטרסים שלה".

אם התשובה היא מצב של שלום עם ביטחון, על ישראל לשחרר עצמה מהסטיגמה ומעוֹל הכיבוש, ולחזק את יסודותיה כמדינה יהודית תוך כדי הסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות.

כדי לשכך את דאגתה הלגיטימית של ישראל לביטחונה, כל הסכם שלום חייב להתבסס על תנאים מסוימים, כולל קביעת טווח זמן מוסכם על מנת להבטיח צעדים בוני-אימון הדדי. מהלכים אלו יאפשרו ריכוך הדעות הקדומות והתפיסות הסלקטיביות אשר כל צד נושא כלפי נכונותו וכוונותיו האמיתיות של הצד השני, ואין עליהם עוררין למען טיפוח אימון הדדי.

נסיגה בשלבים ויחסי גומלין: באופן כללי, בכירים ישראלים משתמשים בנסיגה מעזה ב-2005 (שתוצאתה היא תפיסת השלטון ברצועה בידי החמאס) כהצדקה לסירובם לבצע נסיגה מוחלטת מהגדה המערבית, אפילו תחת הסדרי שלום.

לרוע המזל, תירוץ זה הוא מה שזה: הנסיגה מעזה הייתה חד-צדדית, ללא שום תיאום עם הרשות הפלסטינית וללא הסדרי ביטחון הולמים. היפותטית אפשר להתווכח על כך שאם ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, היה נוקט בצעדים הללו אזי חמאס לא היה שולט בעזה כיום.

כדי למנוע הישנות המהלך הנ"ל, את הנסיגה מהגדה המערבית יש לבצע במשך תקופה של ארבע עד חמש שנים, עם קביעת מסגרת זמן הולמת בין כל שלב אשר תתבסס על צעדים בוני-אימון הדדיים.

שיתוף פעולה מלא בנושא הביטחוני: לאור ניסיון העבר הן של הישראלים והן של הפלסטינים, שיתוף פעולה מלא בין שני הצדדים הינו מחויב המציאות. כל התקדמות בשיחות מוכיחה כי שת"פ ביטחוני הוא אפשרי, אפילו באווירה רווית מתח.

הצלחת שת"פ זה יתאפשר ע"י מחויבותה של הרשות הפלסטינית לשלום, כמו גם נכונותה של ישראל להקל על המוביליות של התושבים הפלסטינים, תוך תיאום עם גורמי ביטחון הפנים של הרשות ושיפור שת"פ מודיעיני.

במהלך ארבע השנים האחרונות הוכיחו הפלסטינים כי הם מסוגלים לשמור על שקט יחסי, ואנשי צבא ישראלים בכירים אף שיבחו את הרשות על הצלחה זו.

שִמור כוח הרתעה אמין: נתון מראש הוא כי ישראל תחזיק כוח הרתעה צבאי למניעת איום קיומי כלשהו עליה, בהווה או בעתיד. בהקשר זה, ארה"ב וישראל יכולות להבטיח כי שום מדינה, או קבוצת מדינות, יהוו סיכון צבאי לישראל, וזאת באמצעות שמירה על יתרונה הצבאי לצד ערבויות אמריקאיות לביטחונה.

יחד עם זאת, ישראל חזקה כיום יותר מאי פעם בעבר; עוצמה זו מאפשרת לה להסתכן ולהושיט ידה לשלום עם הפלסטינים.

במידה והפלסטינים ימשיכו בסירובם להכיר בישראל וייחלו לחיסולה – ע"פ טענת הישראלים – אזי הדרך הטובה ביותר לגלות זאת היא באמצעות הבעת רצון לשלום שוויוני עכשיו, ובזאת לחשוף את פרצופם האמיתי. אין ספק כי דרך זו עדיפה על היותה של ישראל בעמדת המתגונן הנצחי, כשהיא מואשמת השכם והערב בכישלון תהליך השלום.

גבולות וביטחון לאומי: מאז כהונת קארטר כנשיא, כל ממשל אמריקאי תמך ברעיון גבולות 67' כתשתית למו"מ. אפילו אם ישראל תצטרך לשרטט בעצמה את גבולותיה הסופיים, מִתארם לא ישפר את ביטחונה הלאומי.

סיפוחם של עוד ועוד שטחים, שלושה עד ארבעה ק"מ לעומק הגדה המערבית, לא ישנו דבר מבחינה ביטחונית. אלו שמקדמים את רעיון "ישראל הגדולה" בהשתמשם בתירוץ הביטחוני, שואפים למעשה להקיף את הפלסטינים מכל צדדיהם, ובכך רק מפזרים את זרעי הסכסוך האלים הבא. הפלסטינים לא יקבלו לעולם את הסיפוח הישראלי הזוחל בטריטוריה האחת והיחידה עליה הם יכולים לכונן מדינה ברת קיום.

כוח בינלאומי לשמירת השלום: למרות דרישתה המוצדקת – או לא – של ישראל להחזיק כוחות קבע לאורך הירדן על מנת למנוע הברחות נשק והסתננות טרוריסטים, ספק רב אם היא תתקבל ע"י הפלסטינים אשר יראו בזאת אקט של כיבוש, רק בשינוי שם.

במקום זאת, יש לגבש כוח שלום בינלאומי (ייתכן בשיתוף סמלי של ישראל ופלסטין) בחסות האו"ם. עליו לכלול חיילי-משמר ממדינות בעלות אינטרס מוכח בהסכמי השלום, כולל ירדן, ערב הסעודית ומספר מדינות אירופיות, תחת פיקודה הצבאי של ארה"ב.

כוח זה יוסמך ע"י מועצת הביטחון של האו"ם (UNSC) על מנת לנקוט בכל אמצעי שיידרש לשמירה על השלום באזור, והוא לא יורשה להתפרק אלא בהחלטה חד-משמעית של מועצת הביטחון, היכן שארה"ב נהנית מזכות הווטו.

מדינה פלסטינית מפורזת: המדינה הפלסטינית שתוקם תהיה מפורזת מצבא, עם כוחות ביטחון- פנים בלבד. יש לוודא שהפלסטינים לא יוכלו אי-פעם להשתמש בכוח צבאי נגד ישראל, ושום מדינה – כולל ישראל – לא תוכל לאיים על שלומה של המדינה החדשה.

במקום בזבוזי עתק של מאות מיליוני דולרים על ציוד צבאי, ממשלות פלסטיניות עתידיות חייבות להיענות לשאיפת בני עמן להשקעות בתחומי הכלכלה, החינוך, הבריאות והתשתיות, תוך כדי בניית ממסדים דמוקרטיים שיאפשרו להם להתגאות בהישגיהם וליהנות מפירות השלום.

החייאת יוזמת השלום הערבית: על ישראל לקבל את עקרונות היוזמה הערבית מ-2002, ושוב ב-2007, ולהסכים לכינון וועידה משותפת עם נציגי הליגה הערבית, היכן שיידונו בּתְכָניה. זה מתבקש במיוחד עכשיו, לאור הסכמת הליגה לשינויים מסוימים שיתאימו לישראלים.

אין ספק כי צעד זה יפתח את הדלת למו"מ על הסכם שלום ערבי-ישראלי מקיף, ויביא לנרמול היחסים בין ישראל ושכנותיה, כולל אלו המוסלמיות.

כפי שביטא זאת ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, בדברים שנשא ביוני 2011 בכנס באוניברסיטת תל אביב (בתרגום חופשי): "על ישראל לאמץ את ההצעה הסעודית; אין לנו ברירה אחרת, ולא משום שהם (הפלסטינים) בראש מעינָי, אלא משום שאני חושש לרווחתה של ישראל ואני רוצה לעשות כל מה שניתן למען הבטחת קיומה".

מטריית ביטחון אזורית: עם השגת הסכם שלום ויישוב כל ההדורים בסוגיות הביטחוניות, ארה"ב תוכל להציע מטרייה ביטחונית ע"פ הקווים אותם העלתה שרת החוץ האמריקאית לשעבר, הילרי קלינטון ביוני 2009, הכוללים את כל מדינות האזור החיות בשלום עם ישראל, והאחת עם השנייה.

קשרים הדדיים בין תושבי האזור: לבסוף, ביטחון ישראל כרוך באופן הדוק למסוגלותה לעצב קשרים בינאישיים, אשר ירככו את המימד הפסיכולוגי הקיים בנושא הביטחוני בין שני הצדדים.

ישראלים רבים מאמינים כי אין לסמוך על הפלסטינים, ומשוכנעים שהשמדתה של ישראל חרוטה על דגלם. השאלה המתבקשת היא מי ערוך לכונן שלום על בסיס של אמון בלבד?

דבר לא יגרום לשינוי תפיסות ולהבניית אמון הדדי אלא רק קיום מפגשים הדדיים, ובכך חיזוק הקשרים למען שפור המצב הכלכלי, התרבותי והמדעי.

הגיע הזמן לשנות את אותם דימויים שהשתרשו כה חזק בשתי החברות הניציות: בעיני הפלסטיני – דמותו של הישראלי כחייל עם נשק בידו, לאדם בעל חזות ידידותית; ובעיני הישראלי לשנות את דמותו של הפלסטיני כטרוריסט מושבע, לבן-אדם מן הישוב.

דבר מהנאמר לעיל אינו מציע אפילו ברמז שהפלסטינים הינם צופים תמימים במחזה; הם אלה אשר הביאו על עצמם רבים מייסוריהם ומתחינתם הנוכחית. באמצעות אלימותם ורטוריקת איומיהם בעבר הם סיפקו בידי הישראלים את כל הסיבות שבעולם לאי-אימון בהם.

האינתיפאדה השנייה אשר פרצה בשנת 2000 ובמהלכה נהרגו יותר מאלף ישראלים, חוללה את נקודת המפנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ורק העמיקה את חוסר האימון הישראלי בפלסטינים. הפלסטינים מצדם למדו לקח מר, עם מעל ל-4000 פצועים והרוגים והרס רכוש ותשתיות מצמית, כתוצאה מהתגובה הישראלית הקשה.

עם כל זאת, כיום דינאמיקת השינוי תלויה לחלוטין בצד הישראלי; הרוב הגדול בקרב הפלסטינים השלים עם הצורך בדו-קיום עם ישראל, בידעם כי ישראל הינה בעלת כוח אדיר והיא כאן כדי להישאר לעד.

דרישתה הלגיטימית של ישראל לביטחון מלא אכן יכולה להגיע לידי פתרון, אך לא באמצעות צמאון שאינו בא על סיפוקו לתפיסת שטחים נוספים בגדה המערבית. מדיניותה זו היא אשר שוללת את הֶכְשרָה החוקי לבוא בתביעות לגבי ביטחונה הלאומי.