הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותפקידו של הנשיא הצרפתי החדש

ז'יל פארניו, חבר פרלמנט אירופי
פרופ' אלון בן-מאיר, אוניברסיטת ניו יורק

לאורך השנים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אופיין, מסיבות טובות, כסכסוך הקשה ביותר לפתירה מאז מלה"ע השנייה. הסטטוס קוו מכרסם כל יום בסיכויים לפתרון, אך הרוחות הגיאופוליטיות המשתנות במזה"ת יוצרות בכל זאת הזדמנות חדשה לחדש את המשא ומתן. לנשיא הצרפתי החדש, עמנואל מקרון, יש הזדמנות פז כיום ליטול את היוזמה מהבסיס שקודמו הותיר מאחוריו.

ברור כי הנישא מקרון עלול להתייאש בקלות אם יסתכל היטב על הסביבה במזה"ת. רה"מ נתניהו מעולם לא נקט אף ויתור למען השלום ויש להניח כי לעולם לא יאפשר הקמת מדינה פלסטינית במשמרתו. הנשיא עבאס מצדו אינו מסוגל מבחינה פוליטית לנקוט וויתורים. ומעבר לים, הנשיא טראמפ שקוע במשבר פוליטי פנימי, אשר מונע ממנו לפתח אסטרטגיה קוהרנטית שעשויה לשבור את הקיפאון הישראלי-פלסטיני. במקביל, גורמים כגון סכסוכים פנימיים, קיצוניות אלימה, ומלחמות אזוריות מצמצמים מאוד את מרחב התמרון במדינות ערב.

עם זאת, קיימים אלמנטים חיוביים אשר ניתן לנצלם, על מנת להפוך כישלון בטוח להזדמנות אמיתית.

שינוי מיקוד דיפלומטי בעת הנכונה
מבחינה גיאופוליטית, סהר של בעלי אינטרסים משותפים, המשתרע מחצי האי הערבי ועד ישראל, קיים כיום. שאיפותיה האזוריות של איראן מדאיגות מאוד את מדינות ערב בעוד שישראל חשה מאוימת על ידי טהראן. מציאות זו כבר סללה את הדרך לשיתוף פעולה מודיעינית וביטחונית מלאה. והתקרבות דיפלומטית בסוגיה הישראלית-פלסטינית הופכת לאפשרות ממשית במציאות זו ששוררת כעת.

אם כבר חלה התקרבות בין ישראל למדינות הסוניות, מתפתחת גם התקרבות אחרת בין חמאס למדינות ערב השכנות. בכל מקרה, חמאס, אשר חייב להיות חלק מכל פתרון ישראלי-פלסטיני, ויתר סוף כל סוף על קריאתו להשמדת ישראל והצטרף מחדש לקונצנזוס הערבי. כתוצאה מכך, ב-1 למאי חמאס תיקן את הצ'רטר המייסד שלו כדי לקרוא להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 ולהתנתק מהאחים המוסלמיים. מדובר בשינוי משמעותי אשר פותח את הדלת הן להתקרבות פנים-פלסטינית והן להתקרבות אזורית.

נטילת יוזמה
מבחינת האיחוד האירופי, מציאת פתרון לסכסוך מקבלת נחיצות חדשה, שכן הסכסוך מניע את הרדיקליזציה של חלק מהמוסלמים האירופיים, צעירים ברובם. למרבה הצער, ממשלות אירופיות לא הצליחו באופן כללי, על אף קריאות מצרפת, לספק דחף חדש לאינטרסים האסטרטגיים המשותפים שלהם בפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם בחירת מקרון לנשיאות, צרפת צריכה לקבל את תפקיד המנהיגות ולבנות על שתי ועידות השלום הקודמות שנערכו ביוני 2016 ובינואר 2017 כדי לנצל את תנופה שנוצרה על ידי הממשלה הקודמת. קיים חלון הזדמנויות כיום שאסור להחמיץ אותו. לשם כך, כדאי שהממשל הצרפתי הנוכחי יתמקד בשתי מטרות עיקריות:

ראשית, הנשיא מקרון צריך לשכנע את אירופה לוותר על הקוורטט לענייני המזרח התיכון, גוף אשר אינו כולל מדינה ערבית אחת ועוד תובע מחמאס תביעות שאינן מתקבלות על הדעת: וויתור על האלימות, הכרת מדינת ישראל, ואישור הסכמים קודמים בין ישראל לפלסטינים, צעדים שבגדר כניעה מבחינת חמאס. במקום זאת, צרפת, עם תמיכתן של טורקיה וקטאר, מדינות שנהנות מהשפעה ניכרת על חמאס, צריכה לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את חמאס וישראל לאמץ את מטריית יוזמת השלום הערבית. רק מסגרת זו מספקת בסיס משותף למשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים. הבה נהיה ברורים: זניחת הקוורטט היא חובה פרקטית.

שנית, בטרם יחודש המשא ומתן לשלום, אשר לא יוביל לשום מקום בנסיבות הקיימות, על צרפת והאיחוד האירופי לקדם תהליך פיוס שמטרתו תהיה להסיר שלושה מכשולים עיקריים לשלום: חוסר האמון העמוק בין הצדדים, חששותיהם הביטחוניים, והאשליות שבהן שבויים רבים מהישראלים הימניים והפלסטינים הקיצוניים אשר עוד מאמינים כי תהיה להם מדינה בכל ארץ הקודש תוך שלילת זכותו של צד השני למדינה משלו.

מסיבות אלו ואחרות, כל משא ומתן עתידי יצטרך להיערך רק אחרי תהליך פיוס בן שנתיים לפחות כדי להסיר ככל האפשר את שלושת המכשולים הנ"ל, תהליך שתכלול צעדים כגון: הפסקת ההסתה, עצירת או לפחות האטת הקולוניזציה בגדה המערבית, שחרור אסירים פלסטיניים, וקיום פעילויות אדם-מול-אדם, כגון פעילויות ספורט, אינטראקציות אקדמיות, תיירות, מיזמי פיתוח כלכלי משותפים, וכו', על מנת לטפח בניית אמון וליצור אווירה של יחסי שכנות ידידותיים. העיקר הוא לחדש את המשא ומתן, לא באמצעות כפיית ויתורים מידיים ולעתים בלתי-מציאותיים על צד זה או אחר, אלא באמצעות עיצוב התנאים המוקדמים החברתיים והכלכליים שבהם תתפתח כוונה רצינית ואמינה לחדש את המשא ומתן.

אם ברצונו של הנשיא מקרון להוכיח את עצמו בבמה הבינלאומית, כפי שהפגין לאחרונה, עליו לכנס, עם תמיכתו של האיחוד האירופי, ועידת שלום בינלאומית ברוח היזומה הצרפתית הקודמת ולהתמקד בגישה דיפלומטית זו. רוב הישראלים והפלסטינים יתמכו בגישה כזו, אשר על בסיסה ניתן יהיה להם לדרבן את מנהיגיהם לפעול כדי לשים קץ לסכסוך המשתק הזה. לא מעט עומד על הכף, ולצרפת ולאירופה יש כעת הזדמנות היסטורית להיות הולמות למעמדן ולהוכיח יכולתן להתמודד בהצלחה עם מצב קשה ביותר.