"מדינת ישראל היהודית"
בעוד הישראלים והפלסטינים מנהלים כעת דיונים במאמץ להביא קץ לסכסוך שנמשך כבר קרוב לשבעה עשורים, ראש הממשלה נתניהו דורש הכרה בזכותם של היהודים למולדת בישראל, ומבטא זאת כ"מפתח החשוב ביותר לפתרון הסכסוך". תכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 קראה לכינון מדינה יהודית ומדינה פלסטינית, ועובדה זו עדיין צרובה בזיכרון אותן 160 המדינות שהכירו בישראל מאז, אך אף לא אחת מהן נדרשה להכיר בשמה כמדינה יהודית. מדוע, אם כן, נתניהו הופך דרישה זו לתנאי בל-יעבור על מנת להגיע ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים?
אין כל ספק בכך שזכותם של היהודים למולדת בישראל הינה מכריעה על מנת לשמר את זהותה היהודית של המדינה, בהעניקה חוף מבטחים המגן על עצם הישרדותם.
במשך תקופות רבות בהיסטוריה סבל העם היהודי מרדיפות, מאפליה ומגירוש, אשר באו לידי ביטויים האולטימטיבי בשנות השואה הנאצית שהייתה בלתי נתפסת בזוועותיה. רק כאשר מסתכלים על זה בהקשר של הישרדות גרידא, ניתן להבין ללא ערעור את מחויבותו של רוב העם היהודי שמחוץ לישראל לזהותה היהודית של המדינה.
למרות זאת, האירוניה היא שהן הממשלה הנוכחית והן קודמותיה התמידו לאמץ לחיקן מדיניות – ואף נקטו באמצעים – אשר הכשילה באופן ישיר כל סיכוי לשמֵר את ישראל כמדינת העם היהודי.
הבעיה היא כי בעוד שרוב יהודי יציב הינו מכריע למען השגת תכלית זו, קיימים סימנים רבים המצביעים על כך שהרוב היהודי הולך וקטֵן בישראל, וכמעט ולא נעשה דבר מצד נתניהו למנוע מגמה זו.
במקום זאת, נתניהו דורש הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית, כאילו הכרה זו אכן תבטיח לעד את זהותה הלאומית של המדינה, אך ללא התייחסות לשינוי הדמוגראפי שחל בקרב האוכלוסיות היהודית והערבית בישראל.
במאמר במגזיןCommentary מחודש מאי 2009, זיהה ההיסטוריון מיכאל ב. אורן (שזמן קצר לאחר מכן התמנה לשגריר ישראל בארה"ב) את "האיום הדמוגראפי הערבי" כאחד מ"שבעה איומים קיומיים" נגד ישראל.
אורן ממשיך וכותב כי (בתרגום חופשי), "ישראל, המדינה היהודית, הינה מבוססת על רוב יהודי מוחץ ויציב של לפחות 70 אחוז, וכל מספר נמוך מזה יחייבה להגיע להחלטה בין היותה מדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית. אם היא תבחר בדמוקרטיה, אזי ישראל כמדינה יהודית תחדל מלהתקיים".
אלו הן המגמות הדמוגראפיות המטרידות, ואם מצב זה יימשך הן עלולות לגרום למציאות של מיעוט יהודי, ועצם המטרה שלשמה הוקמה המדינה תהיה בסכנה.
ראשית, אזרחי ישראל הערביים היוו 20.7 אחוז מכלל האוכלוסייה בשנת 2012. ב-2011 אחוז הילודה בקרב היהודים בישראל היה שלושה ילדים למשפחה, לעומת 4.38 ילדים בקרב המשפחות הפלסטיניות. דיווחים מסוימים מצביעים על כך שהאוכלוסייה הערבית תגדל מ-1.658 מליון לכדי 2.4 מליון עד שנת 2030. כלומר, היא תהווה כרבע מכלל האוכלוסייה בישראל.
באופן אירוני, בנאומו בכנס שהתקיים במרכז הבינתחומי בהרצלייה בשנת 2003, נתניהו דיבר על האיום הדמוגראפי באמרו כי (בתרגום חופשי), "יש לנו בעיה דמוגראפית, אך היא אינה עם הערבים הפלסטינים כי אם מול ערביי ישראל [שיישארו אזרחים ישראלים]". הוא המשיך ואמר כי, "אם ערביי ישראל ישתלבו היטב ויהוו 35-45 אחוז משאר האוכלוסייה, אזי לא תהייה יותר מדינה יהודית [הדגשה שלי]. אי לכך נחוצה מדיניות אשר תאזן בין שתי האוכלוסיות. הפרדוקס הוא שאכן מדיניות נתניהו מאששת בהדרגה את תחזיתו המאיימת.
שנית, מספר גבוה למדי של ישראלים יורדים מהארץ. הסטטיסטיקה מראה כי כמיליון ישראלים (13 אחוז מהאוכלוסייה) מתגוררים בחו"ל, ומעטים בלבד מתכננים לחזור.
רבים עוזבים בחפשם הזדמנויות טובות יותר לפרנסה; אחרים מואסים בסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, חוששים לביטחונם האישי ורוצים למנוע מילדיהם את חובת השירות הצבאי.
שלישית, ההגירה לישראל כמעט ואינה מאזנת את הירידה ממנה. בשנת 2012, עלו לישראל 16,577 יהודים, בעוד שכ-16,000 ירדו מהארץ. הצפי הוא כי בשנת 2030 יגיעו לישראל בין 440,000 ל-623,000 עולים, וייתכן שמספר דומה ירד אם המגמות העכשוויות לא ישתנו.
הפזורה היהודית הגדולה ביותר מתגוררת בארה"ב, בה יושבים קרוב לשבעה מיליון יהודים, ובאירופה כמיליון וחצי. כשלוקחים בחשבון את המשך הסכסוך עם הפלסטינים ותחושת המיאוס הגוברת של צעירים הן בארה"ב והן באירופה מהמשך הכיבוש הישראלי, הסיכוי לגידול משמעותי במספר הבאים ארצה ילך ויתמעט.
ישראלים רבים המונהגים בידי ראש ממשלה שחוזה מראש את האיום הדמוגראפי אינם עושים דבר כדי להפוך את המגמה הזו על פיה. להיפך, נתניהו עוד מחמיר ביתר שאת את המצב ע"י מדיניות ההשתלטות על שטחים נוספים בגדה המערבית, וביחסו המתנכר עד המפלה כלפי ערביי ישראל, מה שגורם להחרפת היחסים הרעועים ממילא. כך, שבמקום לאפשר לאוכלוסייה זו להוות מרכיב פוזיטיבי במרקם החברתי הישראלי, קיים סיכון סביר שהיא תיהפך לגייס חמישי.
בהינתן תמונה עגומה זו על מצבה הדמוגראפי, מה יידרש אז מישראל על מנת להבטיח בה רוב יהודי, בעודה מתיימרת לשמר את צביונה הדמוקראטי?
ראשית לכל, ישראל חייבת להגיע לידי הסדר עם הפלסטינים בהתבססה על רעיון שתי המדינות, ובכך תוסר המשוואה הדמוגראפית העומדת מולה בגדה המערבית ובעזה.
המשך הכיבוש והתרחבות ההתנחלויות הינם אבן נגף בדרך לכינון מדינה פלסטינית, שעשויה למנוע מצב דה-פקטו אשר יחסל כל סיכוי לזהות יהודית לאומית. כינון המדינה הפלסטינית ישפר גם את מצב בטחונה הלאומי של ישראל, מה שיהפוך אותה ליעד אטרקטיבי יותר עבור היהודים באשר הם.
אזהרתו של ראה"מ לשעבר אהוד אולמרט, כפי שהתבטאה בראיון לעיתון "הארץ" משנת 2007 תקפה גם היום, שש שנים מאוחר יותר, כשאמר (בתרגום חופשי), "אם יגיע היום שבו פתרון שתי המדינות ייכשל, ונמצא עצמנו במאבק למען זכות הצבעה שווה נוסח דרום-אפריקה (גם עבור הפלסטינים בשטחים), אז כשזה יקרה, תחוסל מדינת ישראל". הוא המשיך ואמר כי (בתרגום חופשי), "הארגונים היהודיים שמהם שאבנו את עוצמותינו, אשר בסיסם הוא בארה"ב, יהיו הראשונים לצאת נגדנו משום שיטענו שאינם יכולים לתמוך במדינה אשר לא מיישמת את עקרונות הדמוקרטיה המערבית, ובראשם זכות ההצבעה השווה לכל תושביה". אין ספק כי צעד כזה יסכל כל סיכוי להגירה יהודית משמעותית מארה"ב.
שנית, ישראל חייבת לעודד ישראלים להישאר בארצם, תוך כדי יצירת הזדמנויות עבודה ומקורות פרנסה משופרים. המוני ישראלים יצאו לרחובות בקיץ 2011 מתוך תחושה של חוסר מוצא עקב עליית מחירים וחוסר שוויון משווע.
בינתיים הממשלה מבזבזת מיליוני דולרים על בניית התנחלויות חדשות והרחבת הקיימות, כאשר כל זה נעשה על גבם של ישראלים מרוששים החיים מהיד אל הפה, ונדחקים לחפש את עתידם הם ועתיד משפחותיהם בחו"ל.
התשובה לדילמה זו הינה מדיניות כלכלית חדשה לצמצום הפערים הסוציו-אקונומיים מנקרי העיניים בקרב החברה בישראל, מבלי לחסוך במאמץ לכינון הסכם שלום מקיף עם הארצות הערביות. זה יפתח שווקים חדשים בגבולותיה של ישראל ויאפשר הזדמנויות עסקיות מגוונות, בדומה למה ששמעון פרס ביטא בעבר "מזרח תיכון חדש".
שלישית, למרות שמאגר יהודי התפוצות לעליה ארצה הינו מוגבל, עדיין קשרים תרבותיים ודתיים מהווים אבן שואבת לאותם אלה שמעוניינים לעלות לישראל. עולים פוטנציאלים אלה יתומרצו ביתר שאת כשישראל תוכל להציע הזדמנויות מלהיבות לצמיחה, וזה יגשים את חזונם המקורי של האבות המייסדים: מדינה יהודית בטוחה ודמוקרטית החיה בשלום לצד שכנותיה.
רביעית, על ישראל לכונן מדיניות שתעודד ילודה גבוהה יותר בקרב תושביה החילוניים בהעניקה סובסידיות הולמות, במיוחד עבור דיור בר-השגה. המחיצה הקיימת בין הקהילות הדתית והחילונית בישראל, מוצגת לעתים קרובות כיריבות המוּנעת מהסובסידיות הגבוהות להן זוכה הקהילה הדתית המתרבה במהירות.
יש לפתוח מיידית במערכה למען סיוע הולם לחינוך גבוה ולרכישת דיור סביר, ובדרך זו להגביר את אמונו של הציבור הישראלי ביכולותיו לפרנס משפחות גדולות יותר.
חמישית, עם כל אהבתם של יהודי התפוצות לישראל, הם עדיין מוטרדים מתדמיתה המוכתמת כתוצאה מהנצחת מדיניותה המפלה והדכאנית כלפי הפלסטינים, שנתפשת בארצות מגוריהם כאפרטהייד .
אף פעם בעבר לא עמדה הדמוקרטיה הישראלית תחת אש צולבת שכזו. תחת ניווטו של נתניהו הועלו בכנסת הצעות חוק רבות להגבלת חופש הביטוי באמצעות קיצוץ בקרנות ובמימון לארגוני שמאל לא-ממשלתיים, בצמצום סמכויותיה של הרשות השופטת ובהכרזה מפורשת ובוטה על היותה של ישראל מדינה יהודית, על מנת לבודד את אוכלוסייתה הערבית.
אפילו מזכירת המדינה לשעבר, הילרי קלינטון, נדרשה לסוגיה זו בעשותה גזירה שווה בין המתרחש בישראל לבין משטר המולות באיראן, בעת נאומה בפורום סבן (שהתקיים בדלתיים סגורות בוושינגטון, 2011) בחסות מכון ברוקינגס .(Brookings Inst.)
בקורתה של קלינטון באה מספר ימים לאחר תחנוניו של ליאון פּנֶטה, שר ההגנה האמריקאי לשעבר, שישראל תנקוט באמצעים אזרחיים. כמוהו, גם השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, הצטרף לעמיתיו האירופיים בהביעם בפני נציגים ישראלים את דאגתם העמוקה ממצב הדמוקרטיה בישראל.
על ישראל להגיע לידי החלטה ברורה לגבי מהותה הלאומית: האם תהיה זו מדינה לא-דמוקרטית בעלת צביון אפרטהייד מובהק, או לחלופין – מדינה דמוקרטית החיה בשלום עם שכנותיה ונהנית מקשרים טובים עם ידידותיה במערב. יותר מכל, ברור כי ישראל אינה יכול ליהנות משני העולמות גם יחד.
הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית, ע"פ דרישתו של נתניהו, הינה חסרת כל ערך מעשי, לא יותר מאשר ארבע המדינות המזוהות ע"פ דת הרוב בארצותיהן: הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן, הרפובליקה האסלאמית של איראן, הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן וזו של מאוריטניה.
אולי נתניהו צריך לקרוא לשינוי שמה של ישראל ל"מדינת ישראל היהודית" (The Jewish State of Israel), אבל אז יהיה עליו לזכור כי אך ורק רוב יהודי בר-קיימא יאפשר זאת.
הגיע הזמן שהעם בישראל ישאל את ראש ממשלתו היכן תהייה ישראל בעוד 15 עד 20 שנה, במידה והוא אכן שוקד על אותה מדיניות אשלייתית; אני מוכן להסתכן בניחוש שתשובתו תהיה "אני לא יודע".
האבסורד ביצירת זיקה בין ההכרה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית הינו חד וברור, משום שהכרה זו לא תמתן לא את הריבוי הטבעי של ערביי ישראל ולא את ההתקדמות בתהליך השלום. יתר על כן, היא לא תשמֵר את עיקרון המדינה הדמוקרטית, וגם לא תבטיח את זהותה הלאומית-יהודית של ישראל. בזאת טמונה הסכנה לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, בלי קשר לאיזה שם יינתן לה ו\או מפי מי.
