ליברמן: הפגן אמינותך
אני ספקני למדי אומנם באשר לדבריו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, שכן למדתי לשפוט אותו רק על פי מעשיו. ואולם, החלטתם של הפלסטינים לפסול בהינף יד את מה שליברמן אמר בראיון עם עיתון "אל-קודס" – כי הוא תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים וכי הוא מוכן להסיר את המצור מעל רצועת עזה אם חמאס יתפרק מנשקו – משקפת במקרה הטוב את קוצר ראייתם ואת נטייתם להרס עצמי. הרי שבדחיית הצעתו של שר הביטחון, חמאס אינו משיג דבר אלא להחמיר נוסף את צרתם של הפלסטינים החיים תחת שלטונו, תוך החמצת עוד הזדמנות לשים קץ לסכסוך שאין סיכוי לנצח בו בתנאים שלהם. המנהיגות הפלסטינית בגדה המערבית, אשר מסיבות מוצדקות אולי אינה בוטחת בליברמן, צריכה במינימום לחשוף את הבלוף שלו, אם אכן הוא מבלף.
במקום להעמיד את ליברמן במבחן, הרשות הפלסטינית בחרה לגנות את הצעתו כאילו היה מובן מאילו כי ליברמן והממשלה עסוקים בגינוני ראווה גרידא. ברם, גם אם זה נכון, מדוע לדחות בהינף יד ובצורה גורפת כל הצעה, גישה אשר משחקת דווקא לידיהן של מפלגות הימין? כפי שאותן המפלגות רואות את הדברים, הפלסטינים פשוט אינם מוכנים לקבל את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, וכל טענה בפומבי להפך נועדת לצריכה בינלאומית בלבד.
היות ושני הצדדים עסוקים כבר עשרות שנים בעוקצנות פומבית זה נגד זה, נוצרה אווירה של חשדנות וחוסר אמון הדדיים. כתוצאה מכך, הם הרחיקו בין ממשלות ישראליות ופלסטיניות והציבור הרחב, ובכך חרצו את דינו של כל ניסיון הידברות, גם כאשר הדבר נעשה עם כל הכוונות הטובות ובכנות גמורה.
בתגובה להצהרתו של ליברמן, משרד החוץ הפלסטיני האשימה אותו בהפצת שקרים, וציין: "ליברמן מצהיר כי הוא בעד פתרון שתי מדינות לשני עמם, כאשר במקביל הוא מתגאה בהיותו מתנחל ומעניק לגיטימציה להמשך בניית ההתנחלויות ולייהודן של הגדה המערבית ומזרח ירושלים".
יתרה מזו, משרד החוץ הפלסטיני גם מאשים את ליברמן בניסיון לתקוע טריז בין העם הפלסטיני (ר"ל, חומאס והרשותכי), כאשר לאמתו של דבר אין גורם זר שיכול להתחרות עם נטייתם של הפלסטינים לתקוע טריזים פנימיים בינם לבין עצמם.
הואיל ואני מתייחס לדבריו של ליברמן בערבון מוגבל, אני מאמין כי הרשות הפלסטינית צריכה לאתגר אותו להציע צעדים מעשיים אשר יוכיח את כוונותיו האמתיות. במקום זאת, בחרו דווקא לתקוף את עיתון "אל-קודס" על כך שפרסמו את הריאיון תוך נחישות לחנוק כל דיון ציבורי בסוגיות חשובות כאלו, אף כאשר קיים צורך עז לשנות את הנרטיב הפומבי המריר.
ליברמן, בדומה לרוב הישראלים, כבר מזמן הסיק כי הסטטוס קוו אינו בר קיימא. כאשר הוא מדבר על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הוא איננו עושה זאת כמובן למען הפלסטינים אלא למען שמירת מדינת ישראל כמדינה יהודית ובטוחה.
לפלסטינים זכות אומנם לחלוק על חזונו של ליברמן באשר לקוויה של מדינה פלסטינית עתידית והרכבה הדמוגרפית, שכן הוא (בדומה לרה"מ נתניהו) מדמה בנפשו כי בכל מדינה פלסטינית יהיה בסופו של דבר מיעוט יהודי משמעותי.
ואולם, בין אם הפלסטינים יקבלו התפתחות כזו ובין אם לא, יש להתייחס ברצינות לכל הצעת שלום המונח על השולחן, אם משום סיבה אחרת אלא להימנע מיצירת הרשום כי הם סרבנים ובלתי מתפרשים.
לכן, אסור לדחות כל מאמץ הנעשה על ידי צד כלשהו בסכסוך לשנות את הנרטיב הפומבי ולעודד תהליך פיוס אשר עשוי לבנות אמון ולשכך את תחושת חוסר הביטחון הרווחת – בייחוד כאשר שני הצדדים טוענים כי מחפשים הסכם שלום המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים.
בקשר לעזה, יש לפרש את הצעתו של ליברמן כפשוטה. אין אדם המבין בעמדתה של ישראל כלפי עזה שאינו יודע כי אין לה כל אינטרס בניהול מלחמה חסרת תועלת נגד חמאס, בכיבוש מחדש של שטחים, ובנשיאת הנטל של טיפול בכשני מיליון פלסטינים.
דווקא מסיבה זו החליט רה"מ אריאל שרון ז"ל להשיג כוחות צה"ל מרצועת עזה, וגם לפנות את המתנחלים. כשר הביטחון החדש, ליברמן בחן את חסרונותיה של מלחמה נוספת נגד חמאס והחליט לנקוט בגישה אחרת מתוך עמדה של חוזק ועוצמה.
הלקחים שליברמן הפיק משלוש המלחמות האחרונות בין חמאס לישראל היו מאלפים דיים כדי לומר לו כי גם אם יערוף את ראשו של חמאס, לא יהיה סוף להתנגדות הפלסטינית היוצאת מעזה, וכי המצור אינו, וגם לעולם לא יהיה, פתרון.
מה שליברמן מציע לחמאס הוא פרקטי מנקודת המבט הישראלית ופרקטי אף יותר מנקודת מבטו של חמאס. בעוד שחמאס מבקש להסיר את המצור, עדיין ברצונו להיות בעמדה שבה יוכל לאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל.
האשליה שחמאס עוד שבוי בה היא כי ביום מן הימים, איכשהו, יצליחו להשמיד את ישראל, אף על פי שיודעים היטב כי אין הם מסוגלים, לא היום וגם לא בעתיד הנראה לעין, להוות איום קיומי על ישראל וגם להמשיך לחיות כדי לראות את המחר.
הרוב המוחץ של שני מיליון הפלסטינים בעזה חיים בעוני, לצעירים אין עתיד, הקשישים מדוכאים ומיואשים, וכולם מוחזקים כבני ערובה על ידי חמאס על מנת שישרתו את מזימות השווא שלו.
ובינתיים, חמאס מבזבז מאות מיליוני דולרים כדי לרכוש עוד רקטות, לבנות עוד מנהרות ולהתכונן למלחמה הבאה אשר תבטיח להביא עליהם הרס וחורבן שטרם ראו כמותם. חמאס תשכיל להתייחס ברצינות להזהרתו של ליברמן – כי "אם יכפו עלינו מלחמה חדשה – היא תהיה האחרונה של חמאס כי נשמיד אותו כליל".
"אם הם יקבלו החלטה", אמר ליברמן, "ויפסיקו את חפירות המנהרות, את הברחת הנקש ואת ידי הרקטות נגדנו – אנחנו נהיה הראשוני המשקיעים בשיקום כל רצועת עזה. נהיה ראשוני המשקיעים בנמל הימי שלהם, בשדה התעופה ובאזורי התעשייה שלהם". אין זו מחווה רטורית מצד ליברמן. הוא מתמקד בתהליך פיוס – ממשלה מול ממשלה – אשר מהווה את התנאי בל יעבור להשגת הסכם שלום בר קיימא בשלב מאוחר יותר.
אני מצדד בדעה כי התנאים בשטח כיום אינם בשלים דיים לפתירת כל מכלול הסוגיות הכרוכות בסכסוך בין שני הצדדים. תהליך פיוס חייב לחול תחילה, ויש לראות את הצעתו של ליברמן בהקשר זה, שהיא הדרך היחדה שבה הפלסטינים יהיו מסוגלים לממש את שאיפתם להקים מדינה בגדה המערבית ובעזה.
לאור הרקורד שלו והצהרותיו הפומביות הקודמות נגד הפלסטינים, אין ספק כי יש להם סיבה מוצדקת לחשוד בכל דבר שליברמן אומר ועושה. האחריות כעת נופלת על ליברמן להוכיח את כנות הצעתו.
על מנת להקנות אמינות לתכניותיו ולוויתורים שהוא מוכן לכאורה לנקוט בהם, כדאי לו לשתף את טורקיה וקטאר ולעודד אותן להפעיל את השפעתם על חמאס ולשכנע אותו לא לזלזל בפתיחתו של ליברמן.
את אותו הדבר ניתן לומר ביחס למעורבותן של מספר מדינות אירופאיות, בייחוד צרפת ובריטניה, אשר עשויות לשחק תפקיד קונסטרוקטיבי בין שני הצדדים. גישה כזו תעמיד את ישראל בעמדה טובה יותר, שכן האיחוד נוהג למתוח ביקורת עליה כצד הבלתי מתפשר כביכול בסכסוך.
יתר על כן, אם חמאס יקבל את הצעתו של ליברמן, הדבר יפתח את הדלת להסרת חמאס מרשימת ארגוני הטרור, צד שיעודד מדינות רבות, ובייחוד את האיחוד האירופי, להשקיע בעזה, ובכך עשוי להפוך את רצועת עזה מארץ מרוששת לישות משגשגת.
זה לוקח מנהיג חזק ונחוש בדעתו ללכת נגד הזרם, ורק על ידי היענות להצעתו של ליברמן יצליחו הפלסטינים לא רק לבחון את אמינותו, אלא גם לשנות את השיח בסכסוך המכלה הכול אשר בוער כבר שבעה עשורים.
