נצחונו של הליכוד הוא תבוסה לישראל
אלו מאתנו המשקיפים בקביעות ומנסים להבין את השיגעון הסוחף את המזרח התיכון מוצאים את עצמנו, אולי מתוך ייאוש, מהרהרים ומפתחים תקוות שווא כי, בסופו של דבר, התבונה תנצח את הטירוף. אנו מנתחים אירועים מתפתחים ועובדות ברורות, מעריכים מחדש את הנחותינו, ומנסים להבחין במקומות שבהם צדקנו וטעינו, אלא שלעתים תכופות אנו מוצאים את עצמינו בדיוק באותו המקום שבו התחלנו.
אף על פי כן, חיפוש מייסר זה אחר תבונה והבנה חושף מימד אחר של שבריריותנו האנושית. אנו בוחרים לחיות בפקעת שהתרגלנו אליה מתוך פחד או אדישות, כמה שהיא מחניקה או קטלנית אפילו, במקום לפרוץ ולחפש אופקים חדשים, לא משנה כמה הכרחיים או מבטיחים הם עשויים להיות.
אני מקונן על תוצאות הבחירות בישראל, לא משום שאינני מכבד או סומך על נתניהו, אלא משום שרוב יחסי של ישראלים בוחרים להמשיך לחיות בתוך הבועה, מתוך פחד משינוי הסטטוס קוו, על אף העובדה שבאופן בלתי-נמנע היא תתפוצץ בסופו של דבר.
התוצאות הנוראיות שממשלתו החדשה של נתניהו תמיט על המדינה הן בטוחות כמו בוא הלילה בסוף היום. ישראל, אשר הולכה שולל על ידי נתניהו זמן רב כל כך, מתקרבת כיום לסף תהום שהיא לא ראתה כמוהו בשנים קודמות.
לאחר הזעם שעורר עם הצהרתו כי לא תהיה מדינה פלסטינית במשמרת שלו, נתניהו שוב "שינה את דעתו" יומיים בלבד לאחר הבחירות, כאשר אמר בראיון ב-MSNBC כי למעשה הוא רוצה "פתרון שתי מדינות לשני עמים בר קיימא לשלום".
ההיפוך בעמדתו האמתית הוא טקטי; הוא נועד להרוויח זמן ומהווה רק עוד אחד מפעלוליו הפוליטיים.
האירופאים, האמריקנים והפלסטינים, שיש להם ניסיון רב עם נתניהו בתהליך השלום, כבר מכירים היטב את דו-הפרצופיות שלו. הוא איבד כבר כל גרגר של אמינות, ואיש לא יאמין שבעתיד הוא ינהל משא ומתן בתום לב.
יתר על כן, הקואליציה שלו, שמתגבשת כעת, ללא ספק תכלול את הפרטנר הטבעי שלו, מפלגות הימין, שמתנגדות להקמת מדינה פלסטינית בכל מצב ולא יצטרפו לממשלה ליום אחד אפילו אם רק יחשדו שהתהפכותו הייתה אמיתית.
מה בדיוק נתניהו חושב שהפלסטינים יעשו עכשיו שהוא חשף את קנאתו העיוורת? איזו ברירה הוא משאיר להם אלא לפנות למועצת הביטחון ולדרוש הכרה במדינה פלסטינית תוך ניסיון לנקום בישראל בבית הדין הבינלאומי?
לאחר שנתניהו הוליך אותו שולל, שיקר לו והשפיל אותו, הנשיא אובמה, אשר השקיע זמן, משאבים והון פוליטי יקרים בתהליך השלום, נותר ללא ברירה אלא לקדם את החלטת מועצת הביטחון אשר תקרא לפתרון שתי מדינות לשני עמים המבוסס על גבולות 1967.
למרות שצעד כזה יהיה הדבר החיובי ביותר שארה"ב תוכל לעשות בכדי להגן על ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, הוא יהווה תבוסה לנתניהו, אשר מנסה לבלום הקמתה של מדינה פלסטינית תוך הישענות על ארה"ב כמגן למזימותיו המעוותות.
האיחוד האירופי, שכבר זמן רב מתייחס להתנחלויות כבלתי-חוקיות, ישתכנע סופית שאין לנתניהו כל כוונה לשים קץ לכיבוש. מעודדים על ידי השינוי בעמדתו של אובמה, הם ייזמו BDS – חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים – נגד מוצרים ישראליים המיוצרים בשטחים.
נוסף על כך, מדינות אירופאיות רבות יפעלו כמו שוודיה ויכירו במדינה פלסטינית, תוך הגדרת ישראל ככוח כובש של מדינה ריבונית וחשיפתה ללחץ פוליטי נוסף ובאופן פוטנציאלי לסנקציות כלכליות.
מדינות ערב, בייחוד מצרים, ירדן וערב הסעודית – אשר מוצאות את עצמן נשאבות לתוך התהפוכות האזוריות הנובעות ממלחמת האזרחים בסוריה, מעלייתה של דאע"ש ומהאיום האיראני – רואות הסכם שלום ישראלי-פלסטיני כמרכזי ליציבות אזורית.
הן עובדות מאחורי הקלעים בכדי לרסן את הפלסטינים ולמנוע התקוממות אלימה נגד ישראל. עכשיו הן חשות אובדות עצות, חסרות יכולת לשלוט בהתפרצותה של אינתיפאדה שלישית, שכן הפלסטינים נחושים יותר מתמיד להתנער מכבלי הכיבוש.
לבסוף, לאורך שש השנים האחרונות, ובייחוד במהלך קמפיין הבחירות, נתניהו שוב ושוב חצה את קו התרבותיות הפוליטית. הוא הפגין את גזענותו כשהפציר לחסידיו לצאת ולהצביע בכדי לנטרל את נהירת המצביעים הערביים לקלפי.
אם כי הוא התנצל לאחרונה על דבריו השוביניסטיים, אין לקבל התנצלותו, שכן הוא ידע בדיוק את מה שאמר והתכוון לכך. נתניהו מזכיר לי את אריסטופאנס: "לא אשתכנע גם אם תשכנע אותי".
יתר על כן, הוא קיטב את הציבור הישראלי תוך הרחקת חלק גדול מיהודי ארה"ב והמפלגה הדמוקרטית על ידי כך שהפך יחסי ארה"ב-ישראל לבדיחה.
לאן כל זה יוביל? האם נתניהו, בגיל 65, יתחיל להרהר במורשתו? איזה סוג של מדינה הוא ירצה להשאיר מאחוריו?
אני מאמין שנתניהו יישאר נאמן לרקע האידיאולוגי שלו ויפעל למנוע הקמתה של מדינה פלסטינית, מתוך הדעה כי הדבר ייטול מהיהודים את זכותם ההיסטורית/תנכית ל"ארץ ישראל השלמה", המשתרעת מים תיכון ועד נהר הירדן.
הוא יפקיע עוד קרקעות פלסטיניות, ירחיב את ההתנחלויות וינסה להרוויח זמן מתוך אמונה כי יאריך ימים אחרי אובמה, וכי הנשיא הבא יהיה רפובליקני שמרני ויתיר לו להשתולל במה שנותר מהגדה המערבית.
אסור שעשרות אלפי הישראלים שהפגינו מספר ימים לפני הבחירות, בראשם מאיר דגן ובכירים אחרים לשעבר בממסד הביטחוני, יאפשרו לזה לקרות על ידי מתן חופש פעולה לנתניהו. עליהם ועל אלפי ישראלים אחרים להתמיד בהפגנות ובמרי האזרחי, עד שייאלצו אותו או לשנות את מדיניותו ולקדם שלום אמיתי, או להתפטר.
רק הציבור בהמוניו, יחד עם לחץ חיצוני (בייחוד אמריקני), יכול לגרום לנתניהו להבין שגורל ישראל שזור במדינה פלסטינית עצמאית, ושאף אחד מהעמים לא יוכל לחיות בשלום ובביטחון ללא העם השני.
אלא שכאידיאולוג חסר תקנה, הוא מתעלם מהעובדות ובוחר לדבוק בתקוות השווא שלו, חלקית מהסיבה שישראל נוטה תמיד להצליח כנגד כל הסיכויים, מה שמצדיק לכאורה את המסלול שהוא בחר בו.
אולם, נתניהו מתעלם מכל העדויות לכך שהזמנים כבר השתנו, וכמה שהצליח בעבר, אסור לתת לזאת לעוור את עיניו מהעובדה כי רווחתה של מדינת ישראל תלויה בפתרון שתי מדינות לשני עמים. אך, כפי שטי אס אליוט העיר פעם, "האנושות אינה מסוגלת לסבול מציאות רבה מדי". ולנתניהו, מדינה פלסטינית היא פשוט יותר מדי מציאות לסובל.
כפי שהתהפך בעבר, אולי לפתע נתניהו יוכה בעווית של צלילות, ישנה את דעתו שוב, ויבין ששלום עם הפלסטינים יעניק לישראל את מידת הביטחון הרבה ביותר.
אם באמת אכפת לנתניהו מביטחונה של ישראל, השלום חייב להיות המורשת שירצה להשאיר מאחוריו.
