עִסקת הגרעין : נתניהו נגד אובמה

ההסכם שנחתם בג'נווה בין איראן לבין מדינות ה- P5+1 (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין וגרמניה) מסמל צעד חשוב ראשון לקראת ריסון תכנית הגרעין האיראנית. מבלי להתייחס לפגמיו הרבים, הוא אכן מהווה סיכוי לשים קץ לקלחת הגרעינית בדרכי שלום. לכל אורך הדרך המשכתי לטעון כי ללא מו"מ ישיר בין איראן וארה"ב אין סיכוי שיושג הסדר כלשהו. העובדה כי שתי מדינות אלה ניהלו מגעים חשאיים במהלך למעלה מששה חדשים, תרמה את חלקה להשגת הסדר הביניים באופן מעורר הערכה.

למרבה הצער, ממשל אובמה וממשלת ישראל רואים הסכם זה משתי נקודות מבט שונות לחלוטין. להדגמת ההבדל העצום ביניהם, הרי שציטוטים תמציתיים מדברי הנשיא אובמה, מזכיר המדינה קרי וראה"מ נתניהו אומרים את הכול.

הנשיא אובמה אמר כי (בתרגום חופשי), "הדיפלומטיה פתחה ערוץ חדש לקראת עולם בטוח יותר – לעתיד שבו נוכל לוודא שתכנית הגרעין של איראן מיועדת למטרות שלום, והיא לא תוכל לייצר נשק גרעיני";

בתכנית "מצב האומה" שמשודרת ברשת CNN האמריקאית, אמר ג'ון קרי (בתרגום חופשי): "ששה חודשים מהיום ישראל בעצם תהייה מקום בטוח יותר משהייתה. אנחנו הולכים כעת להרחיב את הזמן, ולא לצמצמו, על מנת לאפשר לאיראן פריצת דרך";

נתניהו, מצד שני, אפיין את ההסכם בביטויים מבשרי רעות, בהכריזו כי (בתרגום חופשי), "העולם הפך למקום הרבה יותר מסוכן משום שהמשטר המסוכן ביותר בעולם עשה צעד נוסף לקראת רכישת כלי הנשק המסוכנים ביותר", ובטא הסכם זה כ"מִשגה היסטורי".

"זהו הסכם רע", הוא אמר, "בגלל מה שהוא מסמל. כלומר, איראן זוכה להכרה, לחותמת על היותה מדינה לגיטימית". ואף גרוע מזאת, ההסכם יביא לידי כך ש"איראן תוכר כמדינה על סף יכולת גרעינית". יתר על כן, ההסכם מותיר את יכולותיה הגרעיניות של איראן ללא פגע וללא פיקוח אווירי מהודק למניעת העשרה באופן חשאי.

בעוד שארה"ב מוצאת יתרונות משמעותיים בוויתורים שעשתה איראן, הן ישראל והן רוב מדינות ערב מתייחסות אליהם בסקפטיות רבה.

ישראל תופסת את איראן כאויבתה הקטלנית ב"ה" הידיעה, משום שבכירי הממשל האיראני התייחסו אליה (לישראל) כבלתי לגיטימית, בהתעקשם להביא לידי חיסולה אחת ולתמיד. אפילו במהלך המגעים, מנהיגה העליון של איראן – האיאתולה חומייני – תייג את ישראל כמדינה קרימינאלית "מוכת כלבת".

ישראל נפגעה מכך שממשל אובמה הגיב באופן פושר בלבד לדברי הבלע של חומייני ונמנעה מלגנותם בפומבי, מתוך חשש שזה יסבך את תהליך ההדברות.

נתניהו מביע ספקות עמוקים לגבי נחישותו של אובמה למנוע מאיראן רכישת נשק גרעיני, עכשיו או בכל הסכם עתידי. לדעתו, אובמה פשוט להוט מדי לסגור עסקה עם טהרן: קודם כל, על מנת לשפר את מעמדו הרעוע מבית בגין קריסת תכנית הבריאות שלו; ושנית, מפאת הנסיגה באמינותו בקרב בעלות בריתו כתוצאה מהססנותו כלפי סוריה, המאפשרת לאסד להמשיך בטבח בני עמו.

נתניהו משוכנע כי, במקרה הטוב, יגרום ההסדר הנוכחי להאטת תכניתה הגרעינית של איראן במספר חודשים. טהרן תחדש את התכנית על פי רצונה היא, ועל כל פנים – חומייני לעולם לא יסגור את הדלת בפני האופציה לפיתוח נשק אטומי.

יתר על כן, נתניהו טוען שההסכם משרה תחושת בטחון כוזבת, ועל ארה"ב היה לנקוט באמצעים נוקשים יותר נגד התעקשותה של איראן להעשרת אוראניום על אדמתה. מבחינתו, זהו הנושא המרכזי שסביבו לא צריך היה להתלבט כלל.

לבסוף, נתניהו מאמין שהסכם ביניים זה ידחוף מדינות מזרח-תיכוניות אחרות לרכוש נשק גרעיני, מה שיתרום להפצה מוגברת של נשק להשמדה המונית, ולא להגבלתה.

לאור כל אלה גם יחד, אין ספק כי ההסכם העמיק את הקרע בין נתניהו ובין אובמה, וייתכן מאוד שזה יקשיח את עמדתו של נתניהו במו"מ הישראלי-פלשתיני, מה שיתסכל עוד יותר את ארה"ב במאמציה לקדם את תהליך השלום.

מלכתחילה עמדת אובמה הייתה שאיראן תפתֵחַ תכנית גרעינית לצרכי שלום, כל עוד היא אינה שואפת ליצר נשק אטומי. מנקודת מבטו, ההסכם שנחתם בג'נווה יזכה להישגים כל עוד הוא צמוד להסכם מקיף אשר ימנע מטהרן התקדמות כלשהי ביצור נשק גרעיני.

בנוסף, הסכם הביניים עשוי לזמֶן אסטרטגיה חדשה במזרח התיכון אשר תביא לקץ מלחמת האזרחים בסוריה ותייצב את אפגניסטן, היכן שאיראן יכולה למלא תפקיד חשוב.

כמו כן, הסכם הביניים מַקְצה לארה"ב טווח זמן של ששה חודשים על מנת להשיג הסכם מקיף, בתקווה שניתן יהיה למנוע שימוש באמצעים צבאיים, להם אובמה מתנגד לאורך כל הדרך.

מסיבות מובנות, נתניהו ואובמה סוקרים את העִסקה כל אחד מנקודת ראותו הוא. אע"פ שההסכם דורש מאיראן לעצור כל העשרת אוראניום מעבר ל-5%, טהרן מפרשת זאת כוויתור המשמעותי ביותר מצדה לדרישת ארה"ב, משום שההסכם מקדש את "זכותה" של איראן להעשרת אוראניום עכשיו ובכל זמן עתידי.

בעוד שאיראן הסכימה להימנע מבניית דור חדש של צנטריפוגות, עדיין מותר לה להעשיר אוראניום באלה הקיימות (18,000) ובכך אף עלולה לנהוג במרמה, כפי שנהגה במהלך העשור האחרון.

היות וההסכם מדגיש כי על איראן לנטרל את מצבור האוראניום המועשר ל-20%, הוא מַקְנה לטהרן את האפשרות לבחור בין המָרָתו ל-5% או לדללו לאוקסיד (מה שפחות סביר שתעשה), במקום לשלוח אותו למדינה שלישית.

השעיית העבודה במים כבדים בכור באראק, שהוא בעל פוטנציאל ליצירת פלוטוניום שָמִיש עבור ייצור נשק גרעיני, מתקבל בעולם כהישג גדול. יחד עם זאת, איראן הביעה את הסכמתה רק לגבי הפסקת המשך פיתוח המתקנים ולא לפירוקם הכולל, ובכך הותירה לעצמה את האופציה לחדש את פיתוחם בכל עת שנראית לה.

ולבסוף, למרות הבטחת איראן לשיתוף פעולה עם האו"ם בענייניה, כולל הבסיס הצבאי בפרצ'ין, היא לא הסכימה לפיקוחה הפולשני של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, במטרה לוודא כי היא אכן עסוקה בפיתוח גרעיני למטרות שלום.

ליתר בטחון, נתניהו מגדיר את ההסכם כרע, משום שהוא (ההסכם) נסמך ביתר שאת על רצונה הטוב של איראן; הוא מתעקש על כך שישראל לא יכולה להמר על הרצון הטוב של איראן, כולל הסיכוי הבלתי מבוסס שבסופו של דבר איראן תנטוש את שאפתנותה הגרעינית לטובת הסרת הסנקציות.

יתר על כן, ישראל מודאגת באופן מיוחד מתמיכתה הבלתי מעורערת של איראן בקבוצות טרור יחד עם החמאס וחיזבאללה, אשר מכריזות על מחויבותן לחיסול ישראל. מסיבות אלה, נתניהו הכריז בבוטות ש"ישראל אינה מחויבת להסכם" ויש לה מלוא הזכות "להגן על עצמה בעצמה".

אע"פ שאמר זאת, נתניהו יודע כי אין באפשרותו לחבל בהסכם כמו שהוא, ושלעת עתה מתקדם על פי המוסכם. הוא גם מודע לכך כי יש ללכת יד ביד עם ארה"ב, ועליו למצוא דרך לרדת מהסולם במאמציו לאחות את הקרע עמה.

אם נתניהו מתכנן פעולה צבאית כלשהי לפני סיום ששת חודשי הסכם הביניים, יהיה עליו להמציא ראיות חותכות ומשכנעות כי איראן אכן מוליכה שולל והיא נמצאת על סיפה של הרכבת נשק גרעיני, ואז להציגן בפני ארה"ב ובנות בריתה האירופאיות.

אין לי כל ספק כי לא רק נתניהו, אלא גם כל ראש ממשלה ישראלי אחר היה מפעיל כוח צבאי נגד איראן אם היה מגיע למסקנה כי איראן הגיעה לנקודת ה"אל-חזור", בעוד אובמה אינו מוכן לנקוט בפעולה צבאית אלא יעדיף הָכָלה.

ללא קשר לרמת מחויבותה של ארה"ב כלפי ביטחונה הלאומי של ישראל, על הנשיא אובמה להבין לעומקה את תחושת חוסר ביטחונה ההיסטורי של ישראל, כך שכל ראש ממשלה שהוא אינו יכול לזלזל באיום האיראני ולהשאיר זאת לטיפולה של מדינה אחרת, ידידותית ככל שתהייה.

נתניהו, מצד שני, חייב להיות מודע באופן מלא לאחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ולמחויבותה למצוא פתרון לסכסוכים בדרכי שלום, לפני שתִפנה לשימוש בכוח צבאי. אי לכך עליו לתת לנשיא את המרווח המתבקש לחיפוש כל דרך אפשרית לסיום הסכסוך האיראני בדרכי שלום.

למרות היחסים הצוננים בין נתניהו לאובמה כיום, על שני המנהיגים להתחיל לטפח מחדש את האמון ההדדי ביניהם, תוך כדי פיתוח יחסי עבודה קרובים בנושא האיראני.

אסור שיתהווה סדק כלשהו בין השניים משום שההימור גבוה מדי, כך ששגיאות ושיקולים מוטעים עלולים לגרום להשלכות הרות אסון.