להתגבר על המחסום הפסיכו-חברתי הישראלי-פלסטיני
למחויבותם הפומבית לכאורה של רה"מ נתניה ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לפתרון שתי מדינות לשני עמים, תהיה מעט משמעות אלא אם כן השנים יחלו לנקוט בצעדים בוני אמון, כדי להוכיח את כוונותיהם האמתיות. למעשה, אף אם יאמינו באמת בדבריהם וינהלו משא ומתן להשגת הסכם, סביר להניח כי, ייכשלו כמו בכל משא ומתן קודם, אלא אם כן כל אחד יכין פסיכולוגית את ציבורו על ידי נקיטת צעדים כאלו. אי-פעולה בתחום זה רק תצביע על חוסר מחויבותם לדו-קיום בשלום, ואין להיות מולך שולל על ידי הרטוריקה הריקה, שכן אין להשיג שלום ללא תמיכתם והשתתפותם של שני ציבוריהם.
הדור הצעיר הנוכחי של ישראלים ופלסטינים צריכים לראות זה את זה דרך עדשה אחרת ולהסתגל פסיכולוגית לעובדה כי, הדו-קיום הוא הכרחי, וכי, עליהם לבחור לחיות בעוינות אלימה תמידית, או בשלום.
כיום, המגעים בין הצדדים מוגבלים למה שהם סבורים שחיוני, כגון שיתוף פעולה ביטחוני ואישורים לפלסטינים לעבוד בישראל. מפגשים אלו אינם מאפשרים אינטראקציה חברתית ואנושית חופשית שבה שני הצדדים מסוגלים לדון בדאגותיהם זה לגבי זה, או לחלוק חוויות אישיות, מה שמקרב בין אנשים.
כל אחד שמכיר את חיי היומיום של ישראלים ופלסטינים יאמר כי, הדבקת סטריאוטיפים, חוסר אמון הדדי ואיבה, הם מה שמאפיין אותם בעיקר. הפלסטינים תופסים את הישראלים כאכזרים, כלא אכפתיים וכנחושים בדעתם למנוע מהם מדינה משלהם. הישראלים מצדם, תופסים את הפלסטינים כטרוריסטים הנחושים למחוק את ישראל מן המפה.
זה מה שהמנהיגות בשני הצדדים מפיצה באופן מכוון וכעניין של הרגל כבר במשך עשורים, ומה שחקוק בתודעתם של שני הציבורים. כישלונם של משאים ומתנים קודמים רק חיזק את התחושות הללו, והקשה אף יותר על עשיית ויתורים הכרחיים המקובלים על שני הציבורים.
ישנם צעדים רבים ששני הצדדים עשויים לנקוט בהם בכדי לשכך את מעצורים הפסיכולוגיים שהפרידו בין שני הציבורים כבר עשרות שנים. אם שתי המנהיגויות מאמינות באמת כי, עליהן ראשית להגיע להסכם שלום בטרם יעודדו ויזמו צעדי פיוס בין שני הציבורים, אזי הן צבועות ומוטעות בצורה מסוכנת.
הממשלה הישראלית והרשות הפלסטינית עשויות לשחק תפקיד קונסטרוקטיבי בעיצוב דעת הקהל, על ידי:
תיקון ספרי הלימוד כך שישקפו באופן מדיוק יותר את הנרטיב ההיסטורי, ויכירו בקיומם ובזכויותיהם זה של זה. כמו כן, על שני הצדדים לתקן את תכנית הלימודים כך שתשקף את קיומו של האחר. למעשה, כל עוד הטענות ההיסטוריות והדתיות על אותה האדמה נותרות חקוקות באבן, ההתקדמות תהיה איטית.
תיירות הדדית: צריך לאפשר לאלפי ישראלים ופלסטינים לחצות את המחסומים הביטחוניים בשני הכיוונים בכדי לבלות יום אחד או אף מספר שעות במסגרת החברתית זה של זה – לסעוד במסעדות, להסתובב בשווקים, ולחוות ממקור ראשון כיצד האחר חי, כפי שהיה בטרם האינתיפאדה הראשונה.
פעילויות ספורט משותפות: קבוצות כדורגל, כדורסל וכו', כגון "קבוצת השלום" המורכבת מכוכבי כדורגל ישראליים ופלסטיניים, יוכלו להיפגש לסירוגין פעם בישראל פעם בפלסטין בכדי להתאמן, להתחרות ולפתח ידידות. זה צריך לכלול גם קבוצות לאומיות ומקצועיות, מה שרומז על הכרה בריבונות.
בתחומי אינטראקציה אחרים, הממשלות עשויות לסייע ולממן, לפי הצורך, פעילויות בין החברה האזרחית לבין המגזרים הפרטיים בשני הצדדים, לרבות:
אינטראקציות בין תלמידים: יש לעודד תלמידים ישראליים ופלסטיניים (מבתי הספר היסודיים ועד האוניברסיטאות) לקיים שיחה זה עם זה ולדבר על שאיפותיהם ותקוותיהם לעתיד להיות חופשיים ומשוחררים מעומס חוסר הוודאות והקונפליקט התמידי.
תערוכות אמנות: ישנם הרבה אמנים ישראליים ופלסטיניים שמעולם לא פגשו או ניסו לרדת לעומק תודעתם זה של זה ולהבין כיצד יצירותיהם משקפות את חייהם. על הממשלות לממן תערוכות משותפות הן בישראל והן בפלסטין, ולאפשר להן להצגתן במספר ערים ולחשוף צעירים ומבוגרים כאחד למה שהאחר מנסה לבטא דרך אמנותו.
דיון ציבורי: אוניברסיטאות, צוותי חשיבה ומוסדות לימוד אחרים צריכים לעודד ישראלים ופלסטינים להשתתף בדיוני שולחן עגול ובהרצאות על כורח הדו-קיום בכדי להפוך אותו לא רק לבלתי-נמנע אלא גם לרצוי.
יש להקים פורומים משותפים לדיון בסוגיות שנויות במחלוקת, המורכבים מבעלי ניסיון אקדמי ואישי שונים שמכובדים בתחומיהם, שחושבים בצורה עצמאית, שאינם מחזיקים באף תפקיד ממשלתי פורמלי, ושבעלי ידע עמוק בסוגיות הרלוונטיות.
על אמצעי התקשורת הישראליים והפלסטיניים לדווח באופן קבוע על התפתחויות חיוביות בין שני הצדדים, לשתף את הציבור בשינוי במשב ברוח הפוליטי, ולדון בדרכים שבהן שיתוף הפעולה המסחרי, הביטחוני והרפואי ופרויקטים משותפים מועילים לאזרחים רגילים.
זאת צריכה לכלול גם הפקת סרטים, תכניות טלוויזיה ומחזות (כולל קומדיות) שישקפו את המשותף ביניהם ואת השפעתם התרבותית ההדדית במזון, במוסיקה ובשפה.
לבסוף, פעילות נשים: על החברה האזרחית לתמוך במאמציהן של קצובות נשים כגון "נשים בשחור" ו"נשים עושות שלום" להשתמש בכוחן העצום ולהשמיע את קולן. באופן היסטורי, נשים השפיעו בצורה עוצמתית כמשכינות שלום; זה נראה במספר סכסוכים, לרבות צפון אירלנד וחבל הבלקן.
פעילויות אלו ואחרות חייבות לבוא בטרם כל משא ומתן עתידי לשלום. למעשה, גם אם משא ומתן אינו באופק המיידי, לאור העובדה כי, הדו-קיום מהווה עובדה שלא ניתן להפריכה, על הממשלות והחברות האזרחיות הישראליות והפלסטיניות להתחיל עכשיו בתהליך זה של התפייסות בכדי ליצור את תנופה למשאים ומתנים מוצלחים בעתיד.
שום דבר מאלו לא יקרה ללא מכשולים, התנגדות ואף מעשי חבלה, שכן קיים עדיין ציבור משמעתי בשני הצדדים שפשוט אינו מכיר בזכותו של האחר למדינה או אף לקיום, אך ניתן להתגבר על אלו על ידי התמדה ביישום צעדים אלו.
אף על פי כן, במידה והמנהיגות הישראלית והמנהיגות הפלסטינים מחויבות באמת לדו-קיום בשלום, זאת הדרך היחידה שבה יוכלו להוכיח את מחויבותן ואת נחישותן לשים קץ לקונפליקט על בסיס פתרון שתי מדינת לשני עמים.
