חלק ב': שאלות ותשובות באשר לחלק מהמאורעות המתחוללים במזרח התיכון

הטקסט להלן הוא חלק ב' בשיחה שערכתי לאחרונה עם סטודנטים, חברי סגל ההוראה ובוגרי אוניברסיטת ניו יורק ערב פתיחתה של תכניתי "מנהיגים גלובליים: שיחות עם אלון בן-מאיר" ב-3 לנובמבר, שבה הייתה לי הזדמנות לענות על מספר שאלות בנושא המבוכה במזרח התיכון ותפקידה של ארה"ב בעולם. במובאות מאותה השיחה המוצגות להלן אני מביע את דעתי על חלק מהמאורעות הללו וכיצד הם עתידים להתפקח עם הזמן; השאלות והתשובות עברו עריכה ותמצות לצורך חידוד.

שאלה: האם לדעתך נשיא ארה"ב הבא או כל מנהיג עולמי אחר יהיה אפקטיבי יותר בטיפול במשברים הרבים הקיימים במזרח התיכון?

אלון בן-מאיר: למרבה הצער, יש לנו משבר מנהיגות עולמי. אני באמת רוצה שתשבו על זה היטב. למרבה הצער, לא הצלחנו להוליד מנהיגים בעלי חזון ואומץ, שמסוגלים להיענות לאתגרים ולנקוט בצעדים הדרושים כדי לשנות את מהלך האירועים. מנהיגים הם השתקפות של דורם, ונראה שאנשים בכל רחבי העולם כיום כועסים ומתוסכלים מהסטטוס קוו, ושתחושת המטרה והתכלית שלהם אבדה.

אני מזמין אתכם להצביע על מנהיג אחד אפילו בכל מקום בעולם שיש לו את התכונות להנהיג עם חזון, אומץ, נחישות ועוצמה, שיודע לאן הוא/היא מוביל/ה ושמסוגל/ת למעשה לשנות את מהלך ההיסטוריה לחיוב בצורה אפקטיבית. היכן הלינקולן, הצ'רצ'יל, הבן-גוריון והסדאת' של היום? השאלה היא האם בסופו של דבר מנהיגים יקומו בתגובה לתסכולם של אנשים? ייתכן מאוד שעלייתן של אישיויות כגון טראמפ היא תוצר של תופעה זו – אנשים חפצים בשינוי ויבחרו כבר בכל אחד שאינו נתפס כשייך לממסד.

שאלה: מה עם הקנצלרית הגרמנית אנגלה מרקל?

אלון בן-מאיר: אין ספק שאנגלה מרקל היא מנהיגה, רק שהיא מוגבלת במה שהיא מסוגלת לעשות בבמה העולמית, באופן חלקי מהסיבה שההיסטוריה שלה רודפת אותה. דווקא מהסיבה הזו אני טוען שאין מנהיג אחד היום שאפשר לומר עליו שהוא מנהיג עולמי.

שאלה: מה אתה סבור שיקרה בעיראק בעקבות הניצחון על דאעש, כפי שרוב האנשים משערים שיקרה?

אלון בן-מאיר: העולם כולו נגד דאעש; בעוד חודש או חודשיים, אולי שלושה, דאעש יובס פיזית. אבל, האם דאעש יובס אידיאולוגית? תאי דאעש כבר קיימים ברוב הקהילות האירופאיות, כמו גם במזרח התיכון כמובן ובמקומות אחרים. והקבוצות הללו ימשיכו להשתתף בפעולות טרור ללא תיאום או הוראה מהנהגת דאעש. זו הסיבה העיקרית לדאגה, ולא ניתן יהיה לטפל בבעיה הזו עד שנתמקד בגורמי השורש של הרדיקליזציה, שרבים מהם מבוססים בחברות ערביות. כמובן שהכישלון בשילובן של קהילות מוסלמיות באירופה והאפליה נגדן מהווים עוד מקור לרדיקליזציה.

חשש עיקרי שעולה נוגע לשאלה מה יקרה לסונים בעיראק לאחר הניצחון על דאעש?  לכל דבר ועניין, מתנהלת מלחמת אזרחים כיום בעיראק. לא מדברים על זה. סונים רוצחים שיעים, שיעים רוצחים סונים, ומאות בממוצע נרצחים כל חודש. מלחמת אזרחים מתקיימת. עכשיו, תוכל לכבוש את מוסול מחדש, ואז מה? מה הסונים יכולים לצפות מממשל שיעי שניצל, התעלל ורדף אותם במשך 12 השנים האחרונות, אף על פי שבאופן תיאורטי הם בעצמם חלק מהממשל?

הקטסטרופה מתפתחת כנגד עינינו, ואנחנו ממוקדים כלייזר בדאעש, כאילו הטיפול בו יספק את הפתרון לכל בעיותיה של עיראק. "ניצחנו" את אל-קאעידה ואל-קאעידה עוד פועל בכל מקום. אנחנו ממשיכים לדבר על עוד אמצעי ביטחון, עוד כוחות משטרה, עוד שיתוף מודיעין; אומנם כל הדברים האלה חשובים ביותר אלא שהם לעולם לא יפתרו את בעיית הרדיקליזציה בעולם, בייחוד במזרח התיכון ובאירופה. התשובה, המחלה מצויה בתוך מדינות ערב. מתוך 390 מיליון ערבים, יותר מ-200 מיליון חיים מתחת לקו העוני ועשרות מיליון חיים בעוני מתסכל; כ-200 מיליון צעירים וצעירות מתחת לגיל 25 חשים שאין להם עתיד.

כמובן שיצטרפו לדאעש או לאל-קאעידה או לכל קבוצה שתעניק להם תחושת שייכות. הם מודעים לכך שהם עלולים למות בתהליך, אלא שבשביל רבים מהם, המוות עדיף על פני החיים האומללים שעברו מהיום שנולדו. זוהי בעיה שתרדוף אותנו עוד שנים רבות, מאחר שאיננו מטפלים בגורמי השורש של הרדיקליזציה. אנחנו מסתפקים בדיבורים על כך או כ . אין בכוונתי לומר ששום דבר לא נעשה לפתור את הבעיה אלא שמה שכן נעשה אינו די כדי להפיג את האימה המתפתחת אל מול עינינו.

שאלה: קיבלתי את הרושם שאל-קאעידה ודאעש הם סימפטום למלחמה בתוך האסלאם, מאחר שהאסלאם עכשיו בן 1500 שנים בערך. כשהנוצרות הייתה בת 1500,  עברנו את הרפורמציה, והיו לנו מלחמות דת רבות. האם אתה חושב שזאת אפשרות גם בתוך האסלאם?

אלון בן-מאיר: יש להסתכל על ההיסטוריה האירופאית, ועל תולדותיהם של הנוצרים באירופה עצמה. כמה מאות שנים הם נלחמים זה נגד זה כבר? יש לחשוב על המזרח התיכון והעולם הערבי כישות שמפגרת מאחור ב-50 או 100 שנים. אין הם חייבים בהכרח לעבור את אותן החוויות שהקהילה האירופאית עברה, אך לא יהיה להם מנוס אלא לעבור שלבים מסוימים של התפתחות פוליטית רצופת קונפליקטים אלימים. ייתכן שייקח כמה עשורים עד שיכוננו סדר פוליטי שיופיין במידה רבה יותר של חופש וזכויות אדם ושעדיין יעלה בקנה אחד עם התרבות הערבית ועם האסלאם כדת.

אנחנו גם עושים שירות דוב לעולם הערבי. כאשר הייתה מהפכה, מה שנקרא  האביב הערבי, מה עשינו? במקום לתת להם קצת הכוונה בהקמת ממשלת מעבר והמלצות לזמן הדרוש כדי להיערך לבחירות כלליות בזמן שהמפלגות הפוליטיות התארגנו, דחפנו אותם לאמץ מידית שיטת שלטון דמוקרטי, כולל בחירות כלליות.

במצרים למשל, לא לקח גאון להבין שאם ייערכו בחירות חופשיות והוגנות, האחים המוסלמיים ייבחרו; תוצאה זו הייתה יודעה מראש ומובנת מאליה. הם היו הקבוצה הפוליטית היחידה שהייתה מאורגנת לגמרי. תשאלו אולי, האם ממשל אובמה ידע זאת? ברור שידע. ובכל זאת אנחנו חוזרים על אותה הטעות שוב ושוב.

למחרת הבחירות במצרים, חופשיים והוגנים ככל שהיו, אנשים קמו ושאלו את עצמם, היכן המזון, היכן העבודה, היכן שהטיפול הרפואי? יש לך 23 מיליון מצרים החיים מתחת לקו העוני; לך תיתן להם את כל החופש שתרצה. מה יעשו עם החופש הזה אם אין להם מזון להאכיל את ילדיהם?

שאלה: מה שאני שמעתי, כמובן, היה 'האמריקאים נאיביים מאוד כשזה מגיע לדמוקרטיה במדינות אחרות. הם חושבים שאם נניח נסלק את סדאם חוסיין, כולם יתעוררו ויתפסו את הדמוקרטיה כגן עדן, אלא שזה לא קורה כך'.

אלון בן-מאיר: אתה צודק לחלוטין. קיימת גם אי-הבנה לגבי התרבות המוסלמית הערבית. בניגוד לתרבות המערבית – ואין זו ביקורת שאני מותח על התרבות הערבית בשום פנים ואופן  – ערבים באופן כללי אוהבים להישלט על ידי גבר חזק. כמובן שמעדיפים גבר חזק שגם נדיב וטוב לב. אל תבינו אותי לא נכון. הם רוצים בחופש, הם רוצים בכבוד, הם רוצים בהזדמנויות תעסוקתיות, והם רוצים בשירותי רפואה וחינוך טובים יותר כמו כל בן אדם אחר, ולמה לא? אבל, בלי לספק את הצרכים הבסיסיים הללו לקיום, לחופש אין כל משמעות.  לערבים יש תרבות עשירה ויפה ויש להם כל כך הרבה להציע, אלא שלמרבה הצער הם נבגדו על ידי מנהיגיהם.

תנו לי לסכם את דבריי כאן ולהציע שלמערב הגיעה העת להבין שעל מנת לסייע למדינות ערב במימוש הפוטנציאל שלהן ובו זמנית לצמצם את הרדיקליזציה באופן ניכר, יש לאמץ את הקונספט של מיזמי פיתוח בר-קיימא שיתופיים בקנה מידה גדול כדי לסייע למיליונים להתפרנס ולהתקיים בכבוד.

הרעיון כאן הוא לממן מיזמי פיתוח בר-קיימא שבהם קהילות בכל רחבי העולם הערבי יבחרו במיזמים שמתאימים להן, לרבות פיתוח מקרקעין לחקלאות, נטיעת עצים, השקיה וגידול בעלי חיים, ויפתחו אותם יחדיו. אנחנו, ובייחוד מדינות ערב העשירות בנפט, צריכים בשלבים הראשונים לספק להם מימון, הכשרה וסיוע בקידום המיזמים, אך באופן כללי, כל קהילה, או מקבץ קהילות, תהיה אחראית למיזמי הפיתוח שלה. גישה זו תעצים את הפרט ותאפשר לקהילות לשתף פעולה, ללמוד על חשיבותו של פיתוח קונצנזוס, ולפתח תחושה אמתית של שייכות והתחברות לאדמתם ולקהילתם.

אין דבר משתלם יותר מאשר מיזמי פיתוח בר-קיימא, ומדינות שמעניקות סיוע כלכלי לעניים חייבים להתעקש על כך שהממשלות הערביות השונות יקצו חלק ניכר מכספים אלו (15-20%) למיזמים מסוג זה; יש להעביר את הכספים רק באמצעות ארגונים לא-ממשלתיים וקרנות, מקומיים ובינלאומיים כאחד, שמתמחים בתחומים הללו. אין ספק שמדינות ערב צריכות לשים קץ לנוהג הכלכלה המחלחלת ובמקום זאת לעודד מימון מטה-מעלה שמעודד עצמאות כלכלית ורוח יזמות.

למרבה הצער, אזל לנו הזמן, יש כל כך הרבה להוסיף בנושא זה אך נסתפק בזה ונקווה שיקשיבו ושינקטו פעולה בנידון. תודה רבה לכם.