שאלות ותשובות באשר לחלק מהמאורעות המתחוללים במזרח התיכון

בשיחה שערכתי לאחרונה עם סטודנטים, חברי סגל ההוראה ובוגרי אוניברסיטת ניו יורק ערב פתיחתה של תכניתי "מנהיגים גלובליים: שיחות עם אלון בן-מאיר" ב-3 לנובמבר, הייתה לי הזדמנות לענות על מספר שאלות בנושא המבוכה במזרח התיכון ותפקידה של ארה"ב בעולם. במובאות מאותה השיחה המוצגות להלן אני מביע את דעתי על חלק מהמאורעות הללו וכיצד הם עתידים להתפקח עם הזמן; השאלות והתשובות עברו עריכה ותמצות לצורך חידוד.

שאלה: מה דעתך על הסטטוס של עסקת הגרעין האיראנית בשלב זה?

אלון בן-מאיר: אני זוכר כשהעסקה בדיוק נחתמה, כתבתי מאמר "הטוב, הרע והמכוער בעסקת איראן". היו בעסקה אלמנטים טובים, חלקם היו רעים ביותר, ואחרים כיניתי מכוערים, במובן שלא ידענו כיצד העסקה תתפתח בסופו של דבר. אם כי העסקה עשויה לעכב את איראן בניסיונו להשיג נשק גרעיני, נניח למשך עשר השנים הבאות, אני מאמין שאיראן עוד מחויב להשגת נקש כזה, תחת כמעט כל נסיבה.

איראן אינה מחפשת נשק כזה על מנת להשתמש בו – לא נגד ישראל ולא נגד כל מדינה אחרת. האיראנים חשים שיש להם סיבות לגיטימיות לדאגה מבחינת ביטחונם הלאומי. עם נשק גרעיני איראן תרתיע כל מעצמה חיצונית מפני ניסיון לחולל בה שינוי משטר. היא תהיה בעמדה לנטרל את הארסנל הגרעיני הן של ישראל והן של פקיסטאן, ולמנוע התקפה מצד כל איוב. אוכל להצביע על סיבות אחרות, לרבות חששותיה מפני חוסר היציבות באפגניסטאן ובפקיסטאן, ורצונה לחזק את זהותה הלאומית כמעצמה תחת חסותו של המשטר האסלאמי השיעי. יש לה גם שאיפות להפוך להגמון של האזור. עם נשק גרעיני, איראן תהיה בעמדה לאיים על שכנותיה וליהנות ממנוף רב יותר בקידום האג'נדה הפוליטית האזורית שלה.

החלק המכוער בעסקה, כביכול, הוא העובדה שמותר עכשיו לאיראן להעשיר אורניום, אם כי בדרגה וכמות נמוכות יותר, ושהיא מסוגלת לשמר את מתקני הגרעין שלה כמעט כפי שהיו, לרבות יותר מ-10,000 צנטריפוגות שפשוט אינן פעילות. בנוסף, בניגוד למתקני גרעין אחרים שסוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית (IAEA) יכולה לבדוק כרוצה, מותר לאיראן למנוע גישה לחלק ממתקניה הצבאיים ללא ידיעה מראש. משתמע מכך שאם איראן תחליט להתקדם לקראת השגת נשק גרעיני, עדיין ברשותה כורים גרעיניים וטכנולוגיה גרעינית, כולל כל הצנטריפוגות הדרושות, כדי לעשות זאת. אף על פי שהדבר יגרור אולי נקיטת פעולות מענישות מצד מעצמות מערביות, ייתכן מאוד שאיראן כבר במצב לעמוד בצעדים כאלו, שכן היא תהיה חזקה דיה מבחינה כלכלית כדי לעמוד בפני חידוש הסנקציות.

אולם, באופן כללי, אני סבור שעיכוב תכנית הגרעין של איראן לעשר שנים הוא רעיון טוב. במערב יש המשערים שהתנאים, מבחינה גלובלית, עשויים להשתנות ושאולי איראן בסופו של דבר תחוש בטוחה ומשגשג מספיק שיחליט לא לחפש נקש גרעיני, וזה אפשרי. עם זאת, המערב, ישראל, והעולם הערבי הסוני חייבים לעמוד על המשמר ולא לבטוח באיראן, שיש לה נטייה לרמות. כפי שאני רואה את הדברים, איראן מחויבת להשגת נשק גרעיני, והסבירות שתשתנה נמוכה למדי מאותן הסיבות שכבר ציינתי.

שאלה: האם היית בארץ לאחרונה? האם בקרב הציבור בישראל החרדה אולי דעכה במידה מסוימת, עכשיו שכבר עבר זמן שחיים עם העסקה?

אלון בן-מאיר: הישראלים שמכירים את הדינמיקה של הסכסוך, ושבוחנים היטב את האיום האיראני, יודעים גם שלישראל יש באופן פוטנציאלי עד 200 ראשי חץ גרעיניים. מאמינים שלישראל יש צוללות המזוינות בנקש גרעיני ששוטטות תמיד בים סוף, בים התיכון ובים הערבי, וטהראן אינה מתעלמת מזאת. איראן יודעת שאם ישיגו נשק כזה, ואם יחליטו להשתגע ולהשתמש בו נגד ישראל, יהיו מסוגלים אולי לחלול חורבן שאין לעלות על הדעת. אולם, לישראל עדיין תהיה יכולת "תקיפה שנייה", שתאפשר לה למחוק את איראן מעל פני האדמה. ישראל הבהירה באופן חד משמעי את עמדתה: כשמדובר באיומים קיומיים, היא תנקוט בכל צעד כדי להבטיח את הישרדותה של המדינה.

שאלה: למי שאינו בעל ידע בתחום, נראה כאילו פוטין מנסה להרכיב את ברית המועצות מחדש. ארדואן מצדו מנסה להקים את האימפריה העות'מנית מחדש. איראן מנסה לכאורה להחזיר את האימפריה הפרסית על כנה, ונראה כאילו סין מנסה לפצות על שלוש מאות שנים של עלבונות. האם נזוז הצידה כדי לאפשר לאנשים הללו לשחק אחד נגד השני או שמא האם איננו יודעים פשוט מה קורה?

אלון בן-מאיר: שאיפותיה של רוסיה ודאי אינן מפתיעות, וגם לא אלו של טורקיה, או מה שברצונה של איראן או סין לעשות. אולם, פוטין יודע שאין באפשרותו להחזיר את עטרתה של ברית המועצות ליושנה, שכן מפת מזרח אירופה השתנתה בצורה דרמטית כל כך שלא תיתכן שיבה לימים הנושנים. עם זאת, ודאי שירצה לשמור על תפקידה של רוסיה כמעצמה שתוכל להשפיע על המתרחש מעבר לגבולותיה, והוא דווקא מצליח בכך במידה מה – סוריה מהווה דוגמה טובה לכך. הנשיא הטורקי ארדואן יודע שאין באפשרותו להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה העות'מנית – הדבר פשוט לא יקרה. הוא מנסה להפוך למנהיג העולם המוסלמי הסוני, אלא שדוחים אותו שוב ושוב.

כפי שאמרתי, ברוצו של ח'אמנאי שאיראן תהיה ההגמון של האזור ויתמיד בכך, אלא שגם זה מוטל בספק. סין, מסיבות ברורות, שואפת להיות המעצמה הדומיננטית באזור בזכות גודלה ועוצמתה. מה שכולם מנסים לעשות הוא לחזק את כוחם במידה האפשרית. וכל פעם שמבחינים בווקום שנוצר על ידי ארה"ב, בין אם זה באסיה, במזרח התיכון או באירופה, אפשר לסמוך על הסינים, הרוסים והאיראנים לנסות למלא את הפער.

שאלה: האם אתה סבור שארה"ב עשויה הייתה לקדם מדיניות אחרת לעצירת חלק מההתפתחויות הללו?

בהקשר זה, למרבה הצער, ב-16 השנים האחרונות ארה"ב יצרה יותר מווקום אחד. מלחמת עיראק, לכל דבר ועניין, פירקה את הסדר המזרח תיכוני הקודם. כמה שהייתה קאוטית לפני כן, היום היא קאוטית יותר באופן ניכר, ותישאר כך למשך שנים, אפילו, אני מעז לומר, עוד עשרות שנים.

ומה שקרה כאן הוא שיש לך נשיא [אובמה] שהיה, עם כל הכוונות הטובות, נאיבי במובנים רבים, בכך שסבר, לנוכח מלחמות עיראק ואפגניסטאן, שאסור לארה"ב להיכנס לעוד סכסוך שיביא למותם של עוד חיילים אמריקניים בעוד קונפליקט מזרח תיכוני, בעוד מדינה ערבית.

זה לא שאנחנו צריכים להתערב בכל סכסוך במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא השאלה היא ולעולם תהיה, האם ארה"ב, כמעצמה העולמית מספר אחד, תוכל להרשות לעצמה לא להתערב בסכסוך נוסף על מנת להבטיח את הביטחון העולמי ואת ביטחונם של בעלות בירתה? אני מאמין שהתשובה ברורה למדי. אסור לארה"ב להתחמק מאחריות זו, בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא.

מה שאני אומר – קחו את סוריה למשל – הוא שהיינו צריכים לנקוט צעד שם בשלבים הרבה יותר מוקדמים. כשאסד חצה את הקו-האדום במרכאות והשתמש בנשק כימי, עלינו היה לפעול ולהפציץ, לדוגמה, חלק ממתקני חיל האוויר של אסד על מנת לשמר את אמינותנו. באי פעולה, ארה"ב איבדה חלק ניכר מאמינותה בעיניי אסד עצמו, וגם בעיני הרוסים, הסינים, וללא ספק איראן.

אף על פי שהצלחנו להיפתר מנשק כימי בסוריה, בעלות בריתנו במזרח התיכון מודאגות. האם לסעודים יש סיבה לחשוש מפני סכנה לביטחונם הלאומי היום? האם למדינות אחרות במפרץ או למצרים יש? ביטחונן הלאומי של מדינות אלו תלויה כמעט באופן בלעדי ביכולתה ובנכונותה של ארה"ב לבוא לעזרתן בעת הצורך. יצרנו ספק. ארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמן ליצור ספק בתודעתן של מדינות שתלויות במחויבותה לביטחונן הלאומי. זה החשש הגדול שיש לי, והוא ילווה אותנו עוד זמן רב.

עם זאת, בין אם מדובר ברוסיה, בסין או בכל מדינה אחרת, הן אינן מתקרבות לארה"ב מבחינת השפעתו ויכולתה להפגין נוכחות. יש לנו כוחות בעשרות מדינות כיום; בין כל המדינות בעולם יש לנו ללא ספק את ריכוז העוצמה הצבאית הגדול במזרח התיכון.

יש לנו את הנכסים, אנחנו יודעים מה נחוץ, אלא שלדעתי, ב-7 או 8 השנים האחרונות, ניכר היה אי רצון להשתמש בנכסים אלו, עוצמה קשה ועוצמה רכה. בכל אופן, מעורבותה הסלקטיבית של ארה"ב ובחירת הנכסים שתשתמש בהם יישארו תמיד שאולות קריטיות ביותר.