נתניהו הוא הסכנה האמיתית לביטחונה של ישראל

באופן אירוני, נתניהו הוא זה אשר בפזיזותו כי רבה מְסָכּן את ביטחונה הלאומי של ישראל, למרות הצהרותיו החוזרות ונשנות על חובתו להגן עליה. לא צריך לחפש בנרות את חוסר הכּנות והולכת-השולל המצויים בבסיס מדיניותו המערערת את עתידה הביטחוני של ישראל.

על מנת 'להגן על עצמו מפני מפלה פוליטית' הוא משתמש במיטב כישוריו הפוליטיים כדי לרמות ולהטעות את הציבור, בעודו מתעלם מהחשוב באמת למען עתיד המדינה. הוא מקיף עצמו בחבורה של פנאטים אידיאולוגים חסרי מוסר ומצפון, התומכים כעיוורים במשנתו הפוליטית הזדונית.

למען האמת, תחת ניווטו של נתניהו ישראל מצויה במצב תמידי של מגננה מול העולם, מבודדת, שנואה, מאוימת מבפנים ומבחוץ, ונתונה לשבט ביקורתם של ידידים ושונאים גם יחד, ללא סיכוי להשגת שלום. כל זה לא רק מאיים על ביטחונה של המדינה, כי אם גם על עצם קיומה.

על פי איזו אָמַת-מידה יכול נתניהו לטעון כי כיבוש הגדה המערבית משפר את הביטחון הלאומי? הן קרוב לחמישים שנות כיבוש רק גרמו להרעלתו ביתר שאת של הציבור הפלסטיני ולהגברת איבתו לישראל, עד כדי קיצוניות בדמותו של חמאס וקבוצות ג'האדיסטיות למיניהן.

איך בדיוק הקמת התנחלויות והרחבתן – תחת כיסוי של 'גבולות בטוחים' – מעניקות לישראל ביטחון רב יותר? אלפי חיילים מוצבים בכל רחבי הגדה המערבית על מנת להגן על ההתנחלויות ותושביהן, שהופכים לנטל יותר מאשר לנכס.

יתר על כן, ההתנחלויות הפכו למוקד ההתנגדות של הפלסטינים ולאלימותם, והמשך הרחבתן אוטם את חלון הפתרון של שתי המדינות. הן מצמצמות את הסיכוי לכינון מדינה פלסטינית, בעודן מהוות סכנה לזהותה הלאומית של ישראל ומרחיקות ממנה עוד יותר את הקהילה הבינלאומית.

במקום הסכמה ליוזמת השלום הערבית במיוחד בימים אלה, כשהאזור כולו מצוי בקלחת והארצות הערביות משוועות יותר מאי פעם להשכנת שלום, נתניהו שוב דוחה אותה, וזאת מבלי להתחשב בעובדה כי מנהיגים ואנשי צבא ישראלים רבים – היום ובעבר – מפצירים בו לאמצה.

בדחותו את היוזמה הערבית, נתניהו הפסיד פעם נוספת הזדמנות היסטורית למו"מ הדדי לקראת פתרון של שלום, אשר יותר מכל דבר אחר יגביר את ביטחונה הלאומי של ישראל.

כהרגלו, נתניהו ממשיך להתעלם מפניותיהן של מדינות ידידותיות לישראל המבקשות שימתַן את מדיניותו כלפי הפלסטינים ויביא לידי סיום הכיבוש. מתוסכלות וזועמות מההפרות החוזרות ונשנות של זכויות אדם בשטחים בעוד אדמות פלסטיניות נגזלות שעל אחר שעל, מדינות אירופיות נוטשות את ישראל.

לאבדן תמיכתן המוסרית והמדינית של מדינות המערב תהיינה השלכות ביטחוניות מרחיקות לכת על ישראל, אשר הופכת ליותר ויותר מבודדת ופגיעה לאיומים חיצוניים.

עסוק בפיאור-עצמו ומחוּסר כל רגישות לסובב אותו, נתניהו אף בגד במלך ירדן, עבדאללה, הממונה על המקומות הקדושים למוסלמים, ומי שנחשב לאחד מידידיה הקרובים של ישראל. בזמנים של מתיחות קיצונית, ותוך כדי ניצול מעמדו של הר הבית – האתר הרגיש ביותר באזור כולו הן ליהודים והן למוסלמים – הכריז עליו נתניהו כאתר יהודי קדוש.

כדי לגבש ולחזק ביתר שאת את בסיסו הפוליטי, נתניהו מסית את הפלסטינים באמצעות הטלת הגבלות נוספות על ניָדוּתם, פשיטות ליליות בבתיהם וביצוע מעצרים שרירותיים. פעולות אלה ואחרות מדרבנות אותם להביע התנגדות, ולעתים קרובות בצורה אלימה.

הוא משתמש בפעולות ההתנגדות הפלסטינית על מנת להצדיק את התגובה הישראלית האכזרית כלפיהם, וכל זאת לקול תשואותיו של מחנה הימין ההולך ומתרבה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. כפי שהפילוסוף היווני אריסטופנס קרא בזמנו (בתרגום חפשי), "הנכם [הדמגוגים] דומים לדייגי הצלופחים; במים שקטים הם אינם מעלים דבר בחכתם, אך אם יסעירו את התחתית יהיה יְבוּלם בשפע".

האפליה השיטתית של נתניהו וממשלתו נגד הערבים תושבי ישראל דוחקת אותם לנקודת רתיחה, וכיום הם מגנים בקול את אי-השוויון כלפיהם בחברה הישראלית, ואף מזדהים בגלוי עם אחיהם בגדה המערבית ובעזה.

המשך מדיניותו המפלה של נתניהו כלפי האזרחים הערביים בישראל עלולה לגרום תוצאות הרסניות לביטחונה הלאומי, משום שישראל אינה יכולה לסמוך על נאמנותו של מגזר המונה 20% בקירוב מכלל אוכלוסייתה, ועוד בזמנים של סכסוך רווי מתח עם הפלסטינים בגדה ובעזה.

במקום לעבוד באופן רציני ושקול על מנת למצוא פתרון תחת חסות ארה"ב, נתניהו לעולם לא נשא ונתן בתום לב עם הפלסטינים. באופן פוחז ובוטה הוא התריס נגד קריאת ארה"ב להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אותן היא מחשיבה כמכשול העיקרי להסדר עתידי.

בהתריסו נגד ידידתה הקרובה ביותר של ארצו, שמחויבותה לביטחון ישראל בתוך אוקיינוס של עוינות הינה קריטית, חייב נתניהו להודות כי באשמתו-הוא נגרם כעת המשבר ביחסים בין ישראל וארה"ב, אשר מעולם לפני כן לא הגיעו לשפל כה נמוך.

באין לו שליטה על שריו הדברנים וחורצי-הלשון, נתניהו הופך לשותפם לדבר עבירה במתקפתם השערורייתית על פקידי ממשל אמריקאים. האבסורד הוא שחוצפתם של שרים אלה, כולל שר הביטחון משה יעלון, שר החוץ אביגדור ליברמן ושר הכלכלה נפתלי בנט, עולה על אי-הבנתם את העובדה כי ישראל אינה יכולה בשום אופן לוותר על מקומה של ארה"ב ביחס אליה.

החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות נובעת מהעובדה כי נתניהו וממשלתו אִבדו את אמינותם בקרב מקבלי ההחלטות באמריקה, אשר רק הודות לתמיכתה הפוליטית, הכלכלית והצבאית הפכה ישראל למעצמה אזורית בקנה מדה מעורר כבוד, בעוד נתניהו וחבר מרעיו מתייחסים כלפי ארה"ב כאל המובן מאליו.

אירוניה נוספת היא שנתניהו ממשיך לעורר סוגיות ביטחוניות בו בזמן שחִצֵי הביקורת הקשה מצד פקידי ממשל אמריקאים כוונו ישירות אליו אישית. אחד מהם, בעילום שם, כינה אותו chickenshit ופחדן. "אני נמצא תחת מתקפה" הוא אמר בכנסת בשבוע שעבר, "פשוט משום שאני מגן על מדינת ישראל. אם לא הייתי עומד בתוקף על האינטרסים הלאומיים שלנו, לא הייתי מותקף" (בתרגום חופשי).

ולסיום, מה שהשפיע, ועדיין משפיע לרעה על ביטחונה הלאומי של ישראל היא הפלגנות הסיעתית אשר מונעת את הופעתה של מדיניות מגובשת כלפי הפלסטינים, ומכה בישראל כמו מגיפה.

ממשלת נתניהו אינה שונה מקודמותיה; היא מכילה מפלגות פוליטיות מגוונות בעלות סדר-יום פוליטי שונה, המונהגות על ידי אנשים יהירים.
כל שר מאמין כי היא או הוא צריכים להיות לפחות המשנה לראש הממשלה, אך אף לא לאחד מהם יש האומץ, החזון והאיכויות שנדרשות ממנהיג אמיתי, ואין להם מושג קלוש היכן תהיה ישראל בעוד עשר או חמש-עשרה שנים.

אמירה זו כוללת את מנהיגי שתי המפלגות האחרות: שרת החוץ ציפי לבני (התנועה), ושר האוצר יאיר לפיד (יש עתיד). אע"פ שלשניהם דעות מתונות יותר כלפי הפלסטינים, העובדה כי לא קראו תגר על נתניהו, לא דרשו ממנו לשנות כיוון וגם לא פרשו מהקואליציה, אכן מדברת בעד עצמה. כלומר, הם הפכו שותפים למדיניות הנואלת של נתניהו, ולהשלכותיה מבשרות הרע על ביטחון המדינה.

השאירו זאת לאדם כמו נתניהו, הבקי במניפולאציות ובמשחקים עם מנהיג מפלגתי זה או אחר נגד רעהו, בידעו כי הם נצמדים לכיסאם ולתארם יותר מאשר לנכונותם בקבלת אחריות למען מדינתם ועמם.

למרות שישראל סובלת מסוגיות ביטחוניות ממשיות, עדיין נתניהו משעבדן לטובת האג'נדה האידיאולוגית הצרה שלו, ומשתמש בהן כמכשיר לתחמן את הציבור.

אי רצונו לפתח אסטרטגיה ביטחונית לאומית אמיתית – אשר חייבת להתבסס על הסדר שלום בתמיכת כל המפלגות הפוליטיות – יביא לשיתוק במקרה הטוב, ובמקרה הרע תהיה זו מדיניות שגויה אשר תוביל לאסון.