חסרונותיה של הוועידה הבינלאומית לשלום

הוועידה לשלום בין ישראל לפלסטינים אשר ניזומה על ידי הממשל הצרפתי ואשר נערך ב-15 לינואר בפריז הייתה חיובית בדרכים רבות. ההצהרה המסכמת הקולקטיבית שהוצאה בסיום הוועידה הצביעה על הצורך בהקמת מדינה פלסטינית כתנאי מוקדם לשלום וליציבות, הפצירה בשני הצדדים להתחייב מחדש לפתרון שתי מדינות לשני עמים, והדגישה את הצורך הנחוץ בנקיטת פעולה על ידי שניהם כדי לשנות את המגמות הנוכחיות של הסתה פלסטינית והרחבת ההתנחלויות על ידי ישראל.

נוסף על כך, היא קראה לסיום לכיבוש והדגישה את חשיבותה של יוזמת השלום הערבית (API) ממרץ 2002 בהספקת מסגרת לשלום ערבי-ישראלי כולל. ההחלטה גם הדגישה את חשיבותם של דיון ציבורי, חיזוק תפקידה של החברה האזרחית, והתייחסות למצב ההומניטארי והביטחוני בעזה.

אולם, אולי אחת הסיבות החשובות ביותר לעריכת הוועידה דווקא ימים ספורים בלבד לפני טקס השבעתו של הנשיא הנבחר טראמפ הייתה לשדר מסר לממשל החדש לגבי הקונצנזוס הבינלאומי בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בתקווה שהדבר ימנע מטארמפ לנקוט בכל פעולה שעלולה לסכן את הסיכויים לפתרון שתי מדינות לשני עמים.

העניין המדאיג העיקרי מבחינת המשתתפים היה הבטחתו של טראמפ במהלך מסע הבחירות להעביר את השגרירות האמריקנית בישראל מתל אביב לירושלים ולהעניק לנתניהו יד חופשית בהרחבת ההתנחלויות, צעדים אשר עלולים לטרפד כל סיכוי לשלום ולהתגרות במדינת ערב דווקא בעת שבה תמיכתן חיונית לכל יוזמת שלום חדשה.

אף על פי שהחלטת הוועידה במידה רבה קלעה למטרה, חסרו בה הצעות ספציפיות  שממשל טראמפ יכול היה לאמץ אותן על מנת לקדם את תהליך השלום בצורה ממשית.

הייתי בעצמי מעורב באופן ישיר במאמץ להטיל אור על סוגיות הליבה שמפרידות בין שני הצדדים, והצעתי צעדים לפתירתן – סוגיות שאני מחשיב אותן כחשובות בחידוש משא ומתן שישפר משמעותית את הסיכויים להשגת שלום בר-קיימא.

למטרה זו, חיברתי הצעה שדנתי בה עם בכירים במשרד החוץ הצרפתי. בעקבות זאת, פייר וימונט (השליח המיוחד של צרפת במזרח התיכון), פרננדו ג'נטיליני, השליח המיוחד של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון, ואני הופענו בפני וועדת החוץ של האיחוד האירופי בנובמבר 2016, בה הדגשתי את הצורך בגישה חדשה.

היו תחומים רבים בסכסוך אשר עליהם הייתה הסכמה מלאה ביני לבין מר וימונט – ואשר השתקפו בהצהרה הסופית של הוועידה – והיו גם סוגיות אחרות שלא פורטו. להשקפתי, אילו סוגיות כאלו כן הובהרו, הסיבות האמתיות העומדות מאחורי המבוי הסתום הנוכחי בסכסוך הישראלי-פלסטיני היו נחשפות ואז ניתן היה להציע דרכים לפתור אותן.

הסוגיה הראשונה היא הממד הפסיכולוגי בסכסוך והשפעתו על כל סוגיה אחרת הקשורה לקונפליקט. אלא אם כן ייעשו מאמצים לשנות את הנרטיבי הציבורי בשני הצדדים כך שישקף את האמת מבחינה היסטורית ודתית, אף צד לא יהיה מסוגל לנקוט בוויתורים מרחיקי הלכת הדרושים כדי להביא להסכם שלום.

הצורך לפתור סוגיה זו באמצעות תהליך פיוס – אדם-מול-אדם וממשל-מול-ממשל – הוא מרכזי למשא ומתן בונה. תהליך כזה יאפשר לשני הצדדים לטפח אמון הדדי, אשר חסר לחלוטין כעת, ולהפיג חששות סביב ביטחון לאומי, תוך העמדת אותם הציבורים החזקים בקרב  הישראלים והפלסטינים שעוד סבורים כי ניתן לגרוף את כל הקופה על טעותם.

הסוגיה השנייה היא חמאס ועמדתו הפוליטי, אשר מוסיפים לעכב כל התקדמות. החלטת הוועידה מדגישה את "החשיבות בהתייחסות למצב ההומניטרי והביטחוני בעזה וקראה לצעדים מהירים לשיפור המצב". אם כי המהלכים הללו הכרחיים, כל עוד חמאס ימשיך לקרוא להשמדת מדינת ישראל ויסרב להיות צד חותם על יוזמת השלום הערבית, הדבר ישחק לידיהם של הגרעין הקשה של הימין הישראלי, אשר טוענים תמיד כי הפלסטינים רוצים רק  להשמיד את ישראל ולא לחיות בדו-קיום ובשלום עמה.

הוועידה הייתה צריכה לדרוש מחמאס לקבל באופן עקרוני את זכותה של מדינת ישראל להתקיים ולהפציר במדינות כגון טורקיה וקטאר, אשר נהנים מהשפעה ניכרת על חמאס, לאמץ את יוזמת השלום הערבית. זאת חיונית בייחוד מהסיבה כי חמאס חייב להיות חלק בלתי-נפרד מכל פתרון סופי לסכסוך.

שלישית, אף על פי שהמשתתפים "הביעו את נכונותם להשקיע מאמצים הכרחיים למען השגת פתרון שתי מדינות לשני עמים…", נותרה השאלה מי בדיוק ישקיע את אותם המאמצים ומי יציע תמריצים כלכליים ואחרים? נקטתי עמדה כי המשתתפים היו צריכים להקים ועדה המורכבת מנציגים ממדינת ערב אחת, מהאיחוד האירופי ומארה"ב, שתעודד את הצדדים לנקוט בצעדים מסוימים, שתבחן את ההתקדמות ושתזהה את המקורות המעכבים. אחרת ההמלצה תהיה רק מילים ריקות מתוכן.

רביעית, המשתתפים קוראים ל"סיום לכיבוש…מענה לצרכיה הביטחוניים של ישראל, ופתרון לכל סוגיות הסדר הקבע על בסיס החלטות 242 (1967), 338 (1973) [של מועצת הביטחון של האו"ם]…" קריאה זו הגיונית ללא כל ספק, ואין פתרון שיצליח אלא אם כן ימולאו כל הדרישות הנ"ל. רק ששוב אין דבר חדש כאן.

המשתתפים גם היו צריכים להמליץ על הקמת ועדה נוספת שתעבוד באופן צמוד הן עם ישראל והן עם הפלסטינים בתיקון עמדותיהם הפומביות ביחס לחלק מהסוגיות העיקריות הקשורות לסכסוך.

לדוגמה, כל אחד שמכיר את הסכסוך יודע היטב כי זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים לעולם לא תתממש, שכן הדבר ישנה מקצה לקצה את צביונה של מדינת ישראל. על הרשות הפלסטינית להתחיל לדבר באופן פומבי על האופציה המעשית היחידה לפתירת בעיית הפליטים, שהיא מתן פיצויים ו/או יישוב מחדש.

כמו כן, הישראלים אמורים לדעת שלא יהיה שלום ישראלי-פלסטיני אלא אם כן מזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלסטין. גם כאן, הציבור הישראלי יתבקש להתחיל לחשוב במונחים אלו ולא לקנות את טיעוניו של נתניהו כי ירושלים "מאוחדת" תישאר בירתה הנצחית של מדינת ישראל, דבר שיחבל בכל סיכוי לשלום.

ללא ספק, על אף העובדה כי למשתתפים בוועידה אין סמכות אכיפה, באמצעות פתיחת דיונים ציבוריים בסוגיות אלו הם היו מסוגלים להשפיע בצורה חיובית על תהליך השלום. בניתוח האחרון, כל עוד הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני מולכים שולל על ידי מנהיגים אשר אינם מוכנים לקדם את תהליך השלום בקווים אלו ואשר דוגלים בסדרי יום שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם פתרון שתי מדינות לשני עמים, הציבור ייוותר באפילה ובמידה רבה ייעשה אדיש.

קיים צורך עז במנהיגות חדשה שתתחייב להשגת הסכם. נתניהו לעולם לא יאפשר הקמת מדינה פלסטינית במשמרת שלו ואבו מאזן אינו מסוגל לנקוט באותם הוויתורים שעשויים לאפשר שלום.

הוועידה יכולה הייתה לתרום תרומה גדולה לתהליך השלום לא רק באמצעות חזרה על הידוע כבר אלא גם באמצעות קידום דיאלוג חדש שיאפשר לציבור להפוך למשתתף פעיל, דבר שחיוני ביותר לשינוי הדינמיקה של הסכסוך.