האסון הסורי ושתיקתו מחרישת האוזניים של העולם
השימוש במילה טראגי נעשה לעתים תכופות בכדי לתאר את מלחמת האזרחים בסוריה, אך זהו תיאור חלש למדי לשיגעון המשתולל בשטח. שפיכת הדמים וההרס המאסיבי שסוחפים את המדינה אינם רק אירוע טראגי; גודל ההרס ואובדן החיים הם טראגיים על פי כל מדד שנראה מאז זוועותיה של מלחמת העולם השנייה. העולם במידה רבה צופה באדישות, ואלו עם אינטרסים מיוחדים בקונפליקט משחקים "פוליטיקה" בחייהם של מאות אלפי סורים שמתו לשווא, שכן אין גאולה במוות בעוד שייסורים וכאב שאין להעלות על דל השפתיים עוד מחכים לאלו שעדיין בחיים.
רק תתארו לעצמכם את היקף האסון שנגרם למדינה ולעם על ידי דיקטטור אכזרי הנחוש בדעתו להישאר בשלטון אף על חשבון המטת הרס מוחלט על ארצו.
כאשר 250,000 גברים, נשים וילדים נטבחים וארבעה מיליון אנשים נהיים לפליטים הנמקים במחנות, זה אסון;
כאשר יותר משבעה מיליון נעקרים פנימית, 14 מיליון זקוקים לסיוע הומניטארי, עשרות אלפים מנועים מלהימלט ואינם מסוגלים לקבל סיוע בינלאומי, וחצי מהמדינה נחרבת, זה אסון;
והדבר הקטסטרופאלי ביותר הוא כאשר דור שלם של צעירים סוריים הולך ואובד ככל שהוא נושא את ההשלכות הנוראיות שמהן העם הסורי יסבול למשך עשורים.
למרבה הצער, הסיוע מממשל אובמה להצלת חייהם של עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע הוא פושר במקרה הטוב. מדינות ערב, במתן סיוע מסוים למורדים הסוריים, נותרים בלתי-מוכנים להציב כוחות קרקע, דבר שחיוני ביותר לניצחון על דאעש.
רוסיה ואיראן עמדו לצד בעל בריתם, אסד, ולא חסכו שום מאמץ לספק לו את ההדרכה הצבאית, הכספית והלוגיסטית שהוא זקוק לה בכדי לחסל את עמו עם מכונת ההרג שלו. האינטרסים הפוליטיים והאסטרטגיים בסוריה עולים על שלומה ורווחתה של המדינה, והם יעשו כל דבר בכדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלהם ולעצב את עתידה של המדינה באופן שיתאים לצרכיהם.
בזמן שארה"ב וחלק מבעלות בריתה עסוקות במלחמה נגד דאעש מהאוויר, הן משאירות את אסד חופשי להפיל פצצות חבית, ולהרוג אלפי אנשים מדי חודש ללא הבחנה ולהשמיד שכונות שלמות כמעט ללא עונש.
אולם, עכשיו שאסד הודה בכך שהוא מאבד שליטה ושאין לו די כוחות בכדי להילחם במורדים בכל החזיתות, ושאיראן ורוסיה חוששים מכך כי, עלייתה של דאעש עלולה דווקא לפגוע בהשפעתן בסוריה, כולם החלו לחפש פתרון פוליטי:
מתוך ייאוש, אסד שלח את שר החוץ שלו, ואליד אל-מועלם, לבדוק פתח חדש לשיחות שלום עם המורדים הסוריים שעומאן אמורה לארגן;
איראן הציגה תכנית שלום, שנמסרה אישית על ידי שר החוץ האיראני מוחמד זריף לאסד, אשר כוללת הפסקת אש וממשלה הסדרית שבה אסד יישאר בשלטון, לפחות בינתיים;
ורוסיה הזמינה נציגים של המורדים הסוריים ושל ממשל אסד לבקר במוסקבה לשיחות שלום.
בעוד שיוזמות אלו נראות מרתקות על פני השטח, אף אחת מהן לא תוביל לפתרון אלא אם כן וושינגטון, טהראן ומוסקבה יתאמו ביניהן מאמץ משותף לשים קץ למלחמה בסוריה, אפשרות שנראית סבירה יותר בעקבות עסקת הגרעין עם איראן.
אין זה אומר שהקשיים העיקריים כבר אינם קיימים. למדינות ערב הסוניות אין דיאלוג רציני עם הפטרונים העיקריים של אסד, איראן ורוסיה, וסביר להניח כי, כל עסקה שיתקבל על דעתן של שתי המדינות הללו לא תשביע את רצונן של המדינות הסוניות, בייחוד ערב הסעודית ומצרים.
בעוד שארה"ב ערכה את התקפה המזל"טית הראשונה בצפון סוריה מתוך בסיסיים בטורקיה עם דאעש כמטרה בלעדית, ארה"ב הופכת דה פאקטו לבעלת ברית של אסד, בכך שהיא איננה נותנת לו כל סיבה לחדול מלהחריב את המדינה.
אף על פי שטורקיה הגיעה להסכמה עם ממשל אובמה ומאפשרת התקפות של ארה"ב על מטרות דאעשיות מתוך בסיסי חיל האוויר הטורקי, אנקרה מנצלת את ההסדר החדש בכדי לפגוע בכורדים בסוריה. מטרת טורקיה הנה לא רק להחליש את מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) אלא גם לעצור את הכורדים הסוריים מגיבוש תכניותיהם להקים ישות אוטונומית, מה שעשוי לעודד את הכורדים הטורקיים לפעול בדומה.
באופן אירוני, על אף ההבדלים הגמורים בין השחקנים העיקריים ומטרותיהם ארוכות-הטווח וקצרות-הטווח, האינטרס המשותף שלהם לנצח את דאעש מספק הזדמנות לכל המדינות המעורבות לפעול באופן קולקטיבי למען פתרון פוליטי למלחמת האזרחים בסוריה.
יתר על כן, היות וקיצוניות אלימה ומהפכים פוליטיים סוחפים את המזרח התיכון, וחלקים גדולים מטריטוריה סורית ועיראקית נותרים תחת שליטתה של דאעש, זה מספק מניע נוסף לנסות לשים קץ לקונפליקט בסוריה בטרם המדינה תתפורר לחלוטין.
בנוסף, לאור העובדה כי, התנאים בשטח השתנו ואסד נהיה יותר ויותר מיותר, ייתכן מאוד שאיראן ורוסיה יהיו נכונות יותר, בשלב זה, למצוא פתרון פוליטי שלא יכלול את אסד.
עם זאת, כל פתרון פוליטי חייב להיות מעוגן בהקמתה של ממשלת מעבר המובלת על ידי נציגיו של הרוב הסוני עם ייצוג פרופורציונלי של כל הסיעות האתניות והדתיות האחרות, לרבות העלאווים.
אסור שארה"ב וכל הצדים המעורבים האחרים המעוניינים ביציבותה של סוריה בעתיד יעשו אותן הטעויות שעשו במצרים ובלוב כאשר דחפו בטרם עת לבחירות מוקדמות ועריכת חוקה חדשה. ממשלת המעבר בסוריה צריכה להישאר למשך חמש שנים לפחות, תוך התמקדות בבניית המדינה מחדש ושימור הביטחון הפנימי.
בינתיים, למפלגות פוליטיות יהיה זמן להתארגן ולפתח אג'נדה פוליטית אשר אותה הציבור יכול להתחיל להכיר בטרם בחירות ייערכו ולאחר שלציבור כבר היה זמן להירפא ולשוב למידה מסוימת של נורמליות.
בכדי להוכיח את כוונותיהן הטובות, על רוסיה ואיראן להזהיר את אסד שעליו לחדול מהפלת פצצות חבית. במידה ויסרב, ארה"ב צריכה להיות מוכנה לפגוע במתקנים צבאיים סוריים בכדי לעצור את אסד מהמטרת פצצות חבית, עם או בלי הסכמתן של איראן וסוריה.
ברור כי, אף אחד מבעלי העניין כאן אינו יכול לאכול את כל העוגה. השאלה היא האם יאזרו את האומץ וימצאו פתרון שיציל את מה שנותר מסוריה מאסון שהעולם צופה בו כמעט חמש שנים בשתיקה מחרישת אוזניים?
