הטוב, הרע והמכוער בעסקת איראן

העסקה עם איראן מאופיינת באופן כללי כטובה או רעה, ורבים הכריזו עליה כהסכם היסטורי בעל השלכות מרחיקות לכת ואף גלובליות. אני חולק בתוקף על אפיוני העסקה כטובה או רעה לחלוטין, וכמובן שמוקדם לתארה כהיסטורית. שאלות כגון: כיצד העסקה תיושם, האם בסופו של דבר איראן תשיג נשק גרעיני תוך חמש שנים או עשר, וכיצד בייחוד ארה"ב תפעל במהלך תהליך יישומה של העסקה יקבעו האם עסקה מוצלחת או לא, והאם תעבור את סף ההיסטוריה.

אלו הטוענים שהעסקה רעה מצביעים על העובדה כי, היא מאפשרת לאיראן להעשיר אורניום באופן חוקי, כי, היא איננה מחייבת אותה לפרק אף מתקן גרעיני, וכי, היא מתירה לה להתמיד במחקרה ובפיתוחו של דור חדש של צנטריפוגות וטכנולוגיות טילים בין-יבשתיות.

כמו כן, הם טוענים כי, עם הקלת הסנקציות, לאיראן יהיו משאבים כספיים רבים יותר בכדי לממן ארגוני טרור, לחזק קיצונים כגון חמאס וחיזבאללה, ולערער על יציבותם של משטרים ערביים סוניים. יתר על כן, עקב נטייתה של איראן לרמות, יהיה רק עניין של זמן עד שטהראן תממש את מטרתה התמידית להשיג נשק גרעיני.

אולם, החלק המקומם ביותר בעסקת איראן הנו כי, ארה"ב לא קשרה את העסקה לפעילויותיה הנפשעות בתוך ומחוץ לאזור, שזה דווקא מה שהפך את הסוגיה הגרעינית לאקוטית ומדאיגה מלכתחילה.

הזעקה הבינלאומית סביב תכנית הגרעין של איראן עומדת בניגוד חד לתגובה לעריכת ניסויי הנשק הגרעיני של הודו ופקיסטאן ב-1998 בטווח של כמה שבועות בלבד זה מזה. אומנם נשמעו גינויים בעולם, וארה"ב הטילה סנקציות מסוימות, אך אלו בוטלו לאחר מספר חודשים בלבד.

אולם, חשוב לציין כי, בניגוד לאיראן, אף אחת משתי המדינות הללו לא הייתה מעורבת בהתנהגות חתרנית חשאית; איראן, לעומת זאת, חותרת תחת משטרים, תומכת בארגוני טרור, וקוראת ללא הרף להשמדתה של מדינה חברה באו"ם כמוה – ישראל. אלמלא איראן מעורבת בפעילויות כאלו, סביר להניח כי, מעולם לא התעוררה מהומה סביב תכנית הגרעין שלה והסנקציות לא היו מחזיקות מעמד.

ניתוק התנהלותה של איראן מהעסקה הגרעינית הנו בסופו של דבר הבסה עצמית, שכן הדאגות באשר לתכנית הגרעין של איראן נובעות באופן ישיר מהעובדה כי, לאור התנהלותה, אין לסמוך עליה עם נשק גרעיני.

באשר לשאלה, האם העסקה מהווה "אירוע היסטורי", אני חולק על רבים המהללים אותה ככזה. על ידי השימוש ברטוריקה מסוג זה, המטרה היא כמובן לרמוז כי, איראן פחתה כבר דף חדש, כי, אין לשוב למצב הקודם, וכי, למעשה עלה יום חדש.

ברם, האם הסכם זה מהווה אירוע במובן זה שהוא מסמן נקודת מפנה רדיקלית בפוליטיקה של איראן? עבור הפילוסוף אלן באדיו, אירוע אמיתי מאפשר את התהוותו של דבר חדש לחלוטין – הוא מסמן מעין שבר, שינוי במצב הדברים, ופרידה מהנחות ודעות קדומות דומיננטיות: "האירוע הנו ההיווצרות הפתאומית לא של מציאות חדשה אלא של מגוון אפשרויות חדשות".

לתפיסתו של באדיו, האביב הערבי היווה אירוע שבו "העם המצרי והעם הטוניסאי" הזכירו את העולם כי, "[התקוממות המונית] הנה סוג הפעולה היחידה השווה לתחושה משותפת באשר לכיבושם השערורייתי על ידי סמכות המדינה". אף על פי שהאביב הערבי לכאורה כבר הלך ודעך, אין ספק כי, הוא אכן היסטורי. התעוררות הצעירים הערביים הנה רק בחיתוליה, ואין משטר ערבי המסרב לחבק את רוחו של האביב הערבי שיחמוק מזעמו של העם, כמה זמן שלא ייקח.

ודאי שהעסקה עם איראן אינה מהווה אירוע במובן זה של המונח – ולמעשה, השאלה האם בסופו של דבר היא תוכיח את עצמה כאירוע היסטורי בצורה משמעותית כלשהי, נותרת פתוחה. אחרי ככלות הכול, איראן עלולה לחבל בעסקה על ידי רמייה, ואף מילוי מלא של ההסכם אינו מונע ממנה להוסיף ולתמוך ברודנים רצחניים כגון אסד בסוריה, ולנהל מלחמות פרוקסי המשרתות את סדר יומה הלאומי.

יתר על כן, תוקפה של העסקה תפוג לאחר עשר שנים, כאשר בשלב זה איראן תהיה חופשית לקדם את רכישתו של נשק גרעיני, אפשרות שישראל, ערב הסעודית ומדינות אחרות לא יעמדו בחיבוק ידיים מולה, בתקווה שאיראן איכשהו תהפוך את עצמה לשכנה טובה וראויה לאמון.

יחד עם זאת, היות ואין אלטרנטיבה מעשית לעסקה זו, אלו התומכים בה טוענים בצדק כי, העסקה טובה בכך שבאופן פוטנציאלי היא מעכבת את שאיפתה של איראן לרכוש נשק גרעיני למשך עשר שנים לפחות; מחייבת את איראן לצמצם את מאגר האורניום המועשר ב-98%, אוסרת ייצור פלוטוניום באיכות צבאית במתקן אראק, מצמצמת את מספר הצנטריפוגות בשליש, הופכת את מתקן פורדו למרכז מחקר, ומאפשרת בדיקות פולשניות חסרות-תקדים.

בנוסף, העסקה תאריך (ממספר חודשים לשנה) את מסגרת הזמן שבה איראן עלולה להגיע לנקודת הפריצה, מה שיעניק לארה"ב זמן רב יותר לפעול, אף באופן צבאי. לבסוף, תומכים מציעים כי, לאיראן משגשגת ובטוחה יותר תהיה נטייה גבוהה יותר לוותר על שאיפתה להשיג נשק גרעיני ואף להפוך לשחקן קונסטרוקטיבי בקהילת האומות.

עכשיו שהעסקה עברה פה אחד במועצת הביטחון של האו"ם, היא כבר קיבלה תוקף משפטי – אך, אין זה אומר שאיראן תציית לתנאיה באופן מלא, על אחת כמה וכמה שתחדל מפעילותה החתרנית.

למטרה זו, על מנת לאכוף את העסקה, על ארה"ב יהיה להתמקד לא רק במניעת השגת נשק גרעיני על ידי איראן, אלא גם בדרכים שבהן ניתן לאלצה לשנות את התנהגותה, שהיא הגורם האמתי שעורר את הזעקה הבינלאומית נגד תכנית הגרעין של איראן מלכתחילה.

ראשית, עכשיו שקיימים ערוצים פתוחים בין ארה"ב לאיראן, וושינגטון צריכה להבהיר באופן חד-משמעי (מאחורי הקלעים) כי, על איראן לחדול מהתנהלותה המלחמתית, וכי, ארה"ב לא תהסס לנקוט בפעולות מענישות כואבות בכדי לעצור אותה, חרף העסקה.

שנית, על אף המתח האישי בין הנשיא אובמה לרה"מ נתניהו, עליהם יהיה לבלוע את הגאוותם ולתקן את היחסים ביניהם. עסקה זו, עד כמה שהיא לא מושלמת, היא טובה יותר לישראל מהעדר עסקה. עמידתם יחד תשדר מסר ברור לטהראן כי, אין דבר שיערער על מחויבותה של ארה"ב לביטחונה הלאומי של ישראל. זה יסייע באופן משמעותי לשכנע חלק מחברי הקונגרס לתמוך בעסקה במקום להתנגד לה.

שלישית, על הנשיא לחזק באופן דרמטי את ביטחונן של מדינות המפרץ על ידי הספקת כלי הנשק והאימונים הדרושים בכדי לאותת לאיראן כי, לארה"ב תהיה אפס סובלנות כלפי כל התערבות בענייניהן של בעלות בריתה במפרץ. כמו כן, כדאי שארה"ב תשקול הצעת אמנה ביטחונית פורמאלית, שעשויה למנוע הפצת נשק גרעיני, שכן ערב הסעודית ומצרים כבר ציינו כי, בעקבות העסקה, ייתכן והן בעצמן יקדמו רכישת נשק גרעיני.

רביעית, על אף להיטותו של הנשיא אובמה לקיים את העסקה, אסור לארה"ב בשום פנים ואופן להתיר לאיראן לבצע כל עברה הקשורה לעסקה ללא עונש. זה יעלה את הסיכויים כי, איראן תציית לכל ניואנס בעסקה, ואם לא, תישא בהשלכות איומות.

חמישית, על הנשיא לנצל את הדאגות המשותפות שיש למדינות ערב הסוניות ולישראל באשר לאיום האיראני. בהקשר זה, ארה"ב תוכל לקדם את פיתוחה של תכנית אסטרטגית בין שני הצדדים, מה שכבר הולך ומתגבש באופן חלקי, בכדי למנוע כל מאמץ מצד איראן לאיים על שכנותיה.

אם כי הנשיא אובמה תופס את עסקת איראן כהישג מדיניות החוץ החשוב ביותר שלו, הוא לא יזכו לראות את פירותיה בתקופת כהונתו כנשיא. הוא יותיר את העסק הלא גמור הזה ליורשו, ומורשתו תישאר תלויה על כף המאזניים למשך שנים רבות עד שהיסטוריונים יכריעו את הכרעתם הסופית.