האמת על בטחונה הלאומי של ישראל

חוויותיה ההיסטוריות של ישראל, יחד עם עשורים של עימותים אלימים עם מדינות ערב והפלסטינים, יוצרות מחסום פסיכולוגי גדול המוטמע בנפשו של כל ישראלי, אשר מציב את ענייני הביטחון הלאומי של מדינת ישראל במרכזה של מדיניות הפנים והחוץ שלה. עם זאת, אין העוצמה הצבאית, או אף הפקעת הגדה המערבית כולה, יכולה להבטיח את בטחונה הלאומי של ישראל, אלא רק שלום ישראל-פלסטיני בר-קיימא.

הקישור שממשלת נתניהו עושה בין הביטחון הלאומי לבין "גבולות ביטחוניים" כביכול הוא צבוע ומטעה, ונועד לכיסוי השיכרון שלו ושל הקבינט שלו מההשתלטות על שטחים פלסטינים.

בעידן הרקטות וטכנולוגיית הטילים המדויקים, עומק טריטוריאלי כבר אינו יכול להבטיח את ביטחונה של ישראל, שכן חמאס כבר הצליח להוריד אלפי רקטות על ישראל, וחלקם אף הגיעו לירושלים ולתל אביב.

"אינתיפאדת הסכינים" הנוכחית חושפת את האבסורדיות של הטענה כי גבול, כל גבול, יכול לספק ביטחון הרמטי. מה שבאמת עומד מאחורי ההתפרצויות האלימות הללו הוא הכיבוש והרחבתן המתמשכת של ההתנחלויות, וכל עוד הכיבוש יימשך, ישראל לא תדע יום אחד של נחת.

בדצמבר 2012, גבי אשכנזי, הרמטכ"ל לשעבר, אישר מחדש את תחושותיהם של רבים מעמיתיו כאשר אמר: "על ישראל להכיר במגבלות כוחה, ולשתף פעולה עם גורמים התומכים באינטרסים ישראליים".

אותו הסנטימנט הובע על ידי מפקד בכיר אחר, שאול אריאלי, אשר אמר: "אנו מאמינים כי השלום יספק בטחון טוב יותר מכל דבר אחר". אחרת, אין צעד ביטחוני, כמה שהוא כפיית ומשוכלל, שיוכל להבטיח את בטחונה הלאומי של ישראל.

כטקטיקן מיומן המשתמש בפחד לגיוס תמיכת הציבור, נתניהו ממהר להצביע על הנסיגה הישראלית מעזה בכדי לרמוז כי הפלסטינים אינם ראויים לאמון, שכן מאז אותה הנסיגה חמאס משתמש ברצועה ככן שילוח לרקטות, במקום לבנות את יסודותיה של מדינתם.

למרבה הצער, ישראלים רבים קונים טענה שקרית זו, אף על פי שהיא נראית אולי מבוססת על פניה. רק כאשר בוחנים בקפידה כיצד התנהלה בפועל הנסיגה מעזה, ניתן יהיה להבין את האבסורדיות של טענה זו.

הנסיגה מעזה ב-2005 הייתה תלולה וחד-צדדית. רה"מ דאז שרון ידע, כי חמאס היה חזק הרבה יותר מכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, והיה מוכן וערוך להשתלט על עזה. אולם, מטרתו העיקרית של שרון הייתה להיפטר מהנטל הכלכלי והביטחוני שעזה היוותה, ואם פעולותיו יפרידו בין הפלסטינים עוד יותר טוב.

נתניהו יודע היטב כי כל הסכם שלום חייב להתבסס על תנאים, מנגנונים, לוגיסטיקה ולוחות זמנים מסוימים הנועדים להבטיח ציות המבוסס על הדדיות תוך טיפוח אמון בתהליך. זה יאפשר מיתון הדדי של הטיות ותפיסות סלקטיביות לגבי כוונותיהם של אחד את השני בעת שמיישמים את כל תנאי ההסכם.

הנסיגה מחלק ניכר מהגדה המערבית, אפוא, חייבת לכלול מספר צעדים חד-צדיים, דו-צדדיים ורב-צדדיים, אשר, בניגוד לנסיגה מעזה, עשויים לשמר ולחזק את השלום. אילו שרון הציב צעדים כאלו, התוצאה היום הייתה שונה לחלוטין. צעדים אלו כוללים:

נסיגה מדורגת והדדיות

על מנת למנוע חזרה על תסריט עזה, הנסיגה מהגדה המערבית חייבת להתיישם בשלבים במהלך תקופה בת חמש עד שמונה שנים עם מסגרת זמן מוסכמת בין כל שלב המבוססת על צעדים בוני-אמון הדדיים ספציפיים.

בתקופה זו, על שני הצדדים יהיה לפתח יחסי אנוש, כולל קשרים כלכליים, תרבותיים ומדעיים, אשר מסוגלים לשכך את עכבות הביטחון הפסיכולוגיות בין שני הצדדים.

שימור שיתוף פעולה ביטחוני מלא

על סמך ניסיון העבר של הישראלים והפלסטינים, שיתוף פעולה מלא בין הצדדים נותר תנאי מוקדם. ההתקדמות שנעשתה בין ישראל לרשות הפלסטינית מוכיחה, כי שיתוף פעולה ביטחוני אפקטיבי הוא אפשרי, אף באווירה מתוחה. הצלחתו של שיתוף פעולה זה התאפשר בזכות התחייבותה של הרשות לשלום כמו גם על ידי נכונותה של ישראל לשתף פעולה באופן מלא עם הביטחון הפנימי של הרשות ולשפר את שיתוף הפעולה.

מדינה פלסטינית מפורזת

המדינה הפלסטינית החדשה שתקום חייבת להיות מפורזת, כאשר ביטחונה תובטח על ידי ארה"ב. על אף מיומנותם הצבאית, הפלסטינים לעולם לא יהיו בעמדה להתחרות צבאית עם ישראל, וגם לא יהיו תחת איום כל עוד ישמרו על השלום עם שכניהם.

במקום לבזבז מאות אלפי דולרים על חומרה צבאית, על ממשלות פלסטיניות עתידיות להשקיע בפיתוח כלכלי, בחינוך, בשירותי בריאות ובתשתיות, תוך קיום יחסים כלכליים הדוקים עם ישראל, מצב אשר ממנו שני הצדדים עשויים להרוויח במידה רבה.

שמירת התרעה אמינה

ישראל תשמור על הרתעה צבאית אמינה אשר תניא אויבים נוכחיים ועתידיים מלאיים עליה; ואם יעשו זאת, ישלמו את המחיר. לישראלים "לעולם לא עוד" אינה רק סיסמה; הם נחושים, ובצדק, לעשות את כל הדרוש בכדי להבטיח כי ההיסטוריה לא תחזור על עצמה.

מבחינה זו, ישראל וארה"ב יוכלו לדואג לכך כי לא תהיה מדינה או קואליציה של מדינות שתוכלנה לגבור על ישראל צבאית, וזאת על ידי שמירת יתרון צבאי איכותי.

חידוש יוזמת השלום הערבית

בהקשרו של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני לשלום, ישראל צריכה לאמץ את עקרונותיה של יוזמת השלום הערבית, אשר הוצעה בשנת 2002, ולהסכים להתכנס עם נציגי הליגה הערבית בכדי לדון בה. צעד זה יפתח את הדלת למשא ומתן על הסכם שלום ערבי-ישראלי כולל, אשר עשוי להביא לנרמול היחסים עם מדינות ערב וכתוצאה מכך עם כל המדינות המוסלמיות.

כפי שראש המוסד לשעבר, מאיד דגן, אמר ביוני 2011, "עלינו לאמץ את היוזמה הסעודית, ולא מפני שהפלסטינים הם בראש סדר העדיפויות שלי אלא מפני שאני מוטרד ממצבה של ישראל וברצוני לעשות ככל הניתן להבטיח את קיומה של ישראל".

כוח שומר שלום בינלאומי

דרישתה של ישראל לשמור כוחות שיוריים לאורך נהר הירדן למניעת הברחת נשק והסתננות מחבלים מעמק הירדן היא מוצדקת. אולם, אין להרכיב כוח כזה מישראלים בלבד שמא ייתפס כהמשך הכיבוש אלא בהתגלמות אחרת. במקום זאת, לא יהיה מנוס אלא להציב כוח שומר שלום בינלאומי (בשיתוף ישראלי ופלסטיני) לתקופת זמן מוסכמת שתיקבע מראש באופן הדדי.

הכוח צריך להיות מורכב ממדינות ספציפיות בעלות אינטרס מוקנה בשמירת השלום, כולל ירדן, מצרים וערב הסעודית, ומדינות האיחוד האירופי כגון בריטניה, צרפת וגרמניה, אשר יפעלו תחת פיקודה של ארה"ב.

מטריית ביטחון אזורית

ברגע שהסכם שלום יושג וכל הצעדים הביטחוניים יתיישמו, ארה"ב תוכל להציע מטריה ביטחונית דומה למה שמזכירת המדינה לשעבר הילרי קלינטון הציעה ביוני 2009, אשר תחתיה כל מדינות האזור המקיימות שלום עם ישראל (וזו עם זו) עשויים להשתייך, בכדי להרתיע יריבים חיצוניים.

אלו הטוענים כי אין זה העיתוי הנכון לישראל לנקוט בצעד כזה, מחמת המבוכה הסוחפת את המזרח התיכון, טועים. אדרבה, זה בדיוק העיתוי הנכון – ישראל אינה צריכה שריפה בחצרה האחורית או גיס חמישי בעת שבה היא צריכה להתמקד באיומים מאיראן ומדאעש, ובהתפרקותה הפוטנציאלית של סוריה.

הגיעה העת שישראלים ידחו את טקטיקת ההפחדה וטענות השווא של ממשלת נתניהו. הפקעת קרקעות פלסטיניות וצמיחת ההתנחלויות הבלתי-פוסקת לא רק הופכות את דרישותיה הביטחוניות הלגיטימיות של ישראל לבלתי-לגיטימיות אלא גם מסכנות את עצם קיומה.