על ארה"ב לחדול מלאפשר לישראל
איש אינו יכול להתכחש לידידות הקרובה והאיתנה שאין כמוה בין ארה"ב לישראל. קשר הדוק זה שירת את שתי המדינות היטב, בייחוד את ישראל, שהפיקה תועלת פוליטית, כלכלית וצבאית מתמיכתה התמידית של ארה"ב, אשר סייעה לישראל להפוך למעצמה שאין שניה לה במזרח התיכון. אולם, נראה כי, התמיכה והידידות החד-משמעיות הללו מארה"ב אפשרו לישראל להתחפר ולהתבצר עוד ועוד בגדה המערבית על ידי בנייתן והרחבתן של ההתנחלויות והפקעת קרקעות פלסטיניות, מה שהפך את הסיכויים לשלום לרחוקים אף יותר.
על אף המלחמות והסכסוכים האלימים הסוחפים את האזור מאז קום המדינה, ארה"ב שמרה על יד איתנה בתמיכתה בישראל, אף על חשבון אינטרסיה האסטרטגיים באזור.
הידידות, בסופו של דבר, בין אם היא בין מדינות ובין אם היא בין פרטים, נושאת עמה אחריות וחובה מוסרית להעניק סיוע, ייעוץ, משאבים והגנה על פי הצורך והמצב. אולם, קושי מוסרי עולה כאשר אנו נוכחים לדעת כי, במקום לסייע לידיד, אנו למעשה מאפשרים לו להזיק לעצמו.
אם להשתמש באנלוגיה פשוטה, אם יש לי חבר שמכור לסמים, מגיע שלב שבו מתן כספים (במצב הישראלי-אמריקני, מתן סיוע צבאי, כלכלי ובייחוד כיסוי פוליטי לישראל) יתרום באופן ישיר להנצחת הרגל הרסני.
זה דווקא בשם הידידות שעליי לסרב לתת לידידי את מבוקשו. מדיניות "אהבה קשוחה" כזו לעולם לא תהיה קלה או נוחה, ובוודאי שלא פופולארית – כפי שניטשה ניסח אותו: "וְזֶה הַכָּבֵד מִכָּל-דָּבָר: אֲשֶׁר יִקְפּוֹץ אִישׁ מֵאַהֲבָה אֶת יָדוֹ הַפְּתוּחָה…".
יחסי ארה"ב-ישראל נמצאים כיום בשפל היסטורי, בשל נכונותו של שאובמה לגלות טיפת אהבה קשוחה בהפעלת לחץ מוגבל על ישראל להפסיק פעילות ההתנחלות. האירוניה כאן הנה כי, בעוד שארה"ב סבורה כי, שלום ישראלי-ערבי יעניק לישראל ביטחון ארוך-טווח, היא לא הפעילה די לחץ על ישראל בכדי לקדם את השלום, דבר שלא יכול להתקיים ללא וויתורים משמעותיים.
כל יום שארה"ב מאפשרת להמשך הכיבוש, היא פוגעת בשוגג בביטחונה הלאומי של ישראל, אף על פי שהיא מחויבת דווקא לשמור עליו. ישראל הולכת ומתחפרת בעמדתה בעוד שארה"ב נותרת שומרה והסיכויים לפתרון שתי מדיניות לשני עמים הולכים ודועכים, מה שללא ספק מאיים על עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אסור שארה"ב תמשיך לתת לישראל קארט בלאנש, בתקווה שתשתמש בו בתבונה. ישראל כשלה במבחן זה וארה"ב הופכת כתוצאה מכך לשותפה למדיניותה של הרס עצמי. לאור העובדה כי, לארה"ב יש עניין מוסרי וחומרי ברוותה של ישראל וכי, היא מחויבת לשמירתה, עליה להיות בעמדה לעצב ולהשפיע על התנהגותה של ישראל, בייחוד בקשר לסכסוך עם הפלסטינים.
יש הטוענים כי, ישראל הנה מדינה ריבונית וכי, אין מדינה, כולל ארה"ב, שתוכל להכתיב לישראל מה כן לעשות ומה לא לעשות. הבעיה הנה כי, ישראל תלויה בארה"ב פוליטית וביטחונית, ואינה יכולה מחד גיסה להתריס נגד ארה"ב ומאידך גיסא לצפות לזכות לתמיכה בלתי מסויגת זו.
מלבד הנזק שמדיניותה הנוכחית של ארה"ב גורמת לענייני הביטחון הלאומי של ישראל, ארה"ב איבדה חלק ניכר מאמינותה באזור. מדינות ערב מאשימות את ארה"ב במשוא פנים בטיפולה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואף מציעות כי, ארה"ב נמצאת בכיסה של ישראל.
כפי שהדברים עומדים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני קשה ביותר לפתרון ונושא גם את הנטל של טענות היסטוריות ודתיות סותרות, ועם כל יום שעובר, הקונפליקט נהיה לקשה אף יותר לפתרון.
רה"מ נתניהו סבור כי, הוא יכול להתריס נגד ארה"ב ללא כל השלכה; אפשר לסמוך עליו (בניגוד לטענותיו להפך) לעשות כל מאמץ לחבל בהקמתה של מדינה פלסטינית.
רק כאשר ארה"ב תשנה את מדיניותה ותהיה מוכנה להפעיל, בעיקר, לחץ פוליטי על ישראל, תהיה ארה"ב מסוגלת לחלץ את ישראל מדרכה ההרסנית.
על ארה"ב לעבוד יחד עם בעלות בריתה האירופאיות והערביות בכדי לנסח החלטת מועצת ביטחון מחייבת שתאלץ הן את הישראלים והן את הפלסטינים לשבת יחד ולנהל משא ומתן לשלום. במידה וישראל תסרב לפעול בהתאם להחלטה או לנהל משא ומתן בתום לב, על ארה"ב יהיה להסיג את כיסוייה הפוליטי מישראל, ובכך לחשוף אותה לגינוי בינלאומי.
נתניהו, בדומה לרוב הישראלים, לוקח פשוט את תמיכתה הפוליטית של ארה"ב בישראל כמובנת מאליה. כאשר תבין כי, כבר אי אפשר לעשות זאת, לא יהיה לו מנוס אלא להקשיב לעצותיה של ארה"ב ולפתח עמה תכניות חדשות שתקדמו את תהליך השלום, או להתפטר.
עם זאת, הקואליציה הימנית הנוכחית בראשותו של נתניהו בשום פנים ואופן לא תסכים להקמתה של מדינה פלסטינית, והיא תתפרק תחת לחץ בינלאומי, ובייחוד לחץ אמריקני.
למותר לציין כי, בשום צורה אין זה פותר את הפלסטינים ממילוי אחריותם שלהם בניהול משא ומתן ברצינות ובעשיית הוויתורים הדרושים, כמה שהם כואבים, במטרה להשיג הסכם.
בדומה לכל קודמיו, שבשיקול דעת דאגו לישראל, על אובמה מוטלת החובה והאחריות המוסרית לדרוש מישראל לחדש את המשא ומתן ברצינות. אף על פי שישראל נהנית מתמיכה פוליטית אדירה הן מהקונגרס והן מהעם האמריקני, חל כבר שינוי בקרב הציבור ופוליטיקאים מובילים לקראת הטלת האחריות על ישראל.
סכסוך משתק זה בן שבעת העשורים, אשר ערער את יציבותו של המזרח התיכון ומוסיף לתרום לטירוף האלים הסוחף את האזור, חייב להיפסק.
ארה"ב צריכה להיות ברורה ולהסביר לציבור הישראלי כי, הזמן אוזל. אם ישראל תוסיף לבנות התנחלויות חדשות ולהרחיב התנחלויות קיימות, היא תפורר במהרה כל סיכוי לפתרון שתי מדינות לשני עמים.
על ישראל לבחור בין (א) המשכה כמדינה יהודית ודמוקרטית על ידי שימת קץ לכיבוש והקמת שתי מדינות, (ב) הפיכתה לדמוקרטיה בת מדינה אחת (שבה הפלסטינים יהיו הרוב השולט), או (ג) הפיכתה בסופו של דבר למדינת אפרטהייד הנתונה לגינוי, סנקציות ובידוד בינלאומיים.
שינוי במדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל בשום פנים ואופן אינו אומר כי, ארה"ב מחויבת פחות לביטחונה הלאומי של ישראל. אדרבה, דווקא בגלל מחויבותה האיתנה, עליה הן מוסרית והן חומרית לחדול מלאפשר להתמכרותה של ישראל לבניית עוד התנחלויות, להפקעת עוד קרקעות ולהמשך הכיבוש, מה שיהרוס את ישראל כפי שאנו מכירים אותה.
על ידי הצגת אהבה קשוחה, ארה"ב עשויה למלא את חובתה המוסרית לשרת את ביטחונה הלאומי של ישראל ולשמרה כמדינה יהודית ודמוקרטית, מה שמהווה עבור רוב הישראלים את חלומם הנכסף ביותר.
