מדוע תבוסתנותו של אובמה בסוריה נותרת בעינה
מאמרי הקודם, תבוסתנותו של אובמה בסוריה, הביא בעקבותיו יבול מבורך של משובים חיוביים, ויחד עם זאת גם לא מעט ביקורת על הרציונל בבסיס טיעוני כי הנשיא אובמה צריך להעניש את אסד על שימושו בנשק כימי נגד בני עמו. הוספתי וטענתי כי הימנעותו מתקיפת סוריה עלולה לערער באופן חמור את כוח השפעתה של ארה"ב באזור כולו, כמו גם את הביטחון הלאומי שלה עצמה ושל בנות בריתה גם יחד.
רבים מקוראי המאמר טענו כי, "שיקולי הנשיא צריכים לקחת בחשבון קודם כל את הטוב ביותר עבור החברה האמריקאית ואזרחיה". אין ויכוח על כך שטובת בני עמו שלו חייבת להיות בראש מעייניו של הנשיא; אך אין זה אומר בהכרח כי ארה"ב יכולה או צריכה לחיות בבידוד, וזאת משום שעצם מעורבותה עשויה אף היא לשרת את העם האמריקאי. האינטרס האמריקאי במזרח התיכון הינו בעל חשיבות עליונה עבור כלכלתה וביטחונה הלאומי של ארה"ב: רוב ניכר בחצי הכדור המערבי, כולל ארה"ב, עדיין תלוי בנפט, וקיימים אינטרסים מסחריים משמעותיים בינינו לבין בנות בריתנו; כמו כן יש לנו הסכמים אסטרטגיים עם מדינות המפרץ, ירדן וישראל, כולל מכירת ציוד צבאי למניעת איום חיצוני. כל זאת אינו מתבטא בהכבדה כלכלית נוספת על הציבור האמריקאי, או במחויבויות ביטחוניות שעליו לשאת ללא צורך על כתֵפיו. מה שברור הוא כי הן ארה"ב והן בנות בריתה באזור יוצאות נשכרות מיחסים דו-צדדיים אלה.
מאז מלחמת העולם השנייה, כל נשיא אמריקאי מכהן זיהה והכיר בחשיבותו של המזרח התיכון, והשקיע רבות על מנת להגן על האינטרסים בעלי הטווח הקצר או הארוך של ארה"ב באזור. אלה המנסים להשוות בין המלחמה בעיראק והמלחמה המתמשכת באפגניסטן, לבין מתקפה מוגבלת בסוריה, מחטיאים את העיקר. בעוד אני מסכים לחלוטין לקביעה כי מלחמת עיראק הייתה 'מלחמת ברירה', מיותרת ולחלוטין מוטעית, ושהמלחמה באפגניסטן נוהלה באופן גרוע למדי והייתה צריכה להסתיים זה מכבר, הרי שסוריה תופסת מקום שונה לחלוטין בזמן זה.
רק יועץ שוטה ימליץ להכניס לסוריה חיילות יבשה, או לפתוח במתקפה צבאית נגד שלטון אסד ללא מגבלת זמן, ובזאת לשקוע שוב בביצת הסכסוכים המזרח-תיכוניים העקובים מדם. מומחים רבים מתחומי המודיעין והצבא מאשרים כי מתקפה מוגבלת נגד אסד לא תזרזוֹ לפעולת תגמול, לא מצבאו הוא ולא מצד בני בריתו. ישראל פגעה בעבר במספר מתקנים צבאיים בסוריה ללא תגובת-נגד של אסד, בחששו להתקפות מסיביות מצד ישראל העלולות לשים קץ לאחיזתו בשלטון.
קורא נוסף הציג שאלה היפותטית: "האם היית שולח את בנך להסתכן למען מורדים שכה מעט ידוע לך עליהם?" התשובה היא לא רבתי; לא הייתי שולח את בני להלחם בסוריה, כמו שאינני חושב שאבות אחרים צריכים לשלוח את ילדיהם להלחם לצד המורדים. המורדים לא בקשו, ואינם שואפים לכך שחיילים אמריקאים יילחמו למענם. כל מבוקשם הוא נשק ותחמושת שיסייעו בידיהם להפיל את משטרו העריץ של אסד, לטובתה של סוריה. קורא אחר טען כי, "הן ידוע לך היטב כי אלה המכונים 'מורדים' הינם למעשה לוחמים חיצוניים שחדרו לתוך סוריה". לדאבוני, אמירה זו מסבירה מדוע קיימת התנגדות גדולה כל כך ל"מעורבותה" של אמריקה בכל דרך שהיא.
אכן, ישנם לוחמים זרים, כולל אסלמיסטים ותומכי אל-קאעידה, בעלי סדר יום פוליטי משלהם לגבי עתידה של סוריה. יחד עם זאת, כל בר-דעת שמכיר לעומקה את המציאות בשטח, יודע גם כי הלוחמים הללו מהווים מיעוט זעום בהשוואה למורדים בני המקום, אשר נלחמים למען שחרור עמם וחייהם הם. רבבות מקרב אנשי הצבא הסורי, גורמי ביטחון פנים, דיפלומטים ועובדי מדינה ערקו ממשרותיהם, בעוד עשרות אלפי אזרחים נלחמים ונהרגים למען מטרה שהם מאמינים בה. לטעון, על פי אחת התגובות כי, "נראה שאתה נוטה לשכוח כי כוחות קומנדו זרים – כולל קומנדו ישראלי – פועלים גם הם נגד אסד; ישראל על יכולותיה הצבאיות מסוגלת בהחלט לסכסך בנושא הנשק הכימי, היכן שברור כי השימוש בנשק זה יהווה את הדרך הטובה ביותר להניע את אמריקה ואירופה להתערב בנעשה בסוריה, כשישראל היא המרוויחה הגדולה מכך", אינה אלא מנוגדת לכל היגיון.
שמעתי בעבר תיאוריות קונספירטיביות למכביר, אך האמור לעיל עולה על כולן. הקורא הנ"ל כנראה מנותק באופן מצער מהמציאות. למעשה, ישראל הייתה מרוצה משלטונו של אסד האב ועכשיו של בנו, משום ששניהם קיימו ושמרו על הסכם ההתנתקות מ-1974 עם ישראל, ללא כל פעולות אלימות לאורך גבולם המשותף. אם זה היה תלוי בישראלים, יש להניח כי הם היו רוצים שאסד ימשיך בשלטון, משום שהמצב של לא מלחמה ולא שלום הינו עדיף בעיניהם. ישראל לא תרוויח דבר אם סוריה תתפורר, ובוודאי שהיא חוששת מאוד מהאפשרות שאיראן וחיזבאללה ייהפכו לגורם הדומיננטי בלבאנט.
קורא אחר, אשר בדרך כלל נוטה להסכים עם השקפותיי, כתב: "אבל מה שמפתיע אותי הן דעותיך המעוותות על תפקידה של ארה"ב בעולם. האם שכחת את צ'ילי וכל כך הרבה מקומות אחרים, היכן שרעיון היציבות המקובל עלינו גרם להרס משטר דמוקרטי ותמך או הציב דיקטטורה תחתיו?" אז נכון שארה"ב תמכה במשטרים בעלי אופי רודני ברחבי תבל. יחד עם זאת, איננו יכולים להתכחש לטבח של אלפי בני אדם (הודות לרוסים ולסינים ( לנוכח שיתוקה של מועצת הביטחון של האו"ם, ובו זמנית לדבוק בטענה כי אנו נוהגים על-פי רף מוסרי גבוה. הענשת אסד ע"י תקיפת כמה ממתקניו הצבאיים, כמו גם אספקת ציוד צבאי למורדים, הינם הכרח ממשי למען האצת קיצו. כל עוד מלחמת האזרחים בסוריה משתוללת ללא פיקוח, קיימת סכנה מוחשית שהיא תזלוג לעבר האזור כולו, על כל המשתמע מזה. אי לכך, ארה"ב פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה להישאר פסיבית כשכל כך הרבה עומד על כף המאזניים בעוד יריבותיה, אם לא אויביה – רוסיה ואיראן במיוחד – ממתינות להזדמנות לנצל כל תופעה של חולשה מצדה.
בנוסף, קורא אחר כותב כי טיעוני חלשים, משום שאני "מאשים את אובמה בכל דבר". לא נכון. טענָתי היא רק כי כמצביא עליון של הצבא, הנשיא חייב לפעמים לקחת סיכונים מחושבים, כשאותם סיכונים משרתים את אמריקה באופן הטוב ביותר. ביטחון לאומי אינו יכול להתנהל באמצעות קונסנסוס ציבורי. חומר מודיעיני מסווג אינו נגיש לא לציבור הרחב ולא לרבים מחברי בקונגרס, מה גם שהם חסרי הבנה מעמיקה לגבי מורכבות הסכסוך. מוקנית לנשיא זכות לנקוט בפעולה צבאית מוגבלת כשהוא מוצא זאת לנכון, מבלי להביא את העניין להכרעת הקונגרס. הרבה נשיאים קודמים עשו זאת, כולל קלינטון בקוסובו ורייגן בגרנאדה. היה זה הנשיא אובמה עצמו שהכריז על "קו אדום", ובזאת הניח את אמינותו הוא, ושל האומה כולה, למבחן. אין זאת אומרת שהוא אינו יכול לשנות את דעתו, כי ברור שהוא יכול. אך לא פחות מכך חשוב גם הרושם שזה יוצר בקרב בני בריתו ואויביו גם יחד. חוסר אמינות יחבל במאמצי ההרתעה שבידינו וכוחות אזוריים, כמו איראן למשל, ישאבו מכך עידוד להמשיך במאמציהם לפיתוח נשק גרעיני כדי לייצב את מעמדן ההגמוני באזור, ללא חשש מעונש.
ארה"ב אינה מעוניינת שבני בריתה באזור יפעלו על דעת עצמם רק משום שאבדו את אמונם בתפקודה הראוי. אם נרצה ואם לאו, ארה"ב הינה המעצמה העולמית הגדולה; האחריות הגלובלית נתונה בידיה הן מעצם נכונותה והן מכורח הנסיבות. השאלה המתבקשת, אם כן, איננה זו האם עלינו להתערב במתרחש בעולם, אלא כיצד עלינו לבחור בתבונה מעורבות כלשהי, והאם היא משרתת – או לא – את האינטרסים הלאומיים של אמריקה בעודם תואמים למחויבויותיה כלפי ידידותיה ובנות בריתה. ברור מאליו כי לא כל אחד חושב שארה"ב מחויבת לזכויות אדם וכי שאיפותינו כאומה היא להיטיב את חייהם של בני האדם מקרוב ומרחוק, כפי שקורא נוסף ציין: "אני יודע שההיסטוריה שלך מוכרת לך, אך אני סקרן לדעת היכן ארה"ב פועלת – או פעלה בעבר – למען 'שיפור חיי בני אדם' במקומות אחרים, משום שעד עצם היום הזה אנו פועלים למען הטבת חייהם של אלו אשר כבר יושבים טוב למדי במקומותיהם".
כמובן שאינני מאמין לכך שארה"ב פועלת תמיד מתוך שיקולים אלטרואיסטים, וכי שיפור איכות החיים של האנושות הינו בראש מעייניה. ארה"ב אכן רחוקה משלמות, אך יחד עם זאת אני קורא תגר בפני כל מי שיוכיח לי כי לכל מדינה אחרת, קטנה כגדולה, ישנם היכולת, האמצעים, הרצון והערכים הראויים על מנת לקדם שיפור תנאי חייהם של בני אדם באשר הם. ואדגיש כאן כי אינני מדבר על פטריוטיזם לשמו. רבים מאויבינו הגרועים ביותר, אלה שמגנים אותנו בכל-פה, שולחים את ילדיהם להרחבת השכלתם בארה"ב, להכרת תרבותה, אורחות חייה וכל מה שיש לה להציע. ערכים אלה, עליהם נוסדה וקמה אמריקה, הם התובעים מהנשיא לפעול באומץ ומתוך חזון, בעוד מדינות אחרות וביניהן גם האו"ם אינן מסוגלות, או אינן מעוניינות, לקיים את קדושת החיים.
אם וכאשר תצא לפועל תכנית פרוקה של סוריה מנשקה הכימי, עדיין יעברו חודשים ואף שנים לפני שפרויקט שאפתני זה יושלם. ובינתיים, האם עלינו להמתין עד אשר עשרות אלפי קורבנות חדשים יתווספו לאחיהם ההרוגים, כדי שמצפוננו יתעורר?
