אמונה דתית ומציאות

ההתייחסות לסכסוך הערבי-ישראלי הינה על פי רוב מההיבט הפוליטי-טריטוריאלי שלו, אולם המרכיב הדתי שבבסיסו יצר דפוס מחשבה מסוים אשר מסבך עוד יותר את המאבק ואי היכולת להגיע לפשרה. יהודים ומוסלמים גם יחד יצרו מעין הילה מיסטית המקרינה משמעות קוסמית על מאבקם, ומעניקה להם גאווה לאומית ודתית.

הנרטיב הדתי של הישראלי מבוסס על הקשר לאדמתו עוד מימי אבות אבותיו בתנ"ך. כפי שהזכיר זאת ראש הממשלה נתניהו בנאומו לפני חברי הקונגרס האמריקאי ב- 24 למאי 2011 (בתרגום חפשי): "זוהי ארצם של אבותינו, ארץ ישראל, אליה הביא אברהם את הרעיון של אל אחד, היכן שדוד התעמת עם גוליית, והיכן שישעיהו נבא את חזונו לשלום נצחי"

רוב הישראלים מאמינים שאין סילוף היסטורי כלשהו שיכול להכחיש את המרכיב הדתי אשר בגינו נוצר הקשר ההדוק של העם היהודי לאדמתו מזה אלפי שנים. מאחר והעברים הקדמונים אינם זהים היסטורית ליהודים – לא מבחינה תרבותית ואף לא דתית – המסורת העברית מלפני 3000 שנה, הדומה אך במעט ליהדות המודרנית, אינה מבטאת דווקא ירושה של אדמה ליהודים. אמירה זו, יחד עם אמונה דתית שאינה דורשת שום הוכחה, מצביעה על כך שעבור ישראלים רבים אין זה כלל מתקבל על הדעת לוותר לחלוטין על השליטה בגדה המערבית, הידועה עוד מימי התנ"ך כשטחי יהודה ושומרון.

מנקודת מבט זו, לא ניתן להעלות על הדעת שדווקא אנשים אלה יוותרו על נכסיהם הקדושים ביותר – ומעל לכל הכותל המערבי (הקיר החיצוני של מקדש בית שני) – וימסרו את ירושלים לשליטתם ולסמכותם המשפטית של עמים אחרים או של גופים בינלאומיים כלשהם. כתוצאה מכך, ולמרות תמיכתם הגורפת בזמנו של הישראלים בהסכם החלוקה כפי שנקבע בהחלטת האו"ם ב-1947, הם תמיד נאחזו בחלום שבסופו של דבר ירושלים כולה תחזור לידיהם, ובמיוחד העיר העתיקה.

הקשר והזיקה הייחודים לעיר העתיקה, אשר אלפי שנים היוותה סמל לתחושת הגאולה של העם היהודי, יצרו מוטיבציה חזקה לכיבושה כשהגיעה שעת הכושר במהלך מלחמת ששת הימים ב- 1967. נפילת ירושלים המזרחית עם פרוץ הקרבות כאירוע חריג בהצלחתו המסחררת, סמל את מחילת העוונות מצד היהדות. התפתחות היסטורית זו גרמה להתעוררות מחודשת שהצדיקה את האמונה הדתית אשר נטמעה היטב בנפש היהודית הקולקטיבית לאורך כל הדורות. המימוש – בנסיבות כה קשות – של מה שנראה כחלום כל כך רחוק, נתפס עכשיו כמעשי ידיו של הקב"ה אשר אין כוח בעולם שיהיה מסוגל לשנותו אי פעם. לאור זאת ביכולתנו להבין, או לפחות לספק הסבר, לקנאותם של אלו שמחויבים לירושלים השלמה וחלק גדול – אם לא כולו – של הגדה המערבית תחת שליטה ישראלית; הם נוכחים לראות כי ההגשמה אינה רק בגדר הבטחה אלוהית, כי אם גם רצונו הבלתי מעורער של האל.

הסבר נוסף להתחזקות הלך מחשבתם של מאמינים אלה הוא, שאין גורם כלשהו שמסוגל להפר את התכנית האלוהית. מבלי להתייחס לעובדות בשטח (עצם קיומם של הפלסטינים ותביעותיהם כלפי מזרח ירושלים), תפיסתם של היהודים בישראל ומחוצה לה היא של מחויבותם המוחלטת לעשות ככל שידם משגת למלא את רצון האל, דבר שהוא מעל ומעבר לתפיסת המציאות הצרה של האנושות. זה מספק את ההסבר לכך שישראלים-יהודים רבים אינם מוצאים כל רע בבנייה ובהרחבת התנחלויות קיימות ברחבי הגדה המערבית, לא כל שכן בירושלים המזרחית.

מנקודת מבטם של המתנחלים, הם בסך הכול מממשים את ייעודו של האל; כדי להמשיך ולהחזיק בירושלים, היהודים מאמינים כי עליהם להוכיח שהם אכן ראויים לה, אפילו אם מימוש זה כולל דיכוי הפלסטינים והתרסה כנגד הקהילה הבינלאומית. מסיבות אלה – ומבלי להתחשב בעוצמת ההתנגדות הפלסטינית, במחאתן הקולנית של הארצות הערביות והמוסלמיות ושל רוב ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית – המנדט הדתי הנו קלף מנצח נגד כל אופוזיציה שהיא וכולם גם יחד: המתנחלים רואים עצמם כחותרים בהתמדה ובאופן בלתי נלאה למילוי שליחותו של האל, בעודם מוכנים לכל קרבן שיידרש על מנת שיבטיח להם פעם נוספת את הארץ המובטחת.

עם כיבושה החוזר של ירושלים ושליטה מלאה על הגדה המערבית, מה שנראה כמעשה בר-חלוף בזמנו הפך פתאום למציאות בוטה. התפתחות זו התחזקה הודות למאמצים מכוונים ומוסכמים לקראת תקיעת יתד בשטח, באמצעות הקמת התנחלויות ויצירת תשתית הנחוצה לקהילות גדולות. מאמצים אלה הובילו באופן הדרגתי להיווצרן של מחלוקות בין-קבוצתיות, מהן המרוויחה העיקרית הייתה תנועת ההתיישבות שזכתה לטלטלה פוליטית אדירה, ועד היום משתמשת בכוחה באופן אפקטיבי ביותר על מנת לחסום כל מדיניות או פעולה בשטחי שיכולה להכשיל את המיזם ההתנחלותי. אכן, ממשלות ישראליות בזו אחר זו וללא קשר לנטיותיהן האידיאולוגיות, פעלו ע"פ גחמותיהם ותכתיביהם של המתנחלים.

התפשטות ההתנחלויות, לצד השאיפה להחיל את מדינת היהודים הצעירה על כל שטחיה של הארץ המיתולוגית העתיקה, הם שיצרו את ההטיה הפסיכולוגית ורבת העצמה הזו. ככל שדפוס מחשבתי זה הולך ומוטמע בנפש הישראלית, כך גם כוחה הבלתי מעורער של תנועת ההתיישבות מערים קשיים על שיקול כלשהו לחזרה לגבולות 1967, עם או בלי החלפת שטחים.

מפאת אמונות דתיות הקשורות למקום השלישי בקדושתו לאסלאם – מסגד אל-אקסה וכיפת הסלע (או "חרם א-שריף") בירושלים – מנהיגים מוסלמים, בדומה לעמיתיהם היהודים, לא יתפשרו בנושא ירושלים או על חלק גדול משטחי הגדה המערבית. לא מעט משכילים מוסלמים מאמינים שמחמד עשה את מסעו ממכה למסגד אל-אקסה (מילולית "המסגד הרחוק ביותר") בירושלים לפני עלייתו לגן עדן. אף על פי שהמסגד נבנה זמן רב לאחר מותו של הנביא, סורה 17:1 מציינת שמחמד ביקר במקום שבו עמדו להקים מאוחר יותר את המסגד. כמובן שאמונה זו אינה מוגבלת לפלסטינים בלבד, אלא משותפת לכל העולם המוסלמי, עובדה שמקשה עוד יותר על עתידה של ירושלים. בדומה לישראלים, גם הפלסטינים אינם מראים שום גמישות בעמדתם בסוגיה זו.

קושי נוסף למכשול הפסיכולוגי בהקשר של ירושלים הוא תחושת הבעלות של הפלסטינים, אשר מזה מאות בשנים קיימת ללא זעזועים. על אף העובדה שערבים חיו עם יהודים בשלום יחסי, יהודים נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה, עפ"ר בהסכמה מצדם על מנת לשמור על יחסים טובים עם סביבתם. מאות שנים של תפיסת היהודים בעיני הערבים כמיעוט נחות מקשה עליהם לקבלם כשווים, שלא לדבר על בני מעמד עליון אשר גזלו בכוח הזרוע את אדמתם השייכת להם. העמדה הפלסטינית בסוגיית ירושלים והגדה המערבית בכללה צריכה להילקח בחשבון גם בהקשר זה.

שיקול נוסף בראיית הערבים את האסלאם כהתגלות האחרונה מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות (כולל יהדות ונצרות), ושל מחמד כנביא האחרון, מדגיש את חוסר רצונם של הפלסטינים והמוסלמים להתפשר על מה שהם תופסים כחובה דתית אינהרנטית לציית להתגלותו הסופית של האל. פה שוב, המחסום הפסיכולוגי המוטמע בציווי הדתי יוצר דפוס מחשבתי שמבטא נכונות להתריס נגד המציאות. יחד עם זאת, אין לאף אחד רשות לקרוא תגר על הצו האלוהי ועל הוראתו של נביאו מחמד.

במאמרו עתידה של אשליה (1927), פרויד טוען שיש להסתכל על אמונות דתיות כמגשימות-משאלות – או כאמונות המונעות בעיקר ממשאלותיו הכמוסות של המאמין, כמו אשליות, למשל. בהסתכלנו ללא דעה קדומה על אמונותיהם היוקדות של כה רבים משני צדי המתרס הישראלי-פלסטיני, אין לנו אלא להסכים עם קביעתו של פרויד. כמובן, אשליה יכולה גם להפוך לדבר האמיתי: האמונה שהעם היהודי יקים מדינה רבת-עצמה על אותה אדמה שבה חיו קדמוניהם, הייתה בגדר אשליה לפני מאה שנה בלבד. אפילו אם נסכים עם פרויד שאמונות דתיות הן אשליה, איננו יכולים להסכים לקביעתו שאשליות אלה עשויות להיעלם בקרוב, או אם בכלל.

בניתוח הסופי הדת שימשה, ויש להניח שתמשיך לשמש, כמאגר למשאלותינו ולאמונותינו הכמוסות, כפי שרבים מבין הישראלים והפלסטינים גם יחד חווים אותה. למאמינים משני הצדדים הדת היא לא פחות מאבן היסוד של חייהם, הליבה של קיומם ושל השקפת עולמם. השאלה היא: האם שני הצדדים מסוגלים להתגבר על אמונותיהם ולפגוש את המציאות כפי שהיא בשטח, על מנת להגיע לידי פיוס? אין לצפות לא מהישראלים ולא מהפלסטינים שינטשו לחלוטין את אמונתם הדתית העמוקה, אך אם אכזבות הן בלתי נמנעות, אזי האמונות הדתיות שכל צד (כולל הקהילה הבינלאומית) יקבל ויכבד אצל משנהו, תצטרכנה להתאים עצמן לפרשנויות שינבעו מהמצב החדש הבלתי נמנע. לשם דוגמא נחרצת נציין כי, בעוד ששום צד אינו מוכן לוותר על ירושלים מבלי להתפשר על דתו, אזי הצדדים יכולים להתחיל לסגל עצמם לרעיון שירושלים תחולק לשתי בירות עבור שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות.

אולי אז המחויבויות ההיסטוריות והדתיות של שני העמים הניצים יתקבלו בהערכה הראויה להם. אין זאת כי אם רק מתוך מימוש הדדי של תקוות ספיריטואליות ואידיאלים יגיעו הישראלים והפלסטינים לידי פיוס ביניהם, ויווכחו במימוש ההבטחה האלוהית לשלום – וזהו לבטח אינו רק חלום באספמיא.