אסטרטגיות מנוגדות, תוצאות דומות
אף על פי שנשיא ארה"ב הקודם ג'ורג' בוש והנשיא המכהן אובמה מייצגים השקפות עולם שונות לחלוטין זו מזו, הרי שמדיניותם המתייחסת לסכסוכים במזרח התיכון מולידה אותה תגובה מרשיעה. הן המלחמה השגויה שניהל בוש בעיראק על תוצאותיה האומללות, והן הססנותו של אובמה וזהירותו המוגזמת שאינה במקומה לגבי מעורבותה של ארה"ב בנעשה במדינה ערבית אחרת, במקרה זה סוריה, מעוררים אותם גלי ביקורת ותרעומת מצד העולם הערבי כלפי ארה"ב.
אין זאת אומרת שאובמה צריך היה להגיב בשליפה ולהלחם נגד צבאו של אסד מיד עם פרוץ הקרבות האלימים. אך יחד עם זאת, בהיותנו עדים לטרגדיה האיומה שמתרחשת בסוריה, עם הירצחם של מאה אלף איש ומעלה, ויותר מחמישה מליון בני אדם שהפכו לפליטים או נעקרו מבתיהם, יש לתהות האם אין אי-המעורבות גובלת בחוסר מצפון משווע. כמו כן, אמינותה של ארה"ב עומדת בספק בפני אויביה וידידיה כאחד כאשר נשיאה, שמטיף לעתים כל כך קרובות על התנהלות לאורם של עקרונות פוליטיים מוסריים, אינו נוקט עמדה.
בקבלו כירושה – עם היכנסו לבית הלבן – את ספיחי מלחמת עיראק על כל השלכותיה ההרסניות הן מבית והן מחוץ, רק טבעי הוא שהנשיא אובמה ינהג במשנה זהירות לפני שיערב את ארצו בסכסוך אלים נוסף, ועוד במדינה ערבית כלשהי. אך עם כל הקושי והצער שבדבר, עלינו להפריד בין מלחמת עיראק לבין ההרג הנוראי המתבצע תחת ידיו של שליט חסר רחמים וכנופיותיו כנגד אזרחים. אכן, מלחמת עיראק חייבת לשמש לנו כתמרור אזהרה נגד מעורבות בהרפתקאות מסוג זה בעתיד, אך כמדינה מובילה בעולם, אל לארה"ב לברוח מאחריותה ולהימנע מפעולה בעת שפשעי זוועה נגד האנושות מתרחשים בסוריה.
הכרעת הנשיא לאחרונה בעד אספקת נשק קל למורדים, שבאה בעקבות עובדות מוכחות מהשטח כי אסד אכן השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, תשנה רק במעט את התמונה בעיני אויבינו וידידינו כאחד; תפיסתם אותו כמנהיג הססן וחסר כושר הנהגה כבר נתקבעה בתודעתם, והנזק שנגרם לתדמיתו האמינה ילווה אותו לכל אורך תקופת כהונתו השנייה.
ידידי ארה"ב במדינות המפרץ, בירדן ובארצות ערביות אחרות הביעו ספק רציני לגבי מחויבותה האמיתית של ארה"ב לביטחונן הלאומי. פקידים בכירים, אישים בקהילה האקדמית ורבים מקרב בני עמי האזור הנם אובדי עצות עקב התנהגותו הבלתי ראויה בעיניהם של אובמה. הם תמהים על כך שנאומיו חוצבי הלהבות על ערכי החרות והדמוקרטיה אינם עומדים במבחן המציאות, ונתפסים כבלתי עקביים עם האינטרסים המובהקים של אמריקה.
איראן עוקבת מקרוב אחר חוסר הפעולה והתלבטויותיו של אובמה, והגיעה למסקנה המתבקשת שהיא יכולה לתמוך באסד באופן גלוי בספקה לו נשק קטלני ותחמושת, יועצים וכספים, בעודה מעודדת מתנדבים להצטרף ללחימה לצד צבאו כשהם פטורים מעונש. בנסיבות אלה, עד כמה יכולים לאיים על איראן אזהרותיו של אובמה נגד ייצור נשק גרעיני, כאשר מנקודת מבטם-הם הפכפכנותו כה בולטת לעין? עצם העובדה שכבר לקראת סיום כהונתו הראשונה הוא דחה את חוות דעתם של חברי הוועדה לביטחון לאומי כי יש לצייד את המורדים בנשק, מה שהיה משנה את מאזן הכוחות בסוריה, רק עודדה את טהראן להתערב ללא מורא בנעשה בסוריה.
האם חיזבאללה היה שולח אלפים מטובי לוחמיו להלחם לצד אסד אם היה מאמין שתהיינה השלכות הרות גורל למעורבותו התוקפנית בנעשה בסוריה? האם עיראק הייתה ממשיכה לאפשר למטוסים איראנים לטוס מעל שטחה, בנושאם טונות של מטען צבאי ואספקה הכרחית לכוחותיו של אסד, עד 'בוא הניצחון'? כך עם נשיא רוסיה פוטין, כמי שרפיסות הממשל מניעה גם אותו ביתר שאת, במגרשו הוא, לקרוא תגר על ארה"ב. יש להניח כי במצב ההפוך הוא לא היה ממשיך לצייד את אסד בנשק כל כך מתוחכם, תחת התירוץ של "מחויבות להסכמים קודמים", בעודו מתעקש על כך, בצביעותו כי רבה, שאין לספק נשק למורדים ואין להרשות לשום כוח חיצוני להתערב בענייניה הפנימיים של סוריה.
ישראלים רבים תוהים גם הם האם הנשיא אובמה אכן ינקוט בפעולה, כפי שהתחייב בעבר, כדי למנוע מאיראן ייצור נשק גרעיני, או שיסתפק בדיבורים ברגע שאיראן תגיע לנקודת האל-חזור מבחינת יכולתה להרכיב את הפצצה. בראותם את התייחסותה של ארה"ב למצב ההולך ומדרדר בסוריה, האם הישראלים יכולים לתת את מבטחם בנשיא אשר מעשיו בפועל אינם תואמים לרטוריקה שלו?
השאלה המתבקשת היא כיצד יכולות ידידותיה של אמריקה לסמוך עליה ברגע שייחצה "הקו האדום", כמו למשל במקרה של השימוש בנשק כימי בסוריה נגד אזרחים? באופן אירוני, החקירה המקיפה שהתנהלה בעקבות מידע זה – כביכול על מנת לאשרו – הייתה מיותרת, וזאת משום שהממשל בסס את עובדת השימוש בנשק כימי כבר מספר שבועות קודם לכן. ייתכן וניתן היה למנוע מהמורדים אמצעי לחימה, אך זאת רק בתנאי שהאמריקאים היו מציגים אסטרטגיה ברורה שתוביל לתוצאה הרצויה. לדאבוננו, לא זה היה המקרה.
הממשל האמריקאי צפה שוב ושוב כי ימיו של אסד ספורים. יחד עם זאת, לא גובשה שום תכנית לא רק לגבי סיוע למורדים לזירוז הפלתו, כי אם גם לא למקרה שמהלך זה אכן יצלח בידיהם, ומה יהיה מקומה של ארה"ב בעיצוב מדיניות שלטונית חדשה במשטר שיקום אחרי אסד. פעמיים קודם לכן הושקעו מאמצים גדולים במציאת פתרון פוליטי שנתמך ע"י ארה"ב, האו"ם, חברות הליגה הערבית ואפילו רוסיה. שני דיפלומטים מכובדים – קופי ענאן, המזכיר הכללי הקודם של האו"ם, ושר החוץ האלג'ירי לשעבר לחדאר ברהימי (Lakhdar Brahimi) – נבחרו למשימה זו, ובשתי הפעמים הם נכשלו על אף מאמציהם הבלתי נלאים .
מה גורם לארה"ב להאמין כי ניסיון הדברות נוסף אכן יצליח, ועוד בצומת זו כשמספר ההרוגים בסוריה ממשיך לעלות, המדינה הולכת וקורסת באופן שיטתי והמטרות העומדות בפני אסד והמורדים הולכות ומתרבות? שום צד אינו מסוגל לחשוב על פתרון פוליטי שדורש שיתוף פעולה בין כל הצדדים הניצים. לאור ההפסדים הרבים שנחלו במהלך הימים האחרונים, צודקים המורדים בסירובם להיכנס לתהליך של משא ומתן בעוד ידם על התחתונה.
ולהפך, בעוד הישגיו המשמעותיים של צבאו הולכים ומתרבים בסיוען המלא של רוסיה, איראן וחיזבאללה, אין לאסד שום תמריץ להדברות רצינית עם המורדים, והוא מאמין כי עכשיו ביכולתו לשבור את המרד ולהשליט את כוחו.
ועידת הפסגה של ה- G8 בצפון אירלנד אשר תלו בה כל כך הרבה תקוות הסתיימה בלא כלום, ועם אותה רטוריקה נבובה. למרות ההחלטה הקודמת בין רוסיה וארה"ב לכנס ועידה של כל הצדדים הנוגעים בדבר לשם השגת פתרון פוליטי, עד כה טרם נקבע תאריך לכינוסה. אם אכן הוועידה תתכנס אי-פעם, יש להניח שתוצאתה תהיה דומה לזו שקדמה לה. בינתיים סוריה מתפוררת מבפנים ומתפצלת לקבוצותיה העדתיות, וכל יום שעובר מקשה עוד יותר על איחוי הקרעים. סוריה הפכה לשדה הקרב בין סונים לשיעים ובין רוסיה לארה"ב, ועשויה לסחוף בדרך זו או אחרת גם את שכנותיה, כלומר את ישראל, תורכיה, ירדן ולבנון.
בהיות סוריה בשלה למרד נגד שלטון חסר-לב בהנהגת משפחת אסד זה למעלה מארבעים שנה, נכון שאין זה הוגן לזרוק את כל האשם על ארה"ב. יחד עם זאת, חוסר מנהיגותה לקראת בלימה או פתרון הסכסוך עוד בראשיתו סיפק לאויביה של ארה"ב הזדמנות פז להפכו ליתרון עבורם, בעוד שידידותיה נותרו עם חרדה לקראת העתיד לבוא. לדאבוננו, אפילו אותן מדינות מערביות שצודדו באמריקה באופן מסורתי אינן מרגישות מחויבות לנהוג ע"פ דברה, ויכולתו של אובמה להשיג הסכמה גורפת מצדן הינה מוגבלת למדי.
מלחמת עיראק בהנהגתו היהירה והשגויה של בוש הבן, שבסופה המר עיראק הוגשה לאיראן 'על מגש של כסף' וגרמה לחיזוק השפעתה של איראן באזור, משולה לאי רצונו של אובמה לסייע למורדים בסוריה מתוך מעין צו אפנתי. שני הנשיאים – בוש ואובמה – גרמו להתחזקותם של אויבי אמריקה, ובכך החלישו את ידידותיה בסוגיית ביטחונן הלאומי בהווה ובעתיד.
סוריה נמצאת על סף התפוררות, כאמור, אך ייתכן שאובמה עדיין יכול לשנות את מהלך העניינים ולהציל את בני העם הסורי ממכונת ההרג של אסד. באותה עת הוא עדיין יכול להציל את אמינותה המעורערת של ארה"ב, כמעצמה מרכזית לביטחון האזור ויציבותו. לאחרונה, כשהנשיא הביע את נכונותו לצייד את המורדים, עליו לעשות זאת באופן מיידי ולספק את הכמויות הדרושות, כולל אמצעי לוחמה קריטיים כגון טילים נגד טנקים ונגד מטוסים. משלוחים אלה עשויים לשנות במהרה את דינאמיקת המאבק היבשתי לטובת המורדים ולמנוע מאסד את הסיכוי להמשך שלטונו.
