השחרור באמצעות מות קדושים

הדיון הציבורי ההולך ומתגבר סביב גורמי השורש לקיצוניות האלימה מתמקדת בעיקר בתנאים הסוציואקונומיים והפוליטיים הקיימים במדינות ערב ובקרב הקהילות הערביות באירופה ובארה"ב, אשר מהוות בית גידול לקיצוניות. ברם, על מנת לפעול נגד האלימות הקיצונית, עלינו גם להביא בחשבון כיצד התפתחות האירועים לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה השפיעו על הדיספוזיציה הפסיכולוגית של האוכלוסייה הערבית בכל רחבי המזרח התיכון. החל מחלוקתו השרירותית של האזור על ידי המעצמות הערביות, המלחמות, המהפכות והסכסוכים האלימים הרבים שהתרחשו לאחר מכן הוסיפו שכבה ועוד שכבה של טינה ושנאה עמוקה כלפי המערב, וכלפי ממשלות הבובות שהוקמו בכדי לשרת את אדוניהן המערביות.

להלן סקירה היסטורית פנורמית קצרה של מה שרוב האוכלוסייה הערבית חוותה, ושעיצב את תפיסתם את העולם סביבם, והותיר חותם בל-יימחה על נפשם, ומסגר את אמונותיהם והתנהגותם.

הנשיא אובמה אמר ב"פסגה נגד קיצוניות אלימה" כי, "לעולם הערבי נעשו עוולות רבות… [ו]ואכן הוא קונה את הדעה כי, רבות מהבעיות במזרח התיכון נובעות מהיסטוריית הקולוניאליזם או הקונספירציה".

השאלה האם המעצמות הקולוניאליות היו אחריות באופן חלקי או מלא היא בלתי-רלוונטית כמעט, שכן ההמונים הערביים מוסיפים להאמין כי, הקולוניאליזם עמד מאחורי הבעיות והסבל שחוו. מנקודת מבטם של רוב הערבים, התפתחות האירועים הגדולים לאחר שתי מלחמות העולם פשוט אישרה תפיסה זו.

אף בטרם התמוטטות האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה, בריטניה וצרפת כרתו ברית סודית בשנת 1916 (הסכם סייקס-פיקו) לחלק את השטחים שבשליטתם של העות'מנים במזרח התיכון בין שתי המעצמות בלי להתחשב בכתות, באתניות או בדת. חלוקת ה"עוגה" בינן נתפסה כנצלנית, כיהירה וכזלזלנית כלפי רווחתן של האוכלוסיות הילידיות, והביאה לידי עשורים של מריבה ומבוכה.

הקמתן של רוב מדינות ערב לאחר מלחמת העולם השנייה לא תיקנה את צרותיהן של הערבים החיים במדינות אלו. הצרפתים והבריטים מינו מושלים, מלכים ואמירים, אשר שלטו ביד ברזל, מה שרק החריף את השנאה כלפי המעצמות המערביות וכלפי המשטרים הרודניים אשר תחתם הם נאנקו.

הקמת מדינת ישראל ב-1948 נתפסה כעוד קונספירציה מערבית. השפלת הצבאות הערביים על ידי הכוחות הישראליים החדשים, אובדן שטחים נרחבים, ויצירת בעיית הפליטים הפלסטינים הוסיפו רובד נוסף של עלבון עמוק. הכיבוש הישראלי, אשר הביא לידי עלייתם של חמאס וחיזבאללה, מוסיף להוות פגיעה יומיומית בכבודם של הפלסטינים עד עצם היום הזה.

הפיכת שלטונו של המנהיג הנבחר מוחמד מוסדג' באיראן בשנת 1953, אשר הונדסה על ידי הסי איי איי והמודיעין הבריטי בעקבות החלטת הפרלמנט האיראני להלאים את תעשיית הנפט, נתפסה כהתערבות בוטה ביותר בענייניה הפנימיים של מדינה מוסלמית. הדחת מוסדג' לטובת השאה, בובה מערבית, ושלטונו חסר הרחמים, מעולם לא נשכחו על ידי האיראנים, והסוגיה נותרת מקור של כעס ואנטיפתיה כלפי ארה"ב.

כאשר גמאל עבד אל נאצר, אשר היה מהולל כגיבור לאומי, עלה לשלטון במצרים והעז לקרוא תיגר על שליטת המערב ו"בעלותו" על תעלת סואץ, הצרפתים והבריטים, עשר עשו יד אחת עם ישראל והשיבו במלחמה.

המלחמה עם מצירים שוב רמסה את הגאווה הערבית, שכן השתלטותה מחדש של ישראל על התעלה נתפסה על ידי הערבים כביטוי בוטה לוולגאריות ולזכאות העצמית של המערב ולרעבה של ישראל לקרקעות ערביות נוספות.

ואז באה מלחמת ששת הימים ב-1967. ב-144 שעות, ישראל כבשה שטחים מצריים, סוריים וירדניים שגודלם סה"כ היה יותר מפי 4 משלה. אף על פי שתבוסתם בשדה הקרב הייתה משפילה, דווקא התבוסה הפסיכולוגית היא זו שריסקה הערכתם העצמית.

אם כי מלחמת יום כיפור ב-1973 שיקמה במידה מסוימת את גאוותה הלאומית של מצרים (ניתן היה לכוחות המצריים להישאר בגדה המזרחית של תעלת סואץ, עובדה שהעניקה לאנואר סאדאת ניצחון פוליטי), היא עשתה מעט בכדי לשכך את השפלתם של הערבים, שכן ישראל הוסיפה לשלוט בשטחים ערביים בשלוש חזיתות.

המהפכה האיראנית ב-1979 סימנה את המקרה הראשון שבו מדינה מוסלמית התקוממה נגד ארה"ב, ושידרה מסר ברור לערבים ולמוסלמים כי, המערב לא יכפות גחמותיו ללא תגובה. באופן לא מפתיע, ניצחונם של המולאים לא שינה את הטינה והשנאה הבסיסית כלפי המערב.

אף על פי שמלחמת אפגניסטאן ב-2001 הייתה לכאורה נחוצה בכדי להשמיד את אל קאעידהלאחר פיגועי 9/11, המשך המלחמה, ההרס שהיא גרמה, ומחיר הדמים שהיא גבתה, עוד נתפסים כתוצאה של תאבונו של המערב להשתלטות על אדמות מוסלמיות/ערביות.

מלחמת אפגניסטאן גם הניבה דור חדש של מוסלמים מיליטנטיים, אשר פעלו הן בשיתוף אל קקאעידה והן באופן עצמאי, ואשר היו מוכנים לקרוא תיגר על המעצמות המערביות ועל המשטרים הערביים המבקשים לשמר את הסטטוס קוו.

על אף שנאתם לסדאם חוסיין על אכזריותו, הרוב המוחץ של צעירים ערביים תפסו את מלחמת עיראק ב-2003 כתקיפה חסרת תקדים במרכז העולם הערבי ובעם הערבי.

עיראק פורקה כמדינה למעשה, והסונים הועמדו בתחרות מול הרוב השיעי; אלפים נהרגו ואסלמיסטים אלימים התכנסו ופלשו לתוך עיראק, מה שהביא בסופו של דבר ללידתה של דאע"ש (המדינה המוסלמית), תוך הרעלת מוחם של דור חדש של צעירים ערביים בסנטימנטים אנטי-מערביים.

האביב הערבי, אשר עורר תקווה גדולה לעתיד חדש, נעשה בסופו של דבר לחורף אכזרי ביותר. ארה"ב והאיחוד האירופי התערבו באופן סלקטיבי במדינות האביב הערבי השונות ללא כל אסטרטגיה ברורה, מתוך הדעה כי, דחיפת הדמוקרטיה לגרונם של העם תספק תרופה לבעיותיהם הפוליטיים.

בהתחשב בכל הנסיבות, הרוב המוחץ של העם הערבי מקבל את גורלם בייאוש אילם. ברם, המיעוט הזעום יחסית אשר מעורב בקיצוניות אלימה קם להתריס בכל האמצעים נגד המעצמות הערביות והן נגד המשטרים הערביים הרודניים.

הגי'האדיסטים הללו הם שונים בגילם, ביכולתם הכספית, בהשכלתם וברקעם המשפחתית, הם אינם תואמים פרופיל אחד או מגיעים לקיצוניות במסלול אחד. אולם, יש לכולם דבר אחד במשותף: שנאת המערב ומנהיגיהם המושחתים.

הם כבר לא מאמינים כי, ממשלותיהם יענו לקריאתם לשינוי, אלא כי, כל השפעה מערבית היא קללה וכי, רק הג'יהאד יכול לשנות את גורלם ואת מהלך ההיסטוריה.

קיצוניות דתית ועיוותה המכוונת של התורה האסלאמית סיפקו את ההצדקה לכל פעולה אלימה שמטרתה הייתה תיקון עשורים של שיעבוד וכניעה. מוות תוך כדי לחימה נגד האויב היא מהוללת כמות קדושים, כהקרבה האולטימטיבית שפותחת את שערי גן עדן ומציעה חופש וכבוד אמיתיים, אשר נשללו מהם בעולם הזה.

אם כי השימוש בכוח הוא לעתים הכרחי על מנת להשמיד אויב חסר תקנה כמו דאע"ש, חשוב להבין כי, אין כוח צבאי שיכול לעקור מן השורש את האידיאולוגיה או את האמונה הדתית.

צעדים מרובים נחוצים בכדי לפעול נגד הקיצוניות האלימה, לרבות חינוך, סיוע כלכלי, הזדמנויות תעסוקתיות, אינטגרציה, טיפול באי צדק, השתתפות בפעילויות חברתיות, ועוד. אך, על מנת להילחם בזאת בטווח הארוך, על המעצמות המערביות לפעול במספר חזיתות בכדי לסלול את הדרך לפיוס.

הפיוס חייב להתחיל בהכרה ובהודאה בטעויות עבר. בלי קשר למידת ניצולם של משאבים ערביים והעם הערבי על ידי המערב, הכרת ההיסטוריה הארוכה של מדיניויות מוטעות היא חיונית ליצירת דיאלוג, דיאלוג אשר עדיין חסר מהאסטרטגיה נגד קיצוניות אלימה.

המערב יכול להציע מודל לשלטון דמוקרטי, אך לא לכפות אותו שרירותית. מדינות ערב ימצאו את דרכן לבד להשלים את הדת עם צורת הדמוקרטיה שיבחרו בה, ועל המערב לכבד את תוצאותיהן של בחירות הוגנות וחופשיות.

המערב חייב למדינות ערב רבות, בייחוד אלו עם אוכלוסיות עניות גדולות, כגון מצרים, את התמיכה הפיננסית והטכנית הדרושה בכדי ליזום תכניות פיתוח כלכלי בר-קיימא אשר מעצימות אנשים. צעירים עניים, רעבים ונואשים זקוקים למזון אף לפני החופש, ולהזדמנויות תעסוקתיות, לשירותי בריאות ולחינוך לפני בחירות חסרות משמעות.

אסור לארה"ב לחדול מניסיונה לנטרל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולשים קץ לכבוש, אשר מהווה מקור מתמשך לקיצוניות. כך ארה"ב תטפל באחת מתלונותיהם העיקריות של הערבים נגדה, תוך חיזוק ביטחונה הלאומי של ישראל.

לבסוף, לאור העובדה כי, למערב ולמדינות ערב יש אינטרס משותף בהחלשתם, אם לא סילוקם, של מיליטנטים רדיקליים, שיתוף הפעולה ביניהם חייבת להיות אסטרטגית על מנת להימנע מהפוטנציאל ליצירת משבר חדש. האם ארה"ב יודעת מה יהיה גורלן של סוריה ועיראק לאחר הניצחון על דאע"ש, וכיצד זה ישפיע על המלחמה הסונית-שיעית שערב הסעודית ואיראן יוזמות?

אין בדברים לעיל כל כוונה להציע כי, מדינות ערב הן רק קורבנותיו של האימפריאליזם. הן תרמו ומוסיפות לתרום לצרות עמם. בעולם הערבי יש אי-שוויון, הפרות זכויות אדם בוטות, ומיליוני צעירים וצעירות שכמעט ואין להם כל סיכוי למצוא תכלית קיום משמעותית.

במידה וברצונם של מנהיגים ערביים לשים קץ למגפת הקיצוניות האלימה, עליהם לא רק להאשים את המערב בבעיותיהן ובעשורים של ניתוק פוליטי וייאוש אלא לשאת בחלק מהאחריות. אלא אם כן הן ישקיעו עכשיו בפיתוח כלכלי, בחינוך, בשירותי בריאות ובהזדמנויות לצמיחה, ויאפשרו חופש חברתי ופוליטי (אם כי בהדרגה), הרדיקליזציה של הצעירים רק תלך ותחריף והסערה הבלתי-סולחת תוסיף לסחוף מדינה אחר מדינה.

ללא כל ספק, הטיפול ברדיקליות אלימה יהיה מאבק ארוך ויקר. הוא יבקש ראיית נולד, אומץ ואת החוכמה ללמוד מטעויות עבר. יחד עם המערב, על מדינות ערב לסלול דרך חדשה הבנויה על אמון וכבוד הדדיים בכדי להתמודד עם העבודה הקשה העומדת לפנינו.