האינטגרציה הנה הסוד הגלוי לדה-רדיקליזציה

אחת ההתפתחויות המדאיגות ביותר הנובעות מההסלמה בקיצוניות האלימה במזרח התיכון הנה העלייה במספר המוסלמים מהמערב המצטרפים לשורותיהם של ארגונים ג'יהאדיסטיים, ובייחוד דאעש. ממשלות מערביות מתקשות לגלות מה מניע מוסלמים צעירים לעזוב את חייהם המוגנים – רבים מהם הם בעלי אמצעים ומשכילים – רק כדי להצטרף לארגונים רדיקליים המציעים מטרה חמקמקה ואת הפוטנציאל למוות אלים.

נראה כי, הגורם המכריע העומד מאחורי תופעה זו הנו העדר האינטגרציה, מתוך ברירה או בכוונה, של מוסלמים צעירים אל תוך הזרם המרכזי של המדינות המערביות שבהן הם חיים. מסיבה זו, האינטגרציה חייבת להיות המנוע שיניע את הדה-רדיקליזציה, וזה לוקח בהכרח מגוון שלם של צעדים סוציואקונומיים, דתיים ופוליטיים לשכך את הפגיעות שאותה מוסלמים צעירים רבים חווים.

עלייתה של הקיצוניות האלימה נמצאת רק בשלביה המוקדמים, ואם ברצונו של המערב לעצור את זרימת המתנדבים לארגונים חסרי הרחמים הללו, על מדינות מערביות לעשות מאמץ משותפת להבין את הניואנסים של קהילותיהן המוסלמיות, ובייחוד של המשפחות שמהן מתנדבים אלו באים.

בניגוד לאסימילציה, שבה הפרט עומד לאבד זהותו על ידי קליטה אל תוך התרבות המיינסטרימית, האינטגרציה כרוכה בהכרה הדדית ובכבוד לאחר – הרמוניזציה אשר מכילה את השוני במקום להתכחש לו.

לואיס ממפורד ניסח זאת בצורה היפה ביותר כאשר אמר כי, "האינטגרציה פועלת על ידי… העצמתה של כל פונקציה אורגנית; שחרור דחפים מהנסיבות שהניאו אותם באופן בלתי-רציונלי; דפוסי פעילות עשירים ומורכבים יותר; העצמתם האסתטית של מימושים צפויים; הארכתו העקבית של העתיד; אמונה בפרספקטיבות קוסמיות".

יש לחקור ולהבין את הממד הפסיכולוגי של הקיצוניות האלימה, שכן אין גורם שורש אחד או מסלול אחד המוביל להתניה הנפשית והרגשית אשר הופכת מוסלמים צעירים מאנשים שקטים לרדיקלים אלימים.

האיום הנובע היום מדאעש, מאל-קאעידה ומארגונים איסלמיסטיים אחרים מושפע מהתורה הדתית, המעוות תחת המסווה של שמירת האסלאם הסוני הטהרני, אשר מטרתה להדביק צעירים מוסלמיים רגישים אשר עבורם הדת מספקת מפלט ותחושת שייכות.

קיצונים אלימים מנהלים מלחמה נגד עקרונות תרבותיים ודתיים מערביים ומבקשים לראות את פעולותיהם כמותכות לזהותה של קהילתם המוסלמית, כך שיזוהו כמייצגות את הציבור הרחב יותר, בייחוד באמצעי התקשרות.

רבים מהצעירים והצעירות החיים במדינות מערביות חשים יותר ויותר כנדחקים לשוליים מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית, וכפגיעים במיוחד לאור העובדה כי, הם נמצאים לעתים תכופות בשלבי מעבר בחייהם, בין אם כמהגרים, כתלמידים המחפשים חברים, כמחפשי עבודה וכו'.

באופן כללי, הם זקוקים לערוץ להבעת תסכולם, וכתוצאה מכך, הם הופכים לטרף קל לקיצוניים המחפשים מגויסים חדשים במסגדים ובאינטרנט.

אולם, ישנו מכנה משותף העמוד מאחורי רוב הגורמים לרדיקליזציה בקרב צעירים מוסלמים, והנו אי-שילובם אל תוך המיליה החדש שלהם, אי-שילוב אשר נובע ממספר גורמים:

• אי-עניין בהשתלבות, שכן מוסלמים צעירים רבים חיים בתוך בועה שבה חשים נוחות וביטחון ואינם מעודדים לצאת מעבר לחוג עמיתיהם ומשפחתם. הדבר מחמיר נוסף במצבים שבהם לקיצוניות יש שורשים עמוקים במשפחה מסוימת, או שבהם יש לצעירים יש טענות וטרוניות מסוימות נגד המיליה הסוציואקונומי שבו הם חיים;
• חוסר מאמץ ממשלתי לשלב צעירים מוסלמים אל תוך החברה הכללית, מצב המוחרף על ידי דעות קדומות מושרשות ברוב החברות האירופאיות המערביות, כגון בריטניה וצרפת. אזרחים ממוצא זר במדינות אלו מזוהים לעתים תכופות כ"זרים", בלי קשר לכמה זמן הם כבר חיים בארצם במאומצת, אף כאשר הם כבר אזרחי דור שני או שלישי;
• חדירותה של האסלאמיפוביה בקרב אירופאים, אשר נובעת מעלייתם של קיצוניים אלימים מכל הצבעים ושפיכת-הדמים האינסופית לכאורה הן בין קהילות מוסלמיות והן נגד מערבים, מה שהניב רתיעה מודעת ולא-מודעת כלפי כל הקשור למוסלמים באופן כללי;
• תחושת ניכור הולכת ומתעמקת – שהיא האנטיתזה לאינקלוסיביות – אשר מובילה מוסלמים צעירים במיוחד לחפש דרכי התנגדות והתרסה במקום הזדמנויות חדשים להשתלב ולהפוך לאזרחים נאמנים במדינותיהם המאומצות.

באופן מעניין למדי, מספר המוסלמים האמריקניים המצטרפים לארגונים קיצוניים אלימים נותר נמוך יותר באופן ניכר מאשר מספר המוסלמים הבריטיים והצרפתיים המצטרפים לדאעש.

ניתן להסביר זאת אולי על ידי העובדה כי, ארה"ב הנה מדינת מהגרים, וכי, היות האדם בעל שורשים זרים הנה חלק בלתי-נפרד מהתרבות האמריקנית. לכן, שילובם של זרים אל תוך הזרם המרכזי, עם יוצאי מן הכלל מסוימים, הוא תלוי בפרט ומוגבל רק על ידי כישוריו ושאיפותיו של אותו האדם.

מוסלמים מערב-אירופאיים בייחוד מחפשים לשמר זהום ומסוגלים לעשות זאת דרך האינטגרציה, שבה זהותם כמוסלמים אינה אובדת, במקום האסימילציה.

אם ברצונן של מדינות מערב אירופאיות לקיים את רעיון האינטגרציה של ממפורד, עליהם לפתח אסטרטגיה מקיפה שתמנע משיכתם של מוסלמים צעירים במצוקה לשורותיהם של קיצונים אלימים.

בטרם ניתן יהיה לפתח אסטרטגיה כזו, על מדינות הללו יהיה להימנע מהכללות (לדוגמה, כי האסלאם הוא אלים מיסודו), להבין מדוע מוסלמים צעירים ומתאסלמים מצטרפים לארגונים קיצוניים, ומדוע רבים מהם חוזרים. רק אז על הממשלות יהיה לנקוט בצעדים ספציפיים בכדי להבטיח כי, המצטרפים והחוזרים יעברו דה-רדיקליזציה ויהפכו לאזרחים מועילים שיניאו אחרים מדרכם האלימה.

אין פתרון מהיר להתפתחות המדאיגה הזו, ואין כמות של אכיפת חוק או כפייה שתעצור את הצטרפותם של מוסלמים מערב-אירופאיים לשורותיהם של קיצונים אלימים, מלבד ההכללה (אינקלוזיה).

על מנת לפעול באופן אפקטיבי נגד הקיצוניות האלימה, על מדינות מערב-אירופאיות, יחד עם מנהיגים ומחנכים מוסלמיים בקהילותיהם, יהיה לחקור באמצעות מחקרי שדה את זהותם של אלו המחבקים תפיסות רדיקליות, להעלות את המודעות, ולנתח את גורמי השורש האמתיים בקהילות מוסלמיות שונות, דברים שעדיין חסרים.

גישה זו תאפשר להן להציג טיעונים נגדיים אמינים עם דיאלוג ישר, שקוף ופתוח, אשר עשוי לשנות את הדינמיקה הסוציואקונומית והפוליטית וליצור אווירה חדשה שתטיל אור חיובי על מוסלמים צעירים. למטרה זו, על ממשלות מערביות יהיה:

לאמץ נרטיב ציבורי חדש על ידי נקיטת דרכי תקשורת אסטרטגיות תוך שימוש בכל אמצעי התקשורת על מנת להילחם הקיצונים עם עובדות, להימנע מהטפת מוסר, ולהתייחס לתפיסה לפיה מדינות מערביות תוקפות מוסלמים, מה שמוביל צעירים לחפש צדק דרך האלימות;

לפתח תכניות עבודות שירות שיכירו בין מוסלמים צעירים לקהילה הרחבה יותר של עמיתיהם המערביים ולהתחיל בתהליך של אינטגרציה שבו יפתחו תחומי עניינם האישיים כך שימלאו את הריק החברתי, הכלכלי והפוליטי שהם חשים;

להזמין קולות אמינים ומכובדים מהעולם המוסלמי להפריך את מסריהם של הקיצונים – ולשכנעם כי אין דרך לתהילה במוות, כי הצטרפות לארגונים אלימים כאלו רק מחזקת את המעגל הזדוני של מותת וחורבן וכי אין קדושה בהקרבתם חסרת הטעם;

לעודד מוסלמים צעירים להשתתף בפעילויות ספורט ולספק הזדמנויות להציג את כישרונם ויכולתם להצליח, תוך מתן תמיכה לאלו המחפשים לכונן זהותם החברתית ולזכות בהכרה;

למנוע הפיכת בתי הסוהר למדגרות למחבלים חדשים על ידי שיקום אסירים באמצעות תכניות קהילתיות, השכלה, הכשרה מקצועית והקצאת אחריות בתוך מסגרת בית הסוהר; כ-80% מהאסירים שעברו תכניות כאלו בערב הסעודית, במצרים ובתימן השתקמו לחלוטין בסופו של דבר והפכו למודלים לחיקוי לאסירים אחרים;

לעודד בקרב מוסלמים צעירים את הרצון להשתתף בקבוצות דיון פוליטיות, להיות מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות מלמטה עד למעלה, ולהיות חלק מכל שינוי חיובי שיקדם את עניינן של קהילותיהם ולשפר את הערכתם העצמית:

לפתח תכניות חילופי סטודנטים שיחשפו מוסלמים צעירים למתרחש בקהילות אחרות, לתחומי קידום חברתי וכלכלי, ולחידושים ורעיונות חדשים שניתן ללמוד מהם בכדי להועיל למשפחותיהם וקהילותיהם;

לבסוף, כל התכניות הללו דורשים התחייבות למימון ארוך-טווח. אין מדינה שמושפעת באופן ישיר או עקיף מהקיצוניות האלימה שיכולה להרשות לעצמה לא שים את הכסף מאחורי המילים. עליהן לספק את התמיכה הכספית ומשאבי האנוש בכדי לעמוד באתגר זה, כמה שהוא יקר וכמה זמן שלא ייקח.

לאור העובדה כי, הסיכויים שהמהומה האלימה הסוחפת את המזרח התיכון – בייחוד הסכסוך הסוני-שיעי ומלחמות האזרחים בסוריה, בתימן ובלוב – תירגע בעתיד הנראה לעין, מספר הולך וגדל של מוסלמים יצטרפו ללא ספק לשורותיהם של קיצוניים המהווים איום הולך וגדל על ביטחונן הלאומי של מדינות מערבויות.

מסיבה זו, עלינו להבחין בין מה שאפשר ואי אפשר להשיג, ומה שאולי יהפוך לסביר יותר במידה והנסיבות ישתנו.

על ממשלות מערביות לפתח אסטרטגיות דה-רדיקליזציה ארוכות-טווח לעצירת זרימת המתנדבים המוסלמים ובמטרה לצמצם את האיום שהם מהווים בשיבתם למדינותיהם. אין קיצורי דרך ואין אמצעי אחר לדה-רדיקליזציה של מוסלמים צעירים מלבד נקיטת הצעדים הנ"ל, כמו גם גישות המותאמות לקהילות ספציפיות.

הכישלון אינו אופציה, שכן ההשלכות יהיו חמורות ביותר. מצב כוונות, חירום וטרור יהפוך לדרך חיים, יפקוד דמוקרטיות מערביות ויערער על יציבותו של המזרח התיכון בעשורים הבאים.