סר חנו של ארדואן

תכניתו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן במאי 2013 להרוס את פארק גזי במרכז איסטנבול ולהקים במקומו קניון ושחזור בסיס צבאי עות'מאני מהמאה ה-19 עוררה הפגנות אנטי-ממשלתיות באיסטנבול ובערים אחרות ברחבי טורקיה, אשר הובילו לעימותים אלימים שבהם המשטרה הפעילה כוח לא מידתי. אלפי מפגינים נפגעו, ויותר מהם הועמדו לדין ואיבדו את מקום עבודתם. חלק מהנתבעים הואשמו בעבירות טרור (רבים מהם עדיין עומדים לדין) וחלקם הוחזקו במעצר עד 10 חודשים עד ששוחררו בערבות. אני סבור כי, תקרית גזי פארק היוותה נקודת מפנה שסימנה את תחילתו של הסוף עבור ארדואן מבחינת עתידו הפוליטי.

מה שנראה כתגובה לתכניתו של ארדואן, נבע למעשה מכעס עמוק שרתח בשקט כלפי ממשלתו כבר זמן רב. השחיקה העקבית שחלה בתנאים הסוציו-פוליטיים, ההגבלות המוטלות על חופש הדיבור והרחבת שליטתה של "מפלגת הצדק והפיתוח", עוררו חרדה ופחד עמוקים בקרב הציבור כעדים לטרנספורמציה ההדרגתית של מדינתם מדמוקרטיה למדינת משטרה.

ישנם חמישה ממדים המראים על הדרך שבה ארדואן נסוג באופן חמור ממה שאחרת היה הופך למורשתו הגדולה.

הראשון הנו הממד החברתי, שבו טורקיה ללא ספק עשתה התקדמות ראויה לציון בין 2002 ל-2010. טורקיה אימצה את הסכם ההצטרפות (Accession Partnership – AP), אשר העניק לאנקרה מפת דרכים שתוביל ל"דמוקרטיה ושלטון החוק… זכויות אדם והגנת מיעוטים" כתנאי מוקדם למשא ומתן על צירופה לאיחוד האירופי.

הפרלמנט העביר מספר חוקים להגנת זכויותיהם של נאשמים ועצורים, להעברת הפיקוח על ארוגני החברה האזרחית מהמשטרה אל רשויות אזרחיות, ליוזמת רפורמות שיפוטיות, ולהבטחת חופש הדיבור. בנוסף, טורקיה חוקקה חוקים שהתירו שידורי רדיו כורדיים, וגם העניקו את האפשרות לחינוך פרטי בשפה הכורדית.

אולם, רפורמות אלו החלו להישחק ככל שארדואן הלך והתפשר על הקדמה שאיששה את בסיס כוחו, הכול למען צבירת עוד כוח, תוך דחיפת האסלאמיזציה של המדינה.

על פי הדו"ח העולמי של משמר זכויות אדם לשנת 2015, הממשל בגד יותר ויותר בעקרונותיו וביצע עבירות, כגון העמדות לדין בלתי מוצדקות על פשעי דיבור לכאורה, השימוש לרעה בהאשמות בטרור כגון "חברות בארגון מזוין", מעצרים קדם-משפטיים ממושכים (בייחוד של עיתונאים, סטודנטים ועורכי דין), והפעלת איומים שיטתית על כל פרט או מפלגה שמתנגדת למדיניות הממשל, שלא לדבר על שחיתות בצמרת שהולכת וגדלה פרא.

הממד השני הנו הרפורמות הפוליטיות שאותן ארדואן אימץ, לרבות שינויים לתקנות מועצת הביטחון הלאומית של טורקיה (NSC) שמטרתן הייתה לצמצם את שליטתו האבסולוטית של הצבא עליה על ידי הגדלת מספר החברים האזרחיים בה ומינוי אזרח כמזכירה הכללי, שקיפות ממשלתית משופרת, וביטולם של בתי המשפט לביטחון המדינה.

אולם, בשנים האחרונות, החל ארדואן להקפיא רפורמות פוליטיות אלו ולרוקנן ממטרתן הבסיסית שהייתה פיתוחה של צורה פרוגרסיבית של שלטון דמוקרטי. הוא השתמש בפסאדו-דמוקרטיה בכדי ליישם אדונות אלקטורלית, שבה העמדות לדין המונעות פוליטית, הביאו למעצרם של שליש מהקצונה הגבוהה, ומתנגדים לממשל הושמו במעצר-בית תחת האשמות מופרכות בקשירת קשר להפיל את הממשל.

הממד השלישי הנו פיתוח כלכלי, שבו הממשל אימץ לעצמו את הקפיטליזם באגרסיביות ובזכות פתחים דיפלומטיים בשוק העולמי (בייחוד במזרח התיכון), הצליח לפתוח מספר שווקים חדשים לייצוא טורקי.

מאמצים אלו האיצו צמיחה כלכלית לרמות חסרות תקדים בהיסטוריה המודרנית של טורקיה. מאז שמפלגת הצדק והפיתוח עלתה לשלטון ב-2002, ההכנסה לנפש בטורקיה גדלה פי שלוש עד 2011, שנה שבה התוצר המקומי הגולמי הגיע ל-774 מיליארד דולר, מה שהפך את טורקיה לכלכלה מספר 18 בגודלה בעולם.

עם זאת, הצמיחה הכלכלית בטורקיה אינה מועילה לכל האוכלוסייה הטורקית בצורה שווה והוגנת. עשרות אלפי אנשים עוד סובלים מפערים כלכליים. ב-2012, הצמיחה הכלכלית בטורקיה האטה ל-2.2%, שיעור נמוך מאוד מה-9% שנרשמה ב-2010 ו-2011, שפל שמכרסם מאוד בבסיסו הפוליטי של ארדואן.

הממד הרביעי הנו מדיניות החוץ, שהתמקדה בדוקטרינה העיקרית של הבטחת "אפס בעיות עם שכנים", אשר ראש הממשלה דבוטאולו (שר החוץ דאז) דגל בה ועבד בשקדנות ליישמה.

אולם, כיום, התמונה נראית אחרת לגמרי. כמעט ואין מדינה שכנה (או מדינה אחרת באזור) שלטורקיה אין בעיה עמה, לרבות ארמניה, יוון (על סוגיית קפריסין), איראן, עיראק, ערב הסעודית, ישראל, מצרים וכו'.

טורקיה גם סובלת מיחסים מתוחים עם ארה"ב והאיחוד האירופי סביב מדיניותן השונה כלפי סוריה והמאבק נגד דאעש. האירוניה היא שבעוד ש"אפס בעיות עם שכנים" מחייבת תבונה פוליטית ודיפלומטית בכדי לפתור בעיות, בחר ארדואן במידה רבה דווקא בגישה עימותית.

הממד החמישי הנו אי-שיווי-המשקל ההולך וגדל בין האסלאם לדמוקרטיה. לכל הדעות, הממשל חרג באופן חמור משילוב בריא בין דת לדמוקרטיה. ארדואן מאמץ בשיטתיות מדיניויות מוכוונות-דת הן פנימית והן ביחסי החוץ של טורקיה. הוא מעדיף כל ארגון או מדינה עם "תעודות" אסלאמיות (כגון קטאר וחמאס) על פני אחרות, על אף הסוגיות השנויות במחלוקת המעורבות בזאת.

במקום ליצור איזון בין צורה דמוקרטית של ממשל לבין האסלאם כדת המדינה, זניחתו המכוונת של ארדואן את הרפורמות הפוליטיות והחברתית לטובת אינדוקטרינציה אסלאמית הולכת וגדלה (בניגוד לעקרון יסודה של הרפובליקה) החלה להביא לתוצאות לא רצויות. ארדואן העריך שלא כראוי את עוצמתה ופופולריותה של החילוניות הטורקית.

אין ספק כי, נסיגתו והידרדרותו של ארדואן בכל החזיתות כבר חוזרות לרדוף אותו. נראה כי, הצלחתו הגורפת בשתי הקדנציות הראשונות שלו עיוורו את עיניו. כתוצאה מכך, שאיפתו לתקן את החוקה בכדי להעניק לעצמו כוח כמעט אבסולוטי כנשיא נדחתה בצורה מכרעת על ידי ציבור הבוחרים.

מוטב לציבור הטורקי לזכור כי, רק בזכות כוח ההצבעה הם הצליחו לכבות את שאיפותיו העיוורות של ארדואן, וכי, על ידי השימוש הנבון בפתק ההצבעה בעתיד הם עשויים גם להשיב את הפוטנציאל של טורקיה כמעצמה דמוקרטית גדולה וכשחקן מרכזי בבמה העולמית.

כבר התפוגג חלומו של ארדואן לשבת כנשיא עוד בשנת ה-100 למדינת טורקיה ב-2023 עם כוח כמעט אבסולוטי ולהפוך לאתאטורק של טורקיה המודרנית. תאוותו לכוח שאינה יודעת שובע, יהירותו, והאופן הדיקטטורי שבו הפעיל את סמכותו כבר, גמרו אותו.

כפי ששייקספיר ציין פעם, "מעולה להיות בעל כוח של ענק, אך עריצי להפעילו כענק".